בין המלחמה בחמאס למאבק על שלטון החוק: בזכות המורכבות
השיח הישראלי המקוטב כורך יחדיו את שתי הסוגיות המרכזיות הקורעות היום את החברה, ומחייב את משתתפיו לבחור בין התנגדות למלחמה ולמהפכה המשפטית, לבין תמיכה בשתיהן. דחף זה אמנם מובן, אך הוא מדיר את קולות ביניים המסרבים להיענות לדיכוטומיה זו. אנו זקוקים למרווח, שיאפשר השמעתם של קולות מורכבים הנמצאים בתווך שבין שני הקצוות
Photo by Tomer Neuberg/Flash90
שתי סוגיות מרכזיות קורעות את החברה הישראלית בשלהי שנת תשפ"ה: הראשונה, המלחמה בחמאס ברצועת עזה, כשמחנה אחד משוכנע שעלינו להמשיכה עד מיטוטו המוחלט של ארגון הטרור הרצחני, ואילו המחנה הנגדי טוען בלהט שהגיעה העת להפסקת המלחמה ולהגעה להסכם כולל לשחרור החטופים. השניה, הרפורמה/המהפכה משפטית (כל מחנה והעדפתו הלשונית), שתומכיה לא מפסיקים בניסיונות שונים ומשונים לקדמה, ומתנגדיה נחושים במאבקם לבולמה ולהעבירה מן העולם (סוגיית גיוס החרדים אינה באמת וויכוח פנים ישראלי, אלא עימות בין הישראליות לבין החרדיות).
באופן מוזר, או שמא דווקא לא מוזר, השיח הישראלי נוטה לכרוך את שתי הסוגיות יחדיו, ומצפה מן המשתתפים בשיח לנקוט עמדות גורפות בשתיהן, משל היו שני צדדים של אותו מטבע. מן הצד הימני טוענים בעד המשך המלחמה וכן בעד קידום המהפכה המשפטית, ומן הצד השמאלי טוענים בעד הפסקת המלחמה וכן בעד בלימת המהפכה המשפטית, וחיזוק שומרי הסף.
יתירה מכך, שני הצדדים נוטים במכוון לערבב את שתי הסוגיות בניסיון להפוך אותן לאחת. כך למשל, בהפגנות שמקיימת האופוזיציה בקפלן ובירושלים נטען, כי אותה קיצוניות בלתי-מרוסנת של ממשלת הימין היא שמביאה הן להחרבת מערכת המשפט הן לשקיעת מדינת ישראל בבוץ העזתי מכוח הזיות משיחיות. ומנגד, דוברי הממשלה יוצרים תערובת נגדית, כשטוענים כי הניצחון המוחלט על החמאס יכול להיות מושג רק אם תוחלף הפצ"רית, תודח היועמשי"ת וינוטרל כוחו של בג"ץ, כלומר תולים את האשמה בהתמשכות המלחמה בעזה על צוואר המשפטנים והאופוזיציה.
הדחף לאימוץ עמדות גורפות מובן. הוא משרת את העמדות הקיצוניות והקולניות ביותר. דחף זה מחולל שיח בינארי, פשטני וקליט, הצובע את החברה בשחור ולבן, מחלק אותנו לבני אור ובני חושך, ודורש מכולם לבחור בין שני הקצוות. הוא אינו מותיר כל מרווח באמצע. המבקשים להשמיע עמדות ביניים מיד מואשמים, על ידי שני הצדדים כאחד, שהם אידיוטים שימושיים.
אך לדחף זה יש ממד נוסף עמוק יותר. הוא מאפשר לדמיין את המבוי הסתום של המלחמה בחמאס כבבואה של המחנה החברתי-פוליטי הנגדי ותפיסתו המעוותת. לשיטת השמאל, חוסר היכולת של הממשלה לסיים את המלחמה בעזה בדרך של הסכם נובע מהשתלטות תפיסה לאומנית-משיחית על הממשלה, השבויה ברעיון מלחמת-עד. ואילו לשיטת הימין, הקושי להביא להכרעה צבאית של החמאס נובע מחדירה עמוקה של תפיסות פרוגרסיביות ואנטי-לאומיות למרכזי האליטה בישראל ובראשן מערכת המשפט. יש משהו כביכול מנחם, כמעט משאלת-לב, במחשבה כי בעיותינו החיצוניות אינן אלא השתקפות של בעיותינו הפנימיות, ואם רק נשכיל להכריע את הדמון שבתוכנו – את היריב החברתי-פוליטי – נוכל להשיג הכרעה ראויה בחזיתות החיצוניות שעמן אנו מתמודדים. אלא שמשאלת-לב זו אינה עומדת במבחן המציאות. היריב החברתי-פוליטי אינו דמון שניתן להכריעו אלא בר-פלוגתא שעמו יש לקיים דיאלוג. לא פחות חשוב מכך: בעייתנו הקשה עם ארגון הטרור העזתי אינה רק שיקוף של תפיסות פנים-ישראליות כאלה ואחרות. בניגוד לגישה הבינארית הרווחת, שתי הסוגיות הנזכרות – המלחמה בחמאס והמאבק של שלטון החוק – אינן שני צדדים של אותו המטבע.
המפסידים הגדולים של הציפייה להתייצבות גורפת משני עברי המתרס הם השמאל המתון והימין הרך, המתקשים למצוא עצמם באף לא אחד משני המחנות. אותיר לאנשי השמאל המתון את מלאכת הניתוח מנקודת מבטם, כאן אתמקד בימין הרך, הימין הליברלי. מצד אחד, הימין הרך נוקט גישה ניצית בסוגיית המלחמה בחמאס, בסוברו כי הפתרון חייב להיות הכרעה צבאית של מיטוט מלא של שלטון הטרור (המשולב עם יצירת חלופה ערבית שתנהל את רצועת עזה מבחינה אזרחית). הוא בוודאי מתנגד להפסקה מסוכנת של המלחמה בשלב זה, שבו החמאס עלול להיוותר על כנו ולשקם במהירות את יכולות הטרור שלו. מצד שני, הימין הרך נחרד אל מול הניסיונות לרסק את מערכת המשפט, מצדד בחיזוק שלטון החוק ובהכרה בחשיבות המכרעת שיש לבג"ץ עצמאי המאזן את הממשלה. לא לחינם אמר אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, כשהתייחס לבנימין נתניהו המוקדם, כי הוא היה "מגדולי המגינים על מערכת המשפט". הימין הרך סבור כי אמנם דרושים תיקונים במערכת המשפט, ואפילו תיקונים משמעותיים שיאזנו נכון בין הרשויות, אולם מבוקשו הוא אחר דרכים לתיקון מערכת המשפט ושיפורה, ולא אחר פעולות הרס שתכליתן ריסוק המערכת והחרבתה.
דומה כי אחת הסיבות לחוסר היכולת של הימין הרך לממש את הפוטנציאל האלקטורלי הרב שלו נובעת בדיוק משום שמוביליו נכנעים לא אחת לשיח הבינארי, והוא מתקשה לייצר מניפסט מנהיגותי מקיף ושיטתי משל עצמו. האתגר שעומד לפתחנו הוא כיצד לייצר מרווח בשיח הציבורי המאפשר צמיחה של תפיסת עולם המשלבת ניציות מדינית-ביטחונית עם מחויבות לעקרון שלטון החוק ושמירה על עצמאות מערכת המשפט. בעבר הייתה זו תפיסה נוכחת ובעלת משקל בציבוריות הישראלית, שאבדה ברבות השנים עם תהליך ההקצנה שעבר על החברה הישראלית. כעת יש להשיבה מחדש לשיח הציבורי ולזירה הפוליטית.
מרווח זה נחוץ לנו כמו אוויר לנשימה, כדי שנוכל לגבש עמדות מורכבות, לא פלקטיות, שאינן משתבצות בצורה מהירה ושטחית במבנים הקיימים. אלה עמדות שאולי פחות קליטות בעידן הטיק-טוק והאינסטגרם, אך הן חיוניות כדי לחלץ אותנו מן הדיכוטומיות הפשטניות והמחניקות שבהן אנו נתונים.
פורסם לראשונה במקור ראשון
