הרשעות על סמך הודאות – האם ניתן לצמצם הרשעות שווא?

במרכז ההצעה לסדר שלהלן ניצב הרעיון לפיו נקיטת אמצעים הפוגעים בגרעין הקשה של כבוד האדם חייבת להביא לפסילת ההודאה. האפשרות לפסול הודאות היא אמצעי הרתעה מן המדרגה הראשונה, שאין טוב ממנו, על מנת להבטיח התנהגות כדין של חוקרים ומיגור של תופעת הרשעות השווא.

Photo by Atstock Productions/Shutterstock

תודתנו נתונה לאלי בכר, דנה בלאנדר, וגיא רובינשטיין על הערותיהם המצויינות.

"את התפיסה כי הודיית נאשם בחקירתו הינה ‘מלכת הראיות’, יש לקבל עם קב חוטמין." כך נפתח דו"ח ועדת גולדברג שפורסם לפני כשלושים שנה.הוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר: דין-וחשבון, פס' 6 (דצמבר 1994 ). להלן: "דו"ח ועדת גולדברג". ההפניות לדו"ח לאורך הנייר יפנו לסרוגין לעמוד או לפסקה, לפי העניין ועל מנת לסייע למיקוד המקור. ואולם, האינטואיציה לפיה אין אדם משים עצמו רשע אלא אם הוא באמת רשע וכי נדרשים אמצעים קשים כדי לגרום לאדם חף להודות במה שלא עשה עדיין שרירה וקיימת, ולא בנקל תיעקר מן השורש, חרף ממצאים רבים המעידים כי ההפך הוא הנכון. בניגוד לדעה רווחת לפיה רק לחצים כבדים במיוחד עלולים להביא אדם חף להודות במה שלא עשה, אנו יודעים שהודאות שווא עלולות לבוא לעולם גם עקב לחצים מתונים או קלים. הנחות בעייתיות אשר עמדו בלב דיני הראיות הישראליים בעבר – כגון שהודאה היא "מלכת הראיות", או כי חפים מפשע אינם מודים אלא תחת לחצים קשים מאד – נשחקו במי דה מסוימת בדור האחרון, אבל עדיין לא נס ליחן.סנג'רו בספרו טוען כי בהערכה שמרנית, 5% מכלל המורשעים, אפילו בעבירות החמורות ביותר – הם חפים מפשע. ראו בועז סנג'רו, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם גורמים ופתרונות 257-256 (2014). גם בארה"ב ההערכות הן כי בין 5-2% מההרשעות הן הרשעות שווא. על פי פרוייקט החפות האמריקני, כ-25% מבין המורשעים אשר חפותם הוכחה באמצעות דגימות דנא, הודו כי ביצעו את הפשע בו הואשמו. ראו כאן: https://cardozo.yu.edu/innocence-project

החקיקה הישראלית המסדירה את דיני ההודאות הקבועה בסעיף 12 לפקודת הראיות, קובעת שגבייתה של הודאה תהא קבילה כל עוד היא נמסר ה באופן חופשי ומרצון. כלל זה, אשר מקורו במשפט המנדטורי, עמום ביותר ומותיר מרחב תמרון רחב מדי לגופי החקירה. בעוד מדינות אחרות השותפות למסורת המשפט המקובל (כולל בריטניה) עדכנו ועיבו אותו בחקיקה בהירה יותר, בישראל הוראה זו נותרה כמעין שמורת טבע של המשפט המקובל. לצד זאת, וחרף הכרתה הגוברת והולכת של הפסיקה ביחס לסכנות הטמונות בהודאות, בתי המשפט מגלים סבלנות יתרה לפרקטיקות אשר הוכח זה מכבר שהן מגבירות את הסיכויים להודאות שווא, כולל אלימות ישירה על הנחקר כל עוד לא הוכח שההודאה נמסר ה בעקבות אותה אלימות. לאורך השנים, הוצעו הצעות שונות לתיקונו של הדין – החל בהצעות לשינויו של סעיף 12 לפקודת הראיות, עובר בעדכון של כללי החקירה, וכלה בפיתוחם של מבחני פסיקה לקביעת קבילותה של הודאה. אך עד היום, שיטתה המשפטית של ישראל רואה בהפעלתם של אמצעי לחץ בחקירה כפרקטיקה לגיטימית ולעיתים הכרחית.

במרכז ההצעה לסדר שלהלן ניצב הרעיון לפיו נקיטה באמצעים אשר פוגעים בגרעין הקשה של כבוד האדם חייבת להביא לפסילת ההודאה. האפשרות לפסול הודאות היא אמצעי הרתעה מן המדרגה הראשונה, שאין טוב ממנו, על מנת להבטיח התנהגות כדין של חוקרים ומיגור של תופעת הרשעות השווא. הדין הקיים אינו מספק הרתעה יעילה דייה מפני אמצעים הפוגעים בכבוד האדם. פגיעה כזו מתקיימת כל אימת שהחוקרים מצמצמים את אישיותו של הנחקר משל היה מאגר של מידע שהם פועלים לפרוץ לתוכו כדי לקבל מידע מבוקש; ובה בעת הם מתייחסים אל הנחקר כאל כלי בידיהם, כך שיאולץ לפעול נגד עצמו, נגד רצונו ונגד האינטרסים שלו. האינטרס הציבורי בצמצום העבריינות אינו יכול להצדיק פגיעה בליבו של ערך "כבוד האדם". אין זה ראוי להטיל על הנחקרים נטל כבד כזה; וחברה דמוקרטית מוכרחה למצוא דרכים לאכוף את חוקיה בדרך שאינה חותרת תחת ערכיה המרכזיים. יתרה מכך, הנכונות לפגוע בכבוד האדם ולהשלים עם פגיעה כזו כרוכה לרוב ב"חזקת אשמה" שמחליפה את "חזקת החפות" שחייבת להכתיב את היחס בין המדינה לחשוד כל עוד לא הורשע בדין. נקיטת אמצעים כאלה פוגעת לא רק במושאם של אמצעי לחץ כאלה, אלא גם באמון הציבור שהרשויות המופקדות על אכיפת החוק פועלות תוך שמירת כבוד הנחקר וכללי הגינות מינימליים. נכון שגישה זו כרו כה במחיר אפשרי שאשמים יחמקו מהרשעה ומעונש. אולם, ברוב המכריע של המקרים אין אנו יודעים אם מדובר בחפים מפשע או באשמים, ועלינו להניח חפות. בטווח בינוני וארוך, תיעול החוקרים לאפיקים של חקירה המבוססת על נתונים אובייקטיביים ועל תחכום, יגביר את האפקטיביות של החקירות ויועיל למציאת אשמים ולצמצום הפשיעה. הודאת שווא של חף מובילה לעוול קשה מנשוא כלפי המודה, ובנוסף מאפשרת לאשם האמיתי לחמוק מענישה.

לצד התיקון החקיקתי המוצע, ההצעה מתייחסת להשפעתה העמוק ה של הודאה על הגורמים הנחשפים אליה ומציגה המלצות לריסון השפעות פסיכולוגיות אלה. השימוש בהודאה רווח ביותר ולא פעם היא מהווה ראייה יחידה בהרשעתו של נאשם.יניב ואקי, דיני ראיות כרך ב, עמ' 875 (2020) ("ואקי, דיני ראיות"); ראו גם ע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב (פורסם בנבו, 18.10.2010), פס' 2 לפסק דינו של השופט הנדל (להלן: "פרשת וולקוב"). שילוב זה של השימוש הרחב בהודאה והסיכון הכרוך בה לנוכח השפעתה העמוקה מ חייב התאמות בקרב כל הצדדים המעורבים בהליך הפלילי, קרי: בית המשפט, התביעה וגופי החקירה. על גופי החקירה והתביעה להתרכז בראיות חיצוניות לנחקר ועל בתי המשפט לדרבן זאת על מנת למזער, באופן היעיל ביותר האפשרי, את הסיכון הכרוך בשימוש בהודאה.

הנייר יחולק לשני שערים. הראשון, הכולל את פרקים א' ו-ב', ידון בחוק, ואילו השער השני, הכולל את פרקים ג'-ה', ידון בדרכי אכיפתו של החוק במסגרת החקירות, ופרשנותו על ידי בית המשפט בפועל.

פרק א יציג את הדין הקיים ביחס לגביית הודאה u1493 ואת הפסיקה שהתפתחה לצדו לאורך השנים הן ביחס לסעיף 12 לפקודת הראיות והן בעקבות הלכת יששכרוב אשר עוגנה לאחרונה בסעיף 54 א לפקודה.

פרק ב, בחציו הראשון, יבחן את שתי ההצעות האחרונות לשינוי הדין, בדגש על סעיף 12 שנדונו על-ידי ועדת גולדברג ו -וועדת ארבל. שתי הוועדות הציעו הצעות שונות ביחס לנוסח החוק אך שתיהן הבחינו בין אלימות קשה לאלימות שאינה קשה, בעוד הודאה הנגבית תחת הראשונה הוגדרה כבלתי קבילה, הומלץ שקבילותה של הודאה הנגבית תחת לחץ תותנה בקשר הסיבתי אשר בין האמצעי להודאה. לדעתנו, הבחנה זו, שהיא ממילא המצב המשפטי הקיים, לרבות דוחות הוועדות שנכתבו, עלולים להעביר לחוקרים מסר בעייתי, מתירני, בדבר הצפיות מהם בכול הנוגע לזכויות הנחקר ואמצעי החקירה. יש חשש שהדבקות בחוק הקיים נובעת דווקא מרצון לקיים מסר כזה, מתוך מחשבה שבלעדיו יתקשו החוקרים לעשות את מלאכתם. על כן, בתום סקירת המלצות הוועדות, בחציו השני של הפרק תובאנה המלצות המסתמכות על חלקן וגם על החקיקה של מדינות המשפט המקובל – אנגליה, קנדה, ואוסטרליה , בהן קיימת מזה שנים הסכמה רחבה שדיני ויש להחליפו בחקיקה ,(voluntariness) ההודאות אינם יכולים להסתכם במבחן חופשיות הרצון מפורטת ובהירה יותר. גם במדינות כמו גרמניה ואיטליה, ששיטת המשפט בהן אינה המשפט המקובל אלא הקונטיננטלי, ההסדרים החקיקתיים רחבים ומפורטים בהרבה בכל הנוגע לגביית הודאה ואוסר ים על שימוש באלימות באופן קטגורי.ארצות הברית תובא גם היא במישרין אך כדוגמה הפוכה, כלומר כביטוי לעמימות העשויה להתרחש בהעדר חקיקה ברורה והנסיגה הטמונה בה לכללי פסיקה – הן בבית המשפט והן ברשויות אחרות.

פרק ג יתרכז ב גישות שונות לחקירה, יעמוד על העמדה המקובלת כיום בישראל, ויניח הצעות לאימוץ אצלנו של שיטה מבוססת מידע. שיטות חקירה מוכוונות אשם, שאינן זרות למשטרת ישראל, הן בעייתיות מבחינת סגולתן להביא להודאות שווא. לשיטת החקירה יש השלכות משמעותיות על דרכי החקירה, התנהלות החוקרים ועל זכויות הנחקרים, ובכלל זה מעצר של חשודים. ההמלצות הנוגעות לגופי החקירה משלבות הן הצעות שמקורן בשיטה מבוססת מידע, בצד המלצות אשר ניתן ליישמן גם ללא שינוי שיטת החקירה. למרות שהנמענים המובהקים של הפרק הזה הם חוקרי המשטרה, גם הפרקליטים, כמנחים המקצועיים של החוקרים ולעתים כמלווים של חקירות הם נמעניו.

פרק ד מכוון לשופטים שבידיהם הסמכות והיכולת להכווין את החקירות באופן שיבטיח את כבוד הנחקר ויצמצם את הסיכון להודאות שווא והרשעות שווא. שיטה משפטית המאפשרת הרשעה על סמך הודאה, מוכרחה לגלות חוסר סובלנות כלפי שיטות חקירה המפעילות לחץ יתר על הנחקר, פיסי או פסיכולוגי, ומסר זה צריך להיות מובהק ב פרשנות הדין שצריכה להציב איזונים ובלמים בפני אמצעי חקירה פסולים ומפוקפקים. עדיף בברור הסדר חקיקתי ראוי, אך גם בהיעדרו – על המערכת המשפטית לדרבן את הגופים החוקרים לרכז את מאמציהם לאיסוף ראיות חיצוניות לנאשם.

פרק ה יתייחס לסכנת זליגתן של טכניקות חקירה אשר נעשה בהן שימוש על ידי שירות הביטחון הכללי, לתוך החקירה הפלילית והכשרתה של זליגה זו על ידי כלל הגופים המעורביםענין זה נהיה אפילו יותר קריטי עכשיו לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ששב"כ יפעל נגד ארגוני פשיעה. ראו יהושוע בריינר "בכירים בשב"כ מתנגדים לדרישה של בן גביר לפעול מול ארגוני פשיעה" הארץ (19.1.2023). – התביעה, החקירה, ובית המשפט. החלחול של אמצעי חקירה הפוגעים בכבוד האדם מתרחש לרוב כאשר מדובר בנחקרים הנתפסים כ"אחר" או כ"אויב". סופם שהם מוחלים על כלל הנחקרים, אך בקלות רבה יותר ובאינטנסיביות גבוהה יותר על "אחרים". לכן, כרוכה בשימוש הזה גם פגיעה בשוויון בפני החוק.

לבסוף, פרק ו יסכם את ההמלצות המופיעות לאורכו של הנייר. רבות מן ההמלצות מהוות המשך של דו"ח ועדת גולדברג. הגם שהדו"ח פורסם לפני קרוב לשלושים שנה, רבות מהמלצותיו נותרו חשובות ומשמעותיות ונכון לאמצן. מטרתו העיקרית של נייר זה הינה להתמקד בהמלצות שלא התקבלו על דעת רוב חברי וועדת גולדברג, להציג המלצות נוספות, וכן ולחדד היבטים אחדים במספר קטן של המלצות מסוימות.