מצטערים, כאן שביתה!
למעלה משבוע נמשכת שביתת העובדים הסוציאליים הנמצאת על סף סיום. קראו את רשמיה של השובתת חני רוזנבלום עובדת סוציאלית העובדת כקצינת מבחן לנוער.
כבר שבוע ש"כאן שביתה!". העובדים הסוציאליים. אולי יותר נכון להגיד העובדות הסוציאליות. שבוע מאז שנקטעה השגרה היומיומית של לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לפגוש נערים, לשוחח עם הורים, מורים, עובדי קידום נוער, עורכי דין ... הדרכה פרטנית, הדרכה קבוצתית, ישיבות צוות. להישאר שעות נוספות כאילו שאין מחר ואין בית, לכתוב תסקירים, לשלוח דו"חות לצה"ל, לעדכן תיקים וכמובן ... הקבוצה שאני מנחה. לחזור הביתה ולהמשיך לחשוב על הנערים שלי, על הקשיים שלהם, לפעמים גם לחלום עליהם בלילה. להמשיך ולקרוא ספרות מקצועית בנושאים הקשורים לעבודה, לתכנן לימודי המשך ... אה, כמעט ושכחתי. לפתוח ב 1 לחודש את אתר האינטרנט של הבנק ולגלות ששוב נכנסה לי משכורת שכל כך לא משקפת את ההשקעה.
אני קצינת מבחן לנוער. אולי זה טרם הובן מהשורות הראשונות. עובדת מדינה. בני הנוער שעמם אני עובדת ביצעו עבירות ונמצאים בשלבים שונים של ההליך המשפטי המתנהל כנגדם. עבירות מכל סוגי הרצף - אלימות, מין, רכוש, סמים, רק תגידו ... הם מגיעים אלינו כבני נוער, לרוב אחרי שנים של כשלונות במישורי חיים שונים, כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והסיבה שבגללה הוא ביצע את העבירה. אבל יש דבר אחד שמשותף לכולם, כך אני מאמינה. יש להם עוד תקווה. יש להם עדיין את היכולת והבחירה לשנות את המסלול שבו הם החלו לצעוד. יש להם את היכולת להשתקם. ואנחנו שם, איתם, בדרך הזו. מסייעים להם להשתלב חזרה במסגרות לימודיות ותעסוקתיות, מנחים טיפולים קבוצתיים, נפגשים איתם לשיחות פרטניות, מקשיבים להם, מאמינים בהם, מכוונים אותם. לפעמים זה מצליח. לפעמים זה לא. אבל מה שבטוח, שאת העבודה הזו אנחנו עושים מתוך אהבה גדולה ואמונה רבה בצדקת דרכנו.
ועכשיו, כבר שבוע, שהמשרדים סגורים. שבטלפון אין מענה. שבבית המשפט אין נציגות של שירות המבחן. כך אצלנו וכך גם בשירותים חברתיים אחרים.
ולאן פנינו? התחושה היא שהתמיכה הציבורית רחבה ביותר, תמיכה מקיר אל קיר. איגודי עובדים מפרסמים הודעות תמיכה, מרכז השלטון המקומי מצהיר על שביתת הזדהות, הנהגים שעוברים בסמוך אלינו בעת שאנחנו מפגינים צופרים לאות תמיכה, המשפחות, החברים, כולם מחזקים את ידינו.
והממשלה? שותקת. אולי גם היא בשביתה?...
לא. היא לא בשביתה. ראש הממשלה עסוק בלהמציא תוכניות דיור. כן בשטחים, לא בשטחים, הפסקתי לעקוב. נראה שהממשלה שלנו רק מחפשת נושאים אחרים לעסוק בהם, הודעות להוציא לתקשורת (מישהו אמר ספינים? ...), רק לא להתעסק במה שמונח להם כאן, מתחת לאף. ולא, השאלה פה היא לא כמה ירוויחו העובדים הסוציאליים בסיום השביתה הזו. כלומר, היא גם. אבל השאלה העקרונית פה היא מה סדר העדיפויות של הממשלה הזו. האם בני הנוער שעברו על החוק מעניינים את הממשלה? האם אנשים שחיים בעוני מעניינים אותה? האם אנשים הנזקקים לשירותי בריאות הנפש? האם מכורים לסמים ואלכוהול? האם חולים בעת משבר? האם ילדים בסיכון?
במשך שבוע שלם כל שירותי הרווחה מושבתים, תא הדואר האלקטרוני של וועדת החריגים באיגוד העובדים הסוציאליים עולה על גדותיו מעומס הפניות ובראש מגדל השן ... דממה. אין כל התייחסות. סליחה, פרט לאחת קטנה - לשר האוצר יש סימפתיה לעובדים הסוציאליים. הידד!
החלק החיובי הוא שהשבוע הזה הוא גם שבוע של חשבון נפש. לחשוב מה אנחנו בעצם, העובדים הסוציאליים. מה התפקיד שלנו במשחק החברתי הזה. להבין את הכוח שלנו ואיך נוכל לנצל אותו גם אחרי השביתה. הנה, נזכרנו שיש לנו גם את היכולת לצאת למאבקים חברתיים, לתת את הלב ואת הנשמה עבור המטרה, ביחד. ואולי ננצל את זה גם כשנחזור מהשביתה, סביר להניח שלא עשירים אבל אולי עם מעט יותר רווחה כלכלית ... אולי נצא למאבקים כאלה גם בנושאים אחרים, בוערים לא פחות, שעל סדר היום שלנו.
קולנו נשמע. בבירור. הבעיה שיש מי שבוחר לאטום אוזניים. לעצום עיניים. לשתוק. להתעלם מאיתנו.
בינתיים גם קורים עוד דברים בעולם. כן, מה לעשות, כמאמר המשפט הידוע עולם כמנהגו נוהג, או במקרה שלנו - העולם רועד. תשומת הלב התקשורתית מתמעטת ופונה למחוזות אחרים.
שבוע ימים אנחנו בשביתה. מחר בבוקר נצא ונמשיך בפעילויות שלנו, נפגין, נשמיע קולנו, נביע מחאה.
וההמשך? יבוא ...
חני רוזנבלום היא עובדת סוציאלית העובדת כקצינת מבחן לנוער.