שואה

החיבור בין זיכרון השואה לטבח שביצע חמאס מובן. אך בזמן שהוא מעצב מחדש את הזהות הישראלית, הוא עלול גם לחזק תחושת קורבנות ונטיות גזעניות ולאומניות. דווקא בעת הזאת ראוי לעסוק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה גם בדברים שמחזקים אותנו כחברה ומסייעים לנו להשתקם מהטראומה.

אם הרשתות החברתיות מגבירות אנטישמיות, הבינה המלאכותית יוצרת "אוטומציה" שלה, ומעצימה מסרים של שנאה באפקטיביות שלא הכרנו. בינתיים בארה"ב מדברים על צעדים נוקשים נגד אנטישמיות אבל מבטלים פיקוח על בינה מלאכותית, ומי שנאבקת בהטיות המסוכנות של הטכנולוגיה היא דווקא אירופה.

58% סבורים כי התנהלות ישראל בזירה הצבאית והבינ"ל האיצה את ההכרה במדינה פלסטינית • 43% מהיהודים סבורים שטראמפ יהיה נשיא טוב יותר לישראל, לעומת 32% שסבורים שביידן עדיף • רק 30% מהיהודים חושבים שהסנקציות הבינלאומיות על פעילי וארגוני ימין מוצדקות, ורק 12% סבורים שהן יעילות • הציבור היהודי חצוי שווה בשווה בשאלה האם שרי הממשלה צריכים להגיע השנה לטקסי יום הזיכרון בבתי העלמין.

מדיניות אכיפה בלתי מספקת של הרשתות החברתיות מאפשרת לתכנים הכוללים אנטישמיות והכחשת שואה להיחשף בתקופה זו בהיקף חסר תקדים. לצד כשל זה, התפתחו "אנטישמיות אלגוריתמית" מבוססת בינה מלאכותית, שמסוגלת להבין מיהו יהודי ברשת, וכן "אנטישמיות מבוססת דאטה" המאפשרת ליצור רשימות ומאגרי יהודים אשר ישמשו בסיס לרדיפה ולטרגוט אנטישמיים.

הדיון בזכר השואה בישראל מתרחק מלימוד עמוק ומורכב של החשיבות הרבה של לקחיה היהודיים והאוניברסליים כאחד. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא הזדמנות לחשוב על האופן שבו אנו מחנכים את דור העתיד בנושא זה, לשאול אחת ולתמיד מהי המטרה בטקסים, במסעות לפולין ובהפיכת השואה לציר מרכזי בזהות הלאומית בישראל, ולהטמיע בד בבד תפיסה אוניברסאלית

בראשית שנות השבעים סיימתי את עבודת הדוקטור שלי באוניברסיטה אמריקנית, בנושא שהייתה בו פריצת דרך מחקרית – החינוך הגבוה בגרמניה הנאצית. עם שובי לישראל פיתחתי בסיועו של דוד פור, יו"ר המזכירות הפדגוגית באותה עת במשרד החינוך, שני ספרי לימוד ניסיוניים להוראת השואה לתלמידי בתי הספר.

הצעות שונות חוק שונות המבקשות בניסוחים שונים ותנאים שונים, לאסור בעבירה פלילית שעונה מאסר, על שימוש בסמלי הנאצים או השואה. זהו עוד חוק בשרשרת חקיקה הפוגעת בחופש הביטוי בישראל קראו את מאמרם של מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס.

לאחר התקדים הפולני, מדינות רבות עלולות לעמוד בתור על מנת לקבל "הפחתה" באחריות הרובצת עליהן בנושא השואה. הסרת האחריות הזו בוודאי שווה להן, תמורה קטנה כמו הסכמים כלכליים או העברת שגרירות לירושלים. ומה איתנו בישראל? ואולי בעצם שכתוב ההיסטוריה תמורת הסכם זה או אחר אינה כה נוראית בעידן של פייק ניוז?

אי אפשר לקרוא לאזרחים בהתרגשות להרים ראש, להניף דגל ולהיות גאים במדינה החזקה והעוצמתית שהפכנו להיות, ולהמשיך לפמפם לאוזן השנייה ללא הרף כי אנו אומת אודים מוצלים מאש וכי עלינו לזכור זאת כל העת

שבעים שנה הן הרף עין בהיסטוריה של העם היהודי, שבשלושת אלפי שנותיו חווה רק רגעים קצרים של ריבונות מלאה ושגשוג לאומי. זיכרון השואה, והפרספקטיבה ההיסטורית, צריכים לטעת בנו לאורך מאות שנים ארוכות את תחושת האיום מפני הסכנה לקיומו של העם היהודי