בין MeToo# למחאת הקוטג'

מחאות חברתיות שמתעוררות ברשתות החברתיות נמדדות בהצלחה שלהן לעבור לעולם האמיתי

shutterstock

קשה להתעלם מהתחושה שכאשר עלו ההאשמות נגד דן מרגלית, התגובה הציבורית הייתה שונה בתכלית מזו שזכורה לנו מפרשות משה קצב, עמנואל רוזן וארי שביט. דומה שתנועת ה-#METOO עשתה את שלה. אין מדובר רק בגברים שנעלמו מהסצינה הציבורית, אלא בשיח שונה מבעבר.
יתכן שהביטוי me too, תפס מפני שיש בו מימד של שותפות ואמפתיה: אף אחת לא לבד; יתכן שיש בו מימד של רוחב: גם אני וגם אני וגם אני, והנה ראו כמה התופעה נפוצה; ויתכן שיש בו מימד של הפתעה: רגע! מי טו! שלוכד בצורה כל כך מיוחדת את ההסתרה שפתאום מותר לאוורר.
מה שברור הוא שלא מדובר רק בהאשטאג אלא בתנועה חברתית שפרישתה רחבה בהרבה מזו של הרשתות החברתיות שבהן נולדה. דרך המלך הפכה להיות כזו שבה מעניקים מרחב למי שמספרת ולא מסתירה.

במובן הזה Metoo# מזכירה את מחאת הקוטג'. ממחאה מקוונת על עניין קונקרטי (ובאמת שאין להשוות קוטג' לתקיפה מינית, אבל רק לשם הרעיון) היא מתחילה ליצור משקעי עומק. היא הופכת למחאה שעוסקת ביחסי הכוח בתוך החברה ובתביעה החברתית שלפיה מי שניצלו לרעה את ההון החברתי שלהם, צריכים להיות אחראים למעשיהם. לכן, כמו במחאת הקוטג' שהתפתחה להיות המחאה החברתית, לא די בתהליך החשוב של התלונות ובעריפת ראשים, אלא מתברר הצורך בטיפול שורש שכולל הגעה למעגלים רחבים יותר כמו מיגור פערי שכר ושאיפה לשוויון לנשים בהקשרים נוספים.
אמנם, אי אפשר להעריך אפקט של תנועה חברתית אחרי שנה אבל ההשוואה למחאת הקוטג' יכולה ללמד אותנו כמה לקחים.

ראשית, אז וגם היום המחאה התחילה במדיה החברתית ולא בתקשורת הממוסדות. בקוטג', אולי מפני שיוקר המחיה לא היה במוקד העניין התקשורתישל התקשורת הממוסדת. כאן, בגלל ההבנה של אליסה מילאנו, שהתחילה את התנועה, שהשימוש בטוויטר יאפשר מתן קול לכל אישה. ובאמת, בעשרים וארבע השעות הראשונות שלאחר החמישי לאוקטובר 2017 ההאשטאג הופיע בערך 12 מיליון פעמים בטוויטר ובפייסבוק.

שנית, אז וגם היום התברר הצורך בשיתוף פעולה בין העיתונות הממוסדת לבין המדיה החברתית. התקשורת הממוסדת שמחה להצטרף למסע שתפס תאוצה ברשתות, הן כדי לעורר תשומת לב ציבורית, והן בכדי להביא קוראים וטראפיק. אומץ הלב של נשים מפורסמות וחזקות להיחשף בפגיעותן בתקשורת, איפשר לנשים נוספות להתוודות - שוב, במדיה החברתית. כך, ההצפה היתה במדיה החברתית והתהודה הציבורית – בתקשורת הממוסדת, וחוזר חלילה.

שלישית, עכשיו צריך לצאת מהפייסבוק ולעבור להשלים את התהליכים בעולם האמיתי. וועדת הריכוזיות שמתנהלת היום בכנסת, היא דוגמא לרישום במציאות של מחאת הקוטג'. גם אם נוצר מומנטום סביב me too, האתגר הוא לקחת אותו מעבר למחוזות הפייסבוק.

ולבסוף, צריך לקחת בחשבון תגובות נגד. כמו שראינו גם בהתנגדות ל"מחאת המפונקים אוכלי המילקי" בזמן המחאה החברתית, כך גם כאן. בארצות הברית, לא רק שברט קאבאנאו מונה לבית המשפט העליון לשארית חייו, נשיא ארצות הברית גם דאג לזלזל בפומבי בעדותה של המתלוננת נגדו. דוגמאות כאלה יש גם אצלנו.

המדיה החברתית היא בסופו של חשבון הכלי העוצמתי ביותר היום לעורר תשומת לב ציבורית. אבל, היום, לעומת מה שהתרחש בזמן מחאת הקוטג', אנחנו הרבה יותר מודעים גם לחיסרון המרכזי שלה- יצירה מכוונת של קיטוב חברתי כתוצאה מהמודל העסקי של הרשתות החברתיות. קיים החשש שבחברה הישראלית המסוכסכת תנועה כמו MeToo eתהפוך לחלק ממלחמת הזהויות הכללית, על ציר השסע הזהותי שמאל- ימין-שמרנים-ליברלים.
לכן, כדי שהרשת החברתית תוכל להמשיך ולהוות מקור לשינוי מבורך, חייבים לשמור עליה ככלי שאינו נתון אך ורק למניפולציות של חברות ענק אלא ככזה שמשרת בנאמנות את הצורך הציבורי בהתארגנויות חברתיות למטרות חיוביות.

פורסם לראשונה בגלובס.