הפרדה לשם הפליה לרעה באילת

מערכת החינוך באילת מפרידה בין ילדי העיר לבין ילדי הפליטים במוסדות החינוך. לטענת מרדכי קרמניצר ורובי ציגלר, הפליה זו הינה חלק מיחס כללי שאינו הוגן אותו מפגינה מדינת ישראל כלפי פליטים המבקשים מקלט בתחומה, בניגוד לאמנת הפליטים הבינלאומית.

לפני מספר ימים פורסם, כי עיריית אילת אינה מאפשרת לילדיהם של מבקשי המקלט המתגוררים בה ללמוד במערכת החינוך העירונית. במקום זאת לומדים ילדי הפליטים במסגרת "חינוכית" נפרדת מחוץ לעיר מאז 2007. מסגרת זו אינה עומדת בקריטריונים הבסיסיים ביותר של מערכת חינוך. העילה היחידה והמוצהרת להפרדה היא מוצאם הלאומי-אתני של מבקשי המקלט והרצון להפרידם משאר ילדי העיר. צריך לזכור: מצב הפליטות הוא כורח, הנובע מהסכנות הנשקפות לחייהם או לחירותם של מבקשי המקלט בארצות מוצאם; בגינו מוענקת להם "הגנה קבוצתית זמנית", לפיה הם זכאים לכלל הזכויות הקבועות באמנה בדבר מעמדם של פליטים.

החלטת העירייה, שנגדה הוגשה עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, לוקה הן מבחינה משפטית והן מבחינה מעשית. המשפט הישראלי מקנה לכל אדם בישראל זכות לכבוד, הכוללת את זכותו שלא להיות מושפל על רקע מוצאו. בקיץ הקודם סערה המדינה על רקע "פרשת עמנואל", בה הורה ביהמ"ש העליון לבית הספר לבנות "בית יעקב" להפסיק הפרדה שהייתה נהוגה במוסד על רקע מוצאן האתני השונה של התלמידות, וזאת על אף שהתנאים במסלולים הנפרדים בבית הספר לא היו בהכרח שונים. בית המשפט העליון הדגיש שחינוך ציבורי "נפרד אך שווה" הוא פסול, שכן בבסיסו עומדת תחושת השפלה, ניכור והדרה. לכן, גם אם התנאים במסגרת החינוכית הנפרדת היו זהים, עצם ההפרדה הייתה פסולה. קשה שלא להיזכר בפסק-דינו המפורסם של ביהמ"ש העליון האמריקאי בפרשת בראון, שהביא לסיום עידן ההפרדה הגזעית בבתי ספר ציבוריים בארה"ב.

בענייננו, אין מדובר בהפרדה תוך שמירה על שוויון אלא בהפרדה לשם הפליה לרעה. לפי העתירה, המסגרת החינוכית הנפרדת עבור ילדי מבקשי המקלט אינה מוכרת או מוכרזת כנדרש לפי דין; למורות במקום אין תעודות הוראה; תוכנית הלימודים מאולתרת; אין בנמצא ספרי לימוד מתאימים; החלוקה לכיתות נעשית ללא התחשבות מספקת בצרכים הנובעים מגילאי התלמידים; יום הלימודים הממוצע קצר בהרבה מזה המקובל במערכת החינוך העירונית; אין הקפדה על נוכחות סדירה במוסד; שיעורים מתבטלים עקב היעדרות צוות ההוראה; והמתקן אינו עומד בדרישות בטיחות, תברואה ורווחה כמקובל במערכת החינוך.

ישראל הייתה מיוזמות האמנה בדבר מעמדם של פליטים, היא אישררה את האמנה ב-1954 ובכך התחייבה ליישם את כלל ההסדרים הקבועים בה. סעיף 22 לאמנת הפליטים, העוסק בזכותם של פליטים לחינוך ציבורי, קובע במפורש כי על מדינת המקלט לתת לפליטים חינוך ציבורי יסודי באותה רמה הניתנת לאזרחיה. זאת, שכן הזכות לחינוך ציבורי יסודי עומדת בליבת זכויות האדם. לאור זאת, לצד ההשפלה שבהדרת ילדי מבקשי המקלט ממערכת החינוך העירונית, מדינת ישראל מפרה את אמנת הפליטים בכך שהיא מספקת להם מסגרת נחותה, שקשה אפילו להגדירה כמסגרת חינוכית.

לצד העוול המשפטי-מוסרי, מדיניות עיריית אילת פסולה גם מבחינה מעשית: כל עוד מבקשי מקלט שוהים בישראל, חינוך ילדיהם במסגרת בעייתית נפרדת יביא לקשיי השתלבות שלהם (ובעקיפין, של הוריהם) בסביבה העירונית שבה הם חיים; במקום להקטין את הפערים התרבותיים, היא ממסדת אותם, ותביא בהכרח להגדלת הניכור בין האוכלוסיות המתגוררות בעיר. מדינת ישראל היא מדינה יהודית. ככזו, היא מחויבת לזכור כי פליטים היינו. ככזו יש בה תוקף מיוחד לשאלה: מה היינו אומרים אם היו נוהגים כך בפליטים יהודים? אם היו נוהגים כך בנו? יש לקוות שבעקבות הכרזת העצמאות של דרום סודאן, חלק ממבקשי המקלט יוכלו לשוב בקרוב לארצם. ואולם כל עוד הם מצויים בקרבנו, חובה עלינו לקיים את הציווי "משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם".

עו"ד ראובן (רובי) ציגלר הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, שנולד במחנה עקורים (פליטים) בגרמניה.