מאמר דעה

לא על נתניהו לבדו

| מאת:

אחרי שלוש קדנציות ועשר שנים רצופות כראש ממשלה, נראה כי הבחירות הקרובות סובבות בעיקר סביב השאלה האם הציבור רוצה שנתניהו ימשיך לכהן, או לא. ואולם, גם מחנה הימין צריך לעשות חשבון נפש ולבחון האם הוא תומך בהרס הממלכתיות והדמוקרטיה הישראלית שאפיינו את הקדנציה האחרונה, או יוצא להגנתן.

Flash 90

רק בשלוש מערכות בחירות התקיימה בישראל בחירה ישירה ואישית לראשות הממשלה: 1996, 1999 ו-2001. בבחירות 2003 כבר חזרנו לשיטה הישנה, המפלגתית. למרות זאת, נדמה שבחירות 2019 מתנהלות במתכונת של בחירות אישיות לכל דבר, לפחות ככל שמדובר בבנימין נתניהו.

אחרי שלוש קדנציות ועשר שנים רצופות כראש ממשלה, הבחירות הקרובות מתקיימות סביב סוגיה מרכזית אחת, לגמרי אישית: רוצים שנתניהו ימשיך, או לא? כל המפלגות שעומדות להתחרות בבחירות הללו, למעט הליכוד והמפלגות הדתיות, מאוחדות בקריאת התיגר נגד מדיניותו, ו/או התנהלותו האישית של נתניהו - וזה כולל לא רק את הסיעות שמשמאל לליכוד, אלא גם את ישראל ביתנו והימין החדש, שגורסות שנתניהו רך מדי במדיניות הביטחון שלו. מפלגות המרכז למיניהן בכלל אינן טורחות לחדד את ההבדלים ביניהן, וכל הוויכוח ביניהן מסתכם בשאלה: איזה מבין מנהיגיהן יזכה למספיק פופולריות כדי להביס את נתניהו?

12 ראשי ממשלות היו לישראל ב-70 שנות קיומה, ודומה שאיש מהם לא עורר סביבו מחלוקת רגשית עזה כל כך כמו נתניהו. היחידים שהתקרבו לכך היו יצחק רבין בימי אוסלו ואריאל שרון בימי ההתנתקות. אבל גם אז, המדיניות שנקטו היא שעוררה את סערת הרגשות, בעוד נתניהו מעורר סערה ו-וויכוח אמוציונלי עמוק, גם בלי שינקוט במדיניות יוצאת דופן.

אפשר למנות כמה סיבות לכך. ראשית, ישנו "החטא הקדמון": 'העזתו' של נתניהו לנצח בבחירות שלכאורה היו אמורות להוות עבורו תבוסה מוחצת, הבחירות שאחר רצח רבין. העובדה שנתניהו התקבל מיומו הראשון כראש ממשלה בעוינות מצד חלקים נרחבים בציבור ובתקשורת, מעידה שעצם בחירתו - כחצי שנה בלבד לאחר הרצח, כאשר הוא עצמו נתפס בשמאל כאחד מגדולי המסיתים נגד רבין - היא שעוררה סערה. לכך אפשר להוסיף את הקיטוב הפוליטי הגדול שחל מאז הרצח בחברה הישראלית: דווקא בגלל שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הגיע למבוי סתום - הסכם שלום ו'ארץ ישראל השלמה' גם יחד לא נראים כרגע אפשריים - נוטים שני המחנות לעבור מפוליטיקה פוזיטיבית של קידום האג'נדה שלהם, לפוליטיקה נגטיבית של שנאת היריב על שגזל מהם את חלומם. ואפשר כמובן להוסיף לכל אלה גם את כישוריו האישיים של נתניהו, ברטוריקה ובראייה מדינית רחבה, שגורמים לכך שהוא נראה לתומכים ויריבים גם יחד כבלתי מנוצח, מה שגורם עוד יותר כמובן לתסכול של היריבים ולאהבה של האוהדים.

אבל בקדנציה האחרונה נתניהו וממשלתו התנהלו באופן שמפקיע את הדיון מרמת היחס האישי לנתניהו, לכיוון עתידה של הממלכתיות והדמוקרטיה הישראלית. בקדנציה הזו נעשו ניסיונות לדה-לגיטימציה שיטתית כלפי כמה מערכות ממלכתיות, כשהתנהלותן של אלה לא התאימה לתפיסתם של חלק מאנשי הימין. זה קרה כלפי צה"ל בסוגיית אלאור אזריה; כלפי בית המשפט העליון בסוגיית האקטיביזם השיפוטי, וכלפי השב"כ בסוגיית תנאי החקירה של עצורי הימין הקיצוני. התהליך הזה הגיע לשיא בעייתי סביב חקירות נתניהו: החקירות עצמן עוסקות ברובן בחשדות שנתניהו ניסה לרכוש השפעה לא לגיטימית על שני כלי תקשורת חשובים, באמצעות הטבות שהיה לכאורה בכוחו לספק להם. מעבר לכך, בניסיונו לחמוק מאשמה, לא היסס נתניהו ליצור דה-לגיטימציה כלפי המשטרה, הפרקליטות והתוויית מסלול לדה-לגיטימציה עתידית, ברמזים הגורסים שאם תתקבל הכרעה להגיש נגדו כתב אישום, הרי שהיא נעשתה בלחץ של "מפגיני שמאל".

ייאמר מיד: כל טענה נקודתית כלפי מערכות השלטון היא לגיטימית ובמידה שהיא מגובה בעובדות, גם ראויה להיבדק. כל ויכוח רעיוני הוא ודאי לגיטימי. מה שלא לגיטימי הוא הניסיון השיטתי לפגוע במעמדן ובאמינותן של רשויות המדינה, כאשר אין לכך גיבוי עובדתי, או כאשר מה שעומד מאחורי המהלך הוא אינטרס אישי של ראש ממשלה, או אינטרס אידאולוגי של חלק מאנשי הימין. הניסיון הזה ראוי שיידחה מכל וכל גם על ידי תומכי הימין. אדרבה, מי שרואים את עצמם כ"מחנה לאומי" צריכים לעמוד בראש מגני רשויות הביטחון והחוק, אפילו אם יש להם ויכוח עם ראשי אותן רשויות בעניינים ספציפיים.

פורסם לראשונה בשבתון.