מאמר דעה

למרות ההצהרות הגדולות על משילות, האזרחים נותרו חשופים בעורף

דווקא בחסות הממשלה שדיברה בהרחבה על משילות מתאפשרים כיום תהליכים שמובילים לכאוס בביטחון הפנים. פעילות הגורמים האזרחיים עלולה להביא לפגיעה ממשית בניהול הביטחון בתוך גבולות ישראל ולכן דרושים הן חיזוק כוחות השיטור ואכיפת החוק במדינה והן מניעת התאגדות אזרחית חמושה עצמאית.

Photo by Chaim Goldberg/Flash90

בעקבות התקפת הטרור של השבעה באוקטובר, אנו עדים לעיסוק אינטנסיבי ומובן בתחום ביטחון הפנים. העורף שהפך לחזית, תחושת חוסר הביטחון של האזרחים, סימן השאלה המרחף סביב מסוגלותם של גורמי הביטחון השונים להגן על האזרחים – כל אלה יחד מהווים מנוע לקידום תהליכים שהחלו עוד טרם פרוץ המאורעות. לצד נוכחות מוגברת של כוחות משטרה וצבא במרחבים הציבוריים, מתרחבת הפעילות של גורמים אזרחיים, רובם מתנדבים, ש"נכנסו מתחת לאלונקה" וששואפים לקחת חלק בהגנה על אזרחים בעורף וקידום הביטחון.

תנועה אזרחית זו מובנת - הטראומה של חוסר האונים וחוסר היכולת של המדינה בשעות המלחמה הראשונות - הניעה את האזרחים לדרוש נשק להגנה עצמית כאן ועכשיו. עם זאת, מדובר בשינויים בעלי משמעות מרחיקת לכת. בתוך שבועות ספורים הוקמו מאות כיתות כוננות בערים ובישובים כפריים, הוגשו יותר מ-250 אלף בקשות לנשק פרטי, וחולקו נשקים באופן בלתי מבוקר על-ידי גורמים שונים (למשל, חברי כנסת שמעידים כי חילקו נשק לחוות בודדים). במקביל, ובחסות חלוקת הנשק הפרטית, מתרחבים ומתבססים גם ארגונים חוץ-משטרתיים. מתרבות העדויות לגבי הקמתן של כיתות כוננות בלתי מוסדרות ברחבי הארץ, שחבריהן נושאים כלי ירייה פרטיים. לצד אלה פועלים בגלוי ארגונים אזרחיים עצמאיים אשר שמו לעצמם למטרה לקדם את הביטחון האישי, באופן נפרד מכוחות הביטחון במדינה. כך למשל, בימים הראשונים שלאחר אירועי השבעה באוקטובר, פעילים אזרחיים העידו כי הצליחו לגייס אלפי מתנדבים חמושים, אשר "סייעו" לעשרות רשויות מקומיות, ובפרט בערים מעורבות. חמור מכך, אותם פעילים העידו שהדבר נעשה בתיאום עם המשטרה. ואכן, במשטרה מינו ניצב בדימוס כדי לנהל את התיאום עם אותם ארגונים חמושים עצמאיים.

אנו עדים, אם כן, להתפתחות כפולה:

מחד, מיובאת לישראל תפיסה זרה לפיה יותר נשק שווה יותר ביטחון - גם אם הנשק בידיים פרטיות. הזכות לשאת נשק מובאת למרכז הבמה כזכות בסיסית של האזרחות הישראלית, ללא הבנה מקיפה של ההשלכות הדרמטיות. הלך הרוח הזה מאפיין יותר מכל את ארצות הברית, שם הזכות לשאת נשק מקודשת כמעט מעל כל זכות אחרת, גם במחיר חיי ילדים שנהרגים באופן תדיר באירועי ירי המוני בבתי ספר.

מאידך, ארגונים פרטיים הופכים לנושאי נשק במקום משטרת ישראל, והופכים דה-פקטו למיליציות חמושות החותרות תחת התפיסה הישראלית "הממלכתית", אשר גרסה תמיד שהסמכות לקיום הסדר הציבורי וביטחון הנפש והרכוש במדינה נתונה למשטרת ישראל בלבד. ברור כי על פי הדין הקיים בישראל, אין מקום להקמת כיתות כוננות בלתי מוסדרות או התאגדויות של פעילים אוחזי נשק (להוציא חריגים שפעילותם מוסדרת בחוק, למשל שירותי אבטחה פרטיים מפוקחים), שהרי ליחידים או לארגונים אין סמכות חוקית להקים במדינה מיליציות חמושות.

הנהירה של הציבור הישראלי להתנדבות אזרחית בביטחון הפנים בישראל מהווה שינוי טקטוני בתפיסה הישראלית. היא נשענת על תהליכי הפרטת הביטחון של השנים האחרונות, שמגיעים כיום לשיא. המשמעות של תהליכים אלו היא פגיעה ביכולת המשילות של המדינה, דרך מסמוס המונופול שלה על שימוש בכוח. ישראל של היום שאחרי המלחמה תיראה אחרת, לא רק בשל הטראומה הקולקטיבית והשינויים שעוד יהיו בתפיסת "ביטחון החוץ", אלא בשל השינויים שמתחוללים עכשיו בביטחון הפנים. כחברה חפצת ביטחון וחיים, ישראל לא תוכל להתנהל בתוך מסגרת שכזו. הפרטת המשילות שאנו עדים לה משמעה צמצום מחויבות המדינה לכלל אזרחיה ולשלטון החוק, תפגע בטווח הארוך בכולנו, וראשית באלה מאתנו שמראש בטוחים פחות (נשים, מיעוטים, אנשים מתחת לקו העוני). יתרה מזאת, בטווח המידי, הסכנה של התלקחות שתצא משליטה בגלל הפעילות האזרחית החמושה בערים המעורבות היא ממשית, ועלולה לגרור את המדינה לחזית נוספת ובעלת השלכות חמורות.

אם לא ייבנו המערכות הנכונות בתוך המשטרה ומחוצה לה, אם לא יינתנו למשטרה התקציבים המתאימים והתמיכה המתאימה להכשיר, לחנוך ולפקד על כיתות הכוננות, לרסן את חבריהם, לפקח על בעלי הנשק הפרטי ולהחרים נשקים באופן מידי במקרה הצורך, ואם לא ייעשה ניסיון אמיתי למנוע מארגונים עצמאיים חמושים לפעול באופן חופשי במדינה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במשבר משילות משמעותי שישפיע על חיי היומיום של כלל האזרחים. יש לאפשר למשטרת ישראל להמשיך להיות הגוף הממלכתי והא-פוליטי שאמון על הסדר הציבורי. זוהי אינה משטרה מושלמת אבל חובתנו לתת לה את הכלים לשרת את הציבור באופן שאנו ראויים לו.


גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה לראשונה ב"ישראל היום"