הקצאות מקרקעין ומבנים על ידי רשויות מקומיות: סקירת נתונים
רק 43 רשויות מתוך 255 רשויות בישראל (17%) פרסמו ספר הקצאות • 40% מההקצאות שימשו לשירותי דת וגם ברשויות לא חרדיות ניכר שיעור הקצאות גבוה לצרכים אלה • 34% מההקצאות נועדו למוסדות חינוך והיתר לחינוך בלתי פורמלי, רווחה, ספורט, תרבות ופנאי.
Photo by Shutterstock
לרשויות המקומיות זכויות בנכסים למיניהם, ובהם קרקעות ומבנים המשמשים לצורכי ציבור. בחלק מהנכסים העירוניים עושה הרשות המקומית שימוש ישיר כדי לספק לתושביה שירותים עירוניים, ואחרים מוקצים למוסדות או לעמותות שיש להם מטרות ציבוריות, דוגמת תנועת נוער ובית כנסת. יש שני סוגים של הקצאות: הקצאה של שטח (מקרקעין) שמקבל ההקצאה נדרש לבנות עליו, והקצאת מבנה של הרשות המקומית, המכונה בלשון החוק "מתן רשות שימוש" – כלומר, הרשות מעניקה למקבל ההקצאה אישור להשתמש במבנה השייך לה. להלן נשתמש במונח "הקצאות" או "הקצאות מקרקעין" כדי לתאר את שני הסוגים האלה יחד. כל הקצאה ניתנת ל-25 שנה לכל היותר, ואחריהן יכולה הרשות המקומית להאריך את משך ההקצאה.
מכיוון שמקרקעין הם משאב יקר ביותר, הנמצא בדרך כלל במחסור, חשוב לבחון כיצד משתמשות הרשויות המקומיות במקרקעין שברשותן, ובמיוחד כיצד מועברים מקרקעין לשימושם של גורמים חיצוניים. כפי שציין בעבר מבקר המדינה, "העמדת מקרקעין ציבוריים לרשות גורמים חיצוניים היא הליך בעל משמעויות ניכרות ולעתים יש בה משום קביעת עובדה לדורות".מבקר המדינה, "דוחות על הביקורת בשלטון המקומי לשנת 2007", 2008, עמ' 153.
על פי החוק, רשות מקומית מוסמכת להקצות מקרקעין ומבנים שבבעלותה ללא תמורה או בתמורה סמלית אך ורק בהחלטת מועצת הרשות המקומית. חוזה המקנה זכות שימוש לתקופה העולה על חמש שנים מחייב אף את אישור שר הפנים, או מי שהשר הסמיכו לכך. בעבר הייתה אי-בהירות בדבר השיקולים שהרשות המקומית מחויבת לשקול בהליכי ההקצאות, אך בשנת 2000 קבע בג"ץ שכרשות ציבורית עליה להפעיל את סמכותה על פי האינטרס הציבורי וטובת הכלל והציג כמה עקרונות בנושא.בג"ץ 3638/99 בלומנטל נ' עיריית רחובות. בעקבות פסיקת בג"ץ, בשנת 2001 פורסם בחוזר מנכ"ל משרד הפנים "נוהל הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית",חוזר מנכ"ל משרד הפנים 5/2001. שמטרתו לוודא שהליכי ההקצאות יהיו שוויוניים, חסכוניים, יעילים ושקופים, ותימנע פגיעה בטוהר המידות. הנוהל קובע עקרונות כלליים בנושא, וכן שבכל רשות מקומית תקום ועדת הקצאות והחלטותיה יובאו לאישורה של מועצת הרשות המקומית. על פי הנוהל, על הוועדה לגבש הצעת תבחינים מפורטים יותר להקצאות, ועליהם להיות "שוויוניים וענייניים בהתחשב בכל חלקי האוכלוסייה בתחום הרשות המקומית".
סעיף 10 בנוהל ההקצאות של משרד הפנים קובע כי "רשות מקומית תקיים רישום מרוכז של כל הקצאות הקרקע שאושרו בתחומה (להלן – ספר ההקצאות)". הסעיף קובע כי הרישום של כל הקצאה יכלול מידע על מועד ההחלטה בדבר ההקצאה ובקשות להארכתה. הנוהל קובע גם כי "ספר ההקצאות יהיה פתוח לעיון הציבור", אך אינו קובע חובה ברורה לפרסם את ספר ההקצאות באתר האינטרנט של הרשות, וכפי שנראה להלן, מרבית הרשויות המקומיות אינן מפרסמות את ספר ההקצאות שלהן. משרד הפנים אינו עוקב אחר מצב ההקצאות בכל אחת מן הרשויות, ולכן אין לו מידע בנושא.
ביוני 2022, ולאחר מכן בינואר 2023, ערכנו בדיקות באתרי הרשויות המקומיות כדי לבחון אילו רשויות פרסמו את ספר ההקצאות שלהם (או מידע מסודר אחר על מצב ההקצאות ברשות). מבין 255 רשויות בישראל נמצא שרק 43 רשויות (17%) פרסמו ספר הקצאות. בתרשים 1 מוצג המידע על פרסום ספר ההקצאות על פי שלושה סיווגים של הרשויות המקומיות: מגזר (יהודי או ערבי),"רשות ערבית" כאן היא רשות שמרבית תושביה ערבים. למעשה, בכל הרשויות הערביות שיעור הערבים עולה על 97.5%. שיעור הערבים בכל הרשויות המעורבות שחיים בהם יהודים וערבים יחדיו אינו עולה על 50% (ולמעשה גם לא על 40%), ולכן הן מוגדרות כאן רשויות יהודיות. מעמד מוניציפלי (עירייה, מועצה מקומית, מועצה אזורית) ודירוג חברתי כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (נמוך – רשויות בדירוג 4-1; בינוני – רשויות בדירוג 7-5; וגבוה – רשויות בדירוג 10-8).
תרשים 1. שיעור הרשויות המקומיות שפרסמו ספר הקצאות באתר האינטרנט (2023), לפי סוג הרשות (ב-%)
ניתן לראות שפרסום של ספר ההקצאות רווח יותר בעיריות, ברשויות בדירוג חברתי-כלכלי גבוה וברשויות יהודיות. למשל, 35% מהעיריות מפרסמות ספר הקצאות. בולט במיוחד שמבין 85 הרשויות הערביות בישראל, רק רשות אחת פרסמה באתר האינטרנט שלה מידע על ההקצאות (1%). כפי שנראה להלן, ברשויות יהודיות, היעדר הפרסום הוא במקרים רבים תוצאה של היעדר שקיפות, לעומת זאת, ברשויות הערביות סיבה עיקרית לכך היא היעדרן של הקצאות.
כהשלמה למידע שפורסם באתרים הגשנו בקשות חופש מידע לכל הרשויות המקומיות בישראל. מבין 212 רשויות שלא פרסמו את ספר ההקצאות באתר, 65 רשויות העבירו מידע על ההקצאות ו-77 רשויות הבהירו כי לא אישרו כלל הקצאות. ב-7 רשויות נוספות יש ספר לא מעודכן שלא היה אפשר להתבסס עליו. מ-60 רשויות מקומיות לא התקבל מענה כלל, ו-3 רשויות נוספות (חיפה, אשדוד ואשקלון) טענו כי ניתן לעיין בספר ההקצאות במשרדי הרשות המקומית, אך לא הסכימו להעביר מידע בדואר אלקטרוני, ולכן במחקר סווגו גם הן כרשויות שלא התקבל מהן מענה.
תרשים 2. פרסום על הקצאות ברשויות המקומיות בישראל, לפי המידע שהתקבל מהרשויות
בסיכומם של דברים, יש בידינו מידע מלא על ההקצאות ב-185 רשויות (63% מהרשויות בישראל): מהן, ב-108 רשויות (58%) ניתנו הקצאות וב-77 רשויות מקומיות (42%) לא אושרו הקצאות. מכיוון שהתקבל יותר מידע מרשויות שיש בהן מספר תושבים גבוה, המידע הקיים מתייחס להקצאות של הרשויות שבהן מתגוררים 79% מתושבי ישראל. המספר הכולל של ההקצאות ברשויות שהתקבל מהן מידע עומד על 4,583 הקצאות. במרבית הרשויות אין מידע מפורט המאפשר להבחין בין הקצאה של שטח לבין מתן רשות שימוש במבנה.
מהמידע שהתקבל מן הרשויות המקומיות ניכרים פערי מידע בנושא ההקצאות. ראשית, מרשויות ספורות התקבלו מגוון מסמכים הנוגעים להקצאות (למשל פרוטוקולים של ועדת הקצאות), אך לא רישום מרוכז שלהן, או רשימת הקצאות שלא במסמך מסודר אלא בהודעת דוא"ל במענה לבקשת חופש המידע. ככלל, נראה שבחלק מהרשויות חסר מידע מסודר על הקצאות ישנות שניתנו לפני כניסת נוהל ההקצאות לתוקף, וברשויות אחרות המידע יש מקרים של ציון הקצאה אחת כמה פעמים, אם משום שהוקצתה יותר מפעם אחת (לגורמים שונים) אם משום שהמידע מפוזר במסמכים רבים (בכמה רשויות לא היה ניתן לבחון אם ישנה כפילות כיוון שהמידע אינו מפורט דיו). גם מבקר המדינה עמד בכמה דוחות על חוסרים בספרי ההקצאות כמה רשויות.ראו, למשל, מבקר המדינה, "דוחות על הביקורת בשלטון המקומי לשנת 2007", 2008, עמ' 207-145; מבקר המדינה, "דוחות על הביקורת בשלטון המקומי לשנת 2021", 2021, עמ' 749-746. ועם זאת, למרות הזהירות המתודולוגית המתבקשת, נראה שספרי ההקצאות של מרבית הרשויות המקומיות משקפים מהימנה את מצב ההקצאות בהן, ולכן ניתוח משותף של ספרי ההקצאות יכול לספק תובנות משמעותיות על המגמות המרכזיות בישראל בתחום ההקצאות.
כאמור, 185 רשויות סיפקו מידע בנוגע להקצאות שלהן, ו-77 מהן השיבו שאין להן כלל הקצאות (42%). כמו כן, ישנם פערים גדולים בין הרשויות: אף שסך כל ההקצאות עומד על 4,583, מבין 108 הרשויות שיש בהן הקצאות ב-58 רשויות מספר ההקצאות אינו עולה על 10 (53%).
ניתן להציג שלושה אפיונים מרכזיים לרשויות שאין בהן כלל הקצאות או שיש בהן מעט הקצאות, כמפורט להלן:
- רשויות ערביות: מבין 85 רשויות ערביות בישראל התקבל מענה מ-44 רשויות. מהן 34 רשויות מקומיות מסרו כי לא אישרו כלל הקצאות (77%) ו-10 מסרו שאושרו בהן הקצאות. גם בכל 10 הרשויות הערביות שאישרו הקצאות מספר ההקצאות נמוך מאוד ונע בין 1 ל-3 בלבד, לעומת רשויות יהודיות רבות שבהן מספר ההקצאות לרשות אחת עומד על עשרות, ואף על מאות הקצאות (ראו להלן). הסיבה המרכזית שהרשויות הערביות ממעטות להעניק הקצאות היא, ככל הנראה, שמרבית הקרקעות בחברה הערבית הן בבעלות פרטית ואינן נכסים ציבוריים, ולכן לרשויות המקומיות הערביות יש מעט נכסים שהן יכולות להקצות.על מבנה הבעלות על קרקעות בחברה הערבית, ראו ראסם ח'מאיסי, תכנון ופיתוח היישובים הערביים בישראל: תפיסה חדשה להיערכות הרשויות המקומיות והמדינה, תל אביב: מרכז תמי שטימנץ למחקרי שלום, אונ' תל אביב, המכון למחקרי ביטחון לאומי, המרכז היהודי ערבי באונ' חיפה והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019, עמ' 82-75.
- מועצות אזוריות: מבין 54 מועצות אזוריות בישראל, התקבל מענה מ-45 מועצות (43 מהן הן מועצות אזוריות יהודיות). מתוכן 26 מסרו כי לא אישרו כלל הקצאות (58%), לעומת 19 שדיווחו שאושרו בהן הקצאות. מתוך 19 המועצות האזוריות שאושרו בהן הקצאות, ב-17 מספר ההקצאות נמוך מאוד ונע בין 1 ל-4, ואילו בשתי מועצות אזוריות מספר ההקצאות עומד על 18 ו-19. הסיבה למיעוט ההקצאות במועצות האזוריות היא, ככל הנראה, המבנה השלטוני הדו-רובדי שלהן – רובד המועצה ורובד היישובים. כך, אם ברשויות מקומיות עירוניות השימוש בנכסים עירוניים לצרכים קהילתיים נעשה במקרים רבים באמצעות הקצאה למוסד או לעמותה חיצוניים, במועצות אזוריות אין צורך בהקצאה לגורם חיצוני מכיוון שהיישובים עצמם, שהם מעין רובד שלטוני, משתמשים בנכסים לצרכיהם הקהילתיים (למשל, בית כנסת).
- רשויות קטנות: מלבד הרשויות הערביות והמועצות האזוריות, שאר הרשויות שלא אישרו הקצאות הן בעיקרן רשויות שבהן מספר תושבים קטן. כך, מבין 18 הרשויות שאינן מועצות אזוריות ואינן רשויות ערביות שלא אישרו הקצאות, 12 הן רשויות שמספר התושבים בהן אינו עולה על 10,000.
מהסקירה עד כה עולה כי הקצאת מבנים היא תופעה המאפיינת בעיקר רשויות יהודיות בינוניות-גדולות. ואכן, מתוך 63 רשויות יהודיות במעמד מוניציפלי של עירייה שהשיבו לנו בנושא, רק שתיים טענו שאין להן הקצאות, ולמעשה שתיהן טענו גם כי בימים אלו הן בעיצומו של הליך אישור הקצאות. בתרשים 3 מוצגות 15 הרשויות המקומיות שבהן מספר ההקצאות הוא הגבוה ביותר.
תרשים 3. 15 הרשויות המקומיות שבהן מספר ההקצאות הוא הגבוה ביותר (מתוך הרשויות שהתקבל מהן מידע)
כאמור, ניתן לראות שכצפוי מספר גדול של הקצאות רווח בעיקר בערים הגדולות שבהן מספר גדול של תושבים. החריג הבולט הוא הערים החרדיות: 4 ערים מתוך 11 הערים בעלות מספר ההקצאות הגדול ביותר הן ארבע הערים החרדיות: ביתר עילית (מקום 2), בני ברק (מקום 4), אלעד (מקום 7) ומודיעין עילית (מקום 11), אף שמבין הרשויות שהתקבל עליהן מידע בני ברק היא העיר השישית בגודלה מבחינת מספר תושבים, מודיעין עילית היא העיר ה-17 בגודלה, ביתר עילית – ה-22, ואלעד העיר ה-34. כדי להבין את ההיקף הגבוה יחסית של הקצאות בערים החרדיות, יש לבחון את מטרות ההקצאות, ובכך נעסוק בסעיף הבא.
על פי סעיף 5 לנוהל ההקצאות של משרד הפנים, במסגרת הליך בקשת ההקצאה נדרש הגוף מבקש ההקצאה למלא פרטים על "הפעילות והשימוש המתוכננים בקרקע המבוקשת", וסעיף 8 לנוהל קובע כי על הרשות המקומית לערוך הסכם עם הגוף מקבל ההקצאה, שבו ייקבע כי "ההקצאה תשמש אך ורק למטרה לשמה ניתנה". הנוהל אינו מחייב את הרשויות המקומיות לכתוב בספר ההקצאות את השימוש המיועד של הנכס שהוקצה, וכן אינו קובע סיווג אחיד של השימושים האפשריים. עם זאת, מרבית הרשויות המקומיות העבירו מידע הכולל את השימוש שנקבע לכל הקצאה. במספר קטן של הקצאות (בעיקר בתל אביב) סיווגנו אנחנו את השימוש לאחר בדיקת שם העמותה או המוסד מקבלי ההקצאה ובחינת אופי העיסוק של העמותה או המוסד ואופי הפעילות בכתובת ההקצאה. במקרים ספורים לא היה אפשר לקבוע את סוג את ההקצאה, ולפיכך לא היינו יכולים לבחון את השימוש שלהן. בסך הכול יש בידינו מידע על השימוש או הייעוד של 4,311 הקצאות. ל-148 הקצאות מהן (3%) יש שימוש או ייעוד כפול.
מכיוון שאין קטגוריות אחידות לסיווג השימוש של ההקצאות, בכל רשות הסיווג אחר. כדי שנוכל לבחון את שימוש ההקצאות בכל הרשויות איחדנו את המידע מכל רשות לעשר קטגוריות. שלוש קטגוריות נוגעות לענייני דת: בית כנסת, ישיבה או בית מדרש (מוסד תורני שאינו חלק ממערכת החינוך), ושירותי דת (בעיקר מקוואות ומוסדות העוסקים בפעילות תורנית). שלוש קטגוריות עוסקות במוסדות חינוך: בית ספר (כיתות א-יב, לגילי 18-6), גן ילדים (6-3) ומעון (3-0). ארבע הקטגוריות הנוספות מרכזות את שאר התחומים: חינוך בלתי פורמלי (בעיקר תנועות נוער), ספורט, תרבות ופנאי (לדוגמה, מרכזים קהילתיים ואומנויות), רווחה (מרכזי יום לקשיש, פעילות למען בעלי מוגבלויות ונזקקים וכדומה) וקטגוריית "אחר", שבה מגוון קטגוריות שהוקצו להן מספר מצומצם של הקצאות (למשל, בריאות, השכלה גבוהה, הכשרה מקצועית ועוד).
בטרם נעבור להצגת הממצאים חשוב להדגיש שחלוקת ההקצאות לקטגוריות למיניהן אינה מלמדת על חלוקת השימוש בקרקעות ובנכסי הרשות המקומית בכלל. הסיבה לכך היא שבמקרים רבים הרשות המקומית אינה מקצה את הקרקע למטרה מסוימת באמצעות הקצאה לעמותה או למוסד חיצוניים, אלא משאירה אותן בבעלותן ולתפעולן הישיר. למשל, קרקעות המשמשות למגרשי ספורט ציבוריים ולמתקני משחקים לא ייכללו בקטגוריית ההקצאות בתחום הספורט, תרבות ופנאי, מכיוון שהרשויות המקומיות אינן מקצות את הקרקעות הללו אלא משאירות אותן בבעלותן ותחת תפעולן הישיר.
תרשים 4. שימושי ההקצאות של הרשויות המקומיות (ב-% ובמספרים)
ניתן לראות שהקטגוריה הדומיננטית ביותר בתחום ההקצאות היא בית כנסת. שליש מההקצאות שהקצו רשויות מקומיות הן לבתי כנסת. ובתוספת ההקצאות לישיבה או לבית מדרש ולשירותי דת נוספים – 40% מההקצאות הן לצורכי דת מובהקים (1,733 מתוך 4,311).למעשה אפשר לומר שמדובר ב-41%, מכיוון שמספר ההקצאות שבתרשים כולל גם 148 הקצאות המשמשות לשתי קטגוריות. נוסף על כך, ניתן לראות היקף גבוה של הקצאות למוסדות חינוך: גני ילדים (684), בתי ספר (511) ומעונות (355), ובסך הכול 1,463 הקצאות למוסדות חינוך (34%). כל הקטגוריות הנותרות יחד הן 24% מההקצאות.
אשר למוסדות חינוך, חשוב להבחין בין בתי ספר וגני ילדים לבין מעונות. בתי ספר וגני ילדים הם מוסדות לגיל חינוך חובה, ולפיכך בתי ספר וגנים המשויכים לחינוך הממלכתי (כולל החינוך הממלכתי-דתי) הם למעשה בתי ספר שבבעלות של משרד החינוך או הרשות המקומית (בין התיכונים יש גם בתי ספר ממלכתיים בבעלות עמותות). במקרה זה, של בתי ספר רשמיים המנוהלים ישירות בידי גורם ציבורי, הליך הקצאה של הקרקע אינו רלוונטי, מכיוון שאין בו העברה של הקרקע לגורם חיצוני. לעומת זאת, רובם המוחלט של מוסדות החינוך של האוכלוסייה החרדית אינם ממלכתיים, ולכן הרוב המובהק של בתי הספר הם פרטיים (ושייכים לרשתות חרדיות, מוסדות "מוכר שאינו רשמי" או מוסדות פטור), כלומר, מפעלים אותם עמותות ומוסדות פרטיים. במצב הזה, העמותה המנהלת את המוסד החינוכי נדרשת לקבל הקצאה של קרקע או של מבנה מהרשות המקומית, או לחלופין היא יכולה להפעיל את המוסד החינוכי על קרקע פרטית. לפתחם של בתי המשפט הגיעו בשנים האחרונות כמה עתירות של עמותות חרדיות המפעילות בתי ספר (מוכר שאינו רשמי), שדרשו לחייב רשויות מקומיות להקצות להן שטחים ומבנים. הפסיקה המקובלת היא שהרשות המקומית אינה חייבת לספק מבנה לבית ספר מהחינוך המוכר שאינו רשמי. על פי בית המשפט, "החובה המוטלת על הרשות מצטמצמת לתמיכה כספית מסוימת ואין היא כוללת מחויבות להקמת תשתית פיזית על מקרקעי ציבור"; העמותה המפעילה את בית הספר "חופשית למצוא משכן מתאים לבית הספר ולשכור אותו לצרכיה בתנאי שוק רגילים".עת"מ (תל אביב-יפו) 1101-08 עמותת למען אחיי נ' ראש עיריית מודיעין מכבים-רעות מר משה ספקטור. עם זאת, אין פירוש הדבר שבתי הספר בחינוך המוכר שאינו רשמי שאינם מקבלים מהרשות המקומית קרקע ומבנה נאלצים לשאת בעלות מלאה של דמי השכירות, אלא יש השתתפות מסוימת של הרשות בעלויות. ראו לטם פרי-חזן, החינוך החרדי בישראל: בין משפט, תרבות ופוליטיקה, שריגים-ליאון: נבו, 2003, עמ' 266.
אף שהרשויות המקומיות אינן מחויבות בהקצאות למוסדות חינוך פרטיים, במקרים רבים הן עושות זאת כדי להיענות לצרכי הציבור. הרשויות אינן מסווגות את סוגי בתי הספר וגני הילדים הזוכים להקצאות, אך משמות העמותות המפעילות את מוסדות החינוך האלה המופיעים בספרי ההקצאות אפשר להבין שרובן המובהק משתייך לחינוך החרדי (הקצאות רבות משויכות במפורש לרשתות החינוך החרדי, לחסידויות ולגופים בעלי שמות חרדיים). להערכתנו, בין 85% ל-90% מ-1,195 מההקצאות לבתי ספר וגני ילדים הם למוסדות חינוך חרדיים.
לעומת זאת, תחום המעונות בישראל (גילי 3-0) הוא פרטי בכלל האוכלוסייה, ולכן ניתן לראות הקצאות רבות של רשויות מקומיות לרשתות לא-חרדיות המפעילות מעונות, דוגמת אמונה, ויצו, ונעמ"ת. מכיוון שעמותות רבות המפעילות מעונות וזוכות להקצאות הן עמותות פרטיות ללא זיהוי ארצי, קשה לקבוע במדויק מהו שיעור ההקצאות למעונות המיועדים לאוכלוסייה החרדית, אך במבט כללי נראה שהוא אינו עולה על 50% מההקצאות למעונות.
לנוכח ממצאים אלו אפשר להבין את ההיקף הגבוה של הקצאות ברשויות החרדיות: האוכלוסייה החרדית מרבה להשתמש בהקצאות לצורכי דת, ובמיוחד לבתי כנסת (וכך גם האוכלוסייה הדתית שאינה חרדית), ומבנה החינוך החרדי גורם לתלות רבה בהקצאות למוסדות חינוך. ועם זאת, כדי לבחון את התפלגות ההקצאות שלא בהטיה ברורה לצרכים של החברה החרדית, בתרשים 5 מוצגת התפלגות ההקצאות ברשויות היהודיות בניכוי הרשויות החרדיות המובהקות (בני ברק, מודיעין עילית, ביתר עילית, אלעד וקריית יערים) ובניכוי רשויות ששיעור גבוה של למעלה מ-40% מתושביהן היהודים הם חרדים (ירושלים, צפת ויבנאל).המידע על שיעור התושבים החרדים ברשות מבוסס על איתן רגב וגבריאל גורדון, שוק הדיור החרדי ופרישתה הגאוגרפית של האוכלוסייה החרדית, מחקר מדיניות 150, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020, עמ' 29-28. להלן נכנה את הרשויות האלה רשויות יהודיות לא-חרדיות.
תרשים 5. שימושי ההקצאות של הרשויות המקומיות היהודיות ששיעור התושבים החרדים בהן נמוך מ-40% מהאוכלוסייה היהודית (ב-%)
שיעור ההקצאות לצורכי דת אינו שונה מאוד ברשויות יהודיות לא-חרדיות, והוא עומד על 39% לעומת 40% בכלל הרשויות. ליתר דיוק, שיעור ההקצאות לבתי כנסת ברשויות אלו עומד על 32%, דומה ל-33% בכלל הרשויות. אשר למוסדות החינוך, ניתן לראות שברשויות הלא-חרדיות שיעור ההקצאות למוסדות חינוך נמוך יותר ועומד על 28% לעומת 34% מההקצאות בכלל הרשויות. בתחומי ההקצאות שאינן לצורכי דת או למוסד חינוכי, ניתן לראות כצפוי שיעור גבוה יותר של הקצאות ברשויות לא-חרדיות: 33% לעומת 24% בכלל הרשויות (רוב הגידול הוא בהקצאות לתחום הרווחה – 8% לעומת 12%, ובתחום הספורט, התרבות והפנאי – 6% לעומת 8%).
נראה שהמשמעות העיקרית של ממצאים אלו היא שגם ברשויות לא-חרדיות מובהקות יש שיעור גבוה של הקצאות המיועדות לצרכים דתיים. שתי דוגמאות בולטות: בעיר ראשון לציון יש 245 הקצאות, 121 (49%) מהן הן לבתי כנסת, ועוד 11 הקצאות (4%) הן לשירותי דת אחרים; בעיר מודיעין 67 הקצאות, מתוכן 40 (60%) הן לבתי כנסת. כאמור, בהיעדר מידע מסודר ומפורט על היקף שימושי הקרקע העירונית לצרכים השונים, אף שלא באמצעות הקצאות, יש להיזהר מהסקת מסקנות מהנתונים בדבר שיעור גבוה מדי או נמוך מדי של שימוש בנכסים עירוניים לצורכי כל אחת מקטגוריית השירותים שנבדקה.