בין יום השואה לשבעה באוקטובר

Photo by Chaim Goldberg/Flash90

זיכרון השואה בחברה הישראלית השתנה והתעצב בתודעה הקולקטיבית לאורך השנים בהתאם לציוני דרך שונים בהיסטוריה הישראלית. כך למשל, מסעות בני הנוער לפולין הפכו לתחנה מעצבת בתהליכי החיברות הישראליים, ובהמשך הוסיף גם הצבא מסעות כאלה כחלק מתהליכי ההכשרה לעיצוב דמותם הערכית והאתית של המפקדים הבכירים. מסעות אלו השפיעו גם הם על עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית בכלל: תמונתו של מטס חיל האוויר בספטמבר 2003 מעל מחנה בירקנאו כחלק מטקס משלחת 'עדים במדים' במקום, הפכה לתמונה מכוננת המצויה בלשכות מפקדים בכירים ושרים בממשלה. מהלכים אלו חידדו עוד יותר את תפקידו המעצב של הצבא בזיכרון הקולקטיבי: כוח המגן המגלם את ההבטחה "לעולם לא עוד".

על פניו, אירועי השבעה באוקטובר מחזקים את הזיקה שהלכה והתחזקה לאורך השנים בין הקיום היהודי במדינת ישראל לבין הקיום היהודי בשואה, זאת למרות הבדלים משמעותיים מאוד בנסיבות ההיסטוריות, בהקשרים הגלובליים וביכולות שעומדות בפני מדינת ישראל בהתמודדות הנמשכת עם איומים על ביטחונה. ההכרח במדינה ריבונית ליהודים ובצבא היו אחד הנדבכים המשמעותיים ביותר של לקחי הציונות מן השואה. אבל לפחות למשך כ-30 שעות, בשבעה באוקטובר 2023, הלקח הזה לא יושם – לראשונה מאז קום המדינה. בזמן הזה, המדינה וגם הצבא לא היו שם. זהו רגע מכונן באירועי היום הקשה ההוא והוא בעל משמעות נרחבת לתפיסת הזהות הישראלית והאתוסים שהיא מחזיקה בהם. 

עוצמת הטבח הקשה של השבעה באוקטובר התחבר בתודעה הקולקטיבית באופן מידי אל אירועי השואה ומוראותיה. זו שנה שנייה שימים אלו מתקיימים בצילה של המלחמה שהחלה בעקבות הטבח, מלחמה שסיומה עדין לא נראה באופק בזמן שהציבור הישראלי, מקוטב יותר מתמיד, מצוי במאבק פוליטי וחברתי קשה. זו שנה שניה שבה 59 חטופים וחטופות עדין לא הוחזרו לביתם, לא על ידי המדינה ולא על ידי הצבא. מצבם הקשה של שורדי השבי שכן הוחזרו בחודשים האחרונים הציף מיד תגובות המשוות בינם לבין שורדי השואה.

אירועי זיכרון והנצחה שונים ברחבי הארץ מחברים בין האירועים. כך למשל, מדגישים (באופן מובן) את סיפוריהם של שורדי שואה תושבי העוטף ששרדו את הטבח וצריכים להתמודד עם הטראומה הכפולה, כך במסעות לפולין או באירועי זיכרון בסלון משתתפים שורדי שואה ושורדי השבעה באוקטובר. הסרט הצהוב המסמל את המאבק להשבת החטופים משתלב בכרזות שהוצעו לקראת יום הזיכרון ובעיקר מתחבר אל אחד הסימבולים המרכזיים של החוויה היהודית בשואה, הטלאי הצהוב.

אם כן, אנחנו בעיצומו של רגע מעצב נוסף בתהליך התפתחות זיכרון השואה בחברה הישראלית, שלא לומר ברגע של התעצמות הזיכרון והשפעתו על הזהות הישראלית וגם על האופן שבו אירועי השעה מובנים ומפורשים.

א. ב. יהושע כתב ב- 1980 במסה בשם "השואה – צומת דרכים", כי "כל מי שמבקש להעמיד את השואה כעוד ביטוי לגורליות היהודית, קובע בעצם, שהדגם הזה של היחסים הוא ללא כל תקנה, שאין לנו שליטה על גורלנו, שאנו נעים במעגל ללא מוצא". 

עד כמה שהחיבור הרגשי והמיידי מובן, במיוחד בהיותם של אירועי השבעה באוקטובר אירוע חריג שלא היה כמוהו במדינת ישראל מאז השואה, חשוב גם להבין את ההבדלים בין התקופות והאירועים.

יזמי הזיכרון השונים אינם מחכים ל"יום שאחרי" המלחמה. תהליכי העיצוב כבר בעיצומם, בטקסי הזיכרון בבתי הספר, במרחב הציבורי ובשיח ברשתות החברתיות. בשלב זה נראה כי החיבור הזה חשוב, אך הוא עלול גם לחזק את תחושת הקורבנות הישראלית ואת הרגשות הלאומניים והגזעניים בתוכה. לצד חשיבות הזיכרון וההנכחה, זוהי סכנה לאפשרות לשיקומה של החברה הישראלית. 

השואה אכן הייתה אירוע בעל השפעה מרחיקת לכת על העולם כולו ועל העם היהודי בפרט, ויותר מכל היא לימדה מה קורה כאשר מדינה מתפרקת ממוסדותיה וערכיה ההומניסטיים והדמוקרטיים, ומה מחירה של קהות חושים לסבלם של אנשים ולעמידה מן הצד.

אסור שהאסון שקרה לנו בשבעה באוקטובר ישמש כהוכחה לכך ש"אנו נעים במעגל ללא מוצא". כי אם זה כך, לא תוכל להיות תקומה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעת הזו, ראוי שיעסוק גם בהיבטים מהם ניתן לשאוב כוחות למען עתיד טוב יותר: חשיבותה של דמוקרטיה יציבה, הוקעה של גזענות מכל סוג שהוא והיכולת של בני אדם, כמו שורדי השואה שעלו למדינת ישראל והיו חלק בלתי נפרד מהקמתה וביסוסה, להשתקם מן התופת ולעשות טוב.