ליפן יש אישה בראשות הממשלה, בישראל שר אומר לח"כית "תפסיקי לקרקר"

Photo by REUTERS

יפן עושה היום היסטוריה. לראשונה אי פעם, אחרי שורה של כ-40 גברים שכיהנו בתפקיד מאז תום מלחמת העולם השנייה, נבחרה אישה לתפקיד ראש הממשלה. נקודת ציון היסטורית זו, שאינה מובנת מאליה בחברה השמרנית היפנית, היא הזדמנות טובה להרהר במצב המדשדש של הייצוג הפוליטי של נשים בישראל – מדינה שבה רק אתמול, ביום פתיחת כנס החורף של הכנסת, הרשה לעצמו השר דודי אמסלם להשתלח בחברת הכנסת בן ארי באמירות מבזות כמו "די לקרקר" ו"לכי תצחצחי את הנעליים של לפיד".

אז מה קידם את יפן לרגע הזה, ואיך קרה שישראל נותרה מאחור?

בינתיים אצלנו, התרחש בעשור האחרון תהליך כמעט הפוך: למרות שבישראל הייתה ראשת ממשלה מהראשונות בעולם, ועל אף שני עשורים שבהם חוותה עלייה משמעותית בייצוג נשים בפוליטיקה, החל מ-2015 המגמה נבלמה: בשש מערכות הבחירות האחרונות נבחרו לכנסת בין 28 ל-30 נשים ושיעור חברות הכנסת התייצב על סביב רבע מחברי הבית. בזירת הממשלה אמנם נשבר במהלך כהונת ממשלת בנט-לפיד שיא של ייצוג של נשים, אך מבט על משרדי הממשלה שהוקצו לנשים בשנים האחרונות מעיד על כך שכמות לא מספרת את כל הסיפור. חשוב להביט גם באיכות: מאז ציפי לבני (משפטים, חוץ) ואיילת שקד (משפטים, פנים) לא מונתה אף אישה לאחד מהמשרדים היוקרתיים. לאורך ההיסטוריה, לא מונתה ולו אישה אחת לתפקיד שרת האוצר או שרת הביטחון.

במילים אחרות, לנשים מוקצים בדרך כלל משרדים מהדרג השני והשלישי בחשיבותו, שלא לדבר על המצאות דוגמת משרד ההסברה או המשרד לקידום מעמד האישה (שהיה יכול להיות צעד משמעותי, אם רק היו מקצים לו משאבים ולולא כל מטרתו הייתה לפגוע בסמכויותיה של הרשות לקידום מעמד האישה, הגוף המקצועי בממשלה שנועד לקדם שוויון מגדרי).

זאת ועוד, השרות המכהנות כיום בממשלה רחוקות מלהיות "שגרירות" מוצלחות של שוויון מגדרי, ודאי לא עבור אלו המזהים את החיבור בין ייצוג נשים לבין תפיסות של חמלה, חתירה לאחדות ואמפתיה (על אף שכל אלה אינן נחלתן של נשים בלבד).

יש לציין כי גם תמונת העתיד בהקשר זה לא מבשרת טובות; סקירה של המפלגות הקיימות והמפלגות שהוקמו רק לאחרונה לקראת הבחירות הבאות, מלמדת כי אין אף מפלגה המונהגת על ידי אישה.

על אף שסקר שפרסמנו במרץ 2025 מלמד כי רוב גדול בציבור (71%) סבור כי יש להגדיל את מספר הנשים בכנסת, בממשלה ובשירות הציבורי, ועל אף שבג"ץ פסק באופן ברור כי הממשלה מפרה את החוק כשאינה ממנה נשים מנכ"ליות במשרדי ממשלה - אין שום שינוי. נהפוך הוא, מאז פסיקת בג"ץ מונו רק מנכ"לים נוספים למשרדי הממשלה וטרם מונתה ולו מנכ"לית אחת. יותר מכך, הממשלה הנוכחית מפגינה לעיתים קרובות בוז  כלפי מעט הנשים הנמצאות בעמדות בכירות כדוגמת היועצת המשפטית לממשלה, הזוכה לביקורת מזלזלת ומקטינה (הערות על שערה ועל היותה "מורדת"), ודוגמת הפצ"רית.

מצב עניינים זה צורם במיוחד לנוכח תפקידי ההנהגה שנשים נטלו על עצמן במהלך המחאה האזרחית נגד ההפיכה המשטרית (כדוגמת שקמה ברסלר) והמאבק הממושך של משפחות החטופים (עינב צנגאוקר, ענת אנגרסט ועוד). הוא גם צורם נוכח התפקיד הבולט שמילאו נשים במהלך מלחמת חרבות ברזל: החל מגבורת הטנקיסטיות ותעוזת התצפיתניות (שאם רק היו מקשיבים להן יותר), דרך המעורבות הגדולה של לוחמות ביחידות השונות, ועד לנשות צוות אוויר שהשתתפו במתקפה על איראן.

נשים מילאו תפקידים קריטיים גם בעורף במקצועות הרפואה, החינוך והרווחה. אותם המקצועות שיהיו גם קריטיים לשיקום החברה ביום שאחרי המלחמה.

יש לקרוא, אפוא, לכלל המפלגות לעשות צעדים שיתקנו את המצב הנוכחי. אפשר לעשות זאת, בין היתר, באמצעות הצבה שוויונית של מועמדות במקומות גבוהים ברשימות המועמדים לכנסת והתחייבות פומבית למנות נשים ממגוון זהויות לתפקידים משמעותיים בממשלה. רצוי שהממשלה הבאה תפעל לקידום שוויון מגדרי שיבוא לידי ביטוי גם בהקצאת תקציבים למאבק באפליה בכלל הפעילות הממשלתית והרחבת הסמכויות של הרשות לקידום מעמד האישה, שאמורה להטמיע מדיניות זו במדיניות ממשלתית, בדומה ליחידות דומות במדינות שונות בעולם.