חכמים אבל בלי נשמה – האם כך ייראו בתי הספר של העתיד?
בתי הספר הפיג'יטליים של העתיד מגלמים את התקווה והמשימה של ישראל - הם צריכים להיות טובים יותר. חכמים יותר. אנושיים יותר
Photo generated by ChatGPT
בתוך ההרס המוחשי שמדינת ישראל חוותה בחודשים האחרונים – בין בתי מגורים שנהפכו לאפר, ובין קירות של בתי ספר שקרסו תחת הפגזים – קשה לדבר על עתיד. קל הרבה יותר להתכווץ בתוך ההווה ולהיאחז בכאב. אבל דווקא מתוך ההריסות, צומחת שאלה שאין לדחות: איזו תקווה נבנה מחדש? איך נוודא שהטכנולוגיות והביצועים הלא ייאמנו כמעט שהפגינו כוחות הביטחון והמודיעין שלנו, ממשיכים גם לדור הבא? אם יש מקום שמגלם את התקווה והמשימה – אלה בתי הספר. לא רק כתוכנית לימודים או ציונים, אלא כמבנה – פיזי ונפשי – שבו ילדים פוגשים חברה, מורים פוגשים משמעות וקהילה פוגשת עתיד. וכדי להיאחז בתקווה, צריך יותר מאשר לשקם קירות. נדרש לדמיין. איך ייראה בית הספר של המחר.
ב"הארץ" פרסם אור קשתי כתבה העוסקת בבית הספר של העתיד בעקבות הנחיות חדשות של המועצה הארצית לתכנון ובנייה. על פניו, אלה הנחיות טכניות להקמת בתי ספר חדשים בערים צפופות. בפועל, זו בשורה מרעישה: בתי הספר יהיו צפופים בהרבה, לעיתים חסרי חצרות, וימוקמו בתוך מרכזים מסחריים. לא עוד מוסד חינוכי בלב שכונה – אלא כיתות לימוד מתחת לקומות מגורים, או מעל סניף של רמי לוי. זה כמובן מטריד, אבל בה בעת אלו הנחיות המגלמות תפיסה צופה פני עבר. זאת, מאחר שבית הספר של העתיד הקרוב יהיה בית ספר פיג'יטלי. פיזי ודיגיטלי במעורב. לא, אל תהנהנו בבוז, הכוונה אינה לריבועים השחורים של הזום, שהוא מרחב למידה מוגבל לכיתות בית הספר. הכוונה היא לדמיין טיפה רחוק יותר.
ראיתם את מארק צוקרברג לאחרונה? הוא חושב משקפיים כל הזמן – וגם חובש אותם. לא סתם משקפיים, אלא כאלה שמצלמים, מנתחים, משדרים, מרצדים ומוסיפים שכבות של מידע על כל מה שהעין רואה. הוא משתף פעולה עם חברות כמו רייבאן ואוקלי, והוא לגמרי לא לבד: אפל, גוגל, סמסונג, שיאומי – כולן במרוץ לייצר את הדור הבא של המכשיר שיחליף את הסמארטפון: משקפיים חכמים. המשקפיים החכמים מצוידים במצלמות, מיקרופונים, חיישנים ומסכי תצוגה – ומאפשרים שילוב חלק של שכבות מידע דיגיטלי בתוך הסביבה הפיזית. אבל הם לא יהיו רק כלי להוספת שכבת מידע, אלא ישנו את הדרך שבה אנחנו חווים את העולם. כל זוג כזה על האף יכלול "שתי עיניים החוצה" – ראייה ממוחשבת המנתחת את הסביבה, מזהה אנשים, עצמים ומיקומים בזמן אמת; "שתי עיניים מחוברות למיליארד עיניים אחרות" – תקשורת מקוונת עם פלטפורמות ומסדי נתונים כדי להצליב או להעשיר את מה שהמשתמש רואה; וגם "שתי עיניים פנימה" – טכנולוגיות המודדות ומזהות כיצד המשתמש מגיב רגשית ופיזיולוגית לסביבה – ממצב רוח ורמות מתח ועד הבנה ועומס קוגניטיבי.
המפנה הפיג'יטלי מציב פרדיגמה חדשה מאחר שלא מדובר עוד בבינה מלאכותית שפועלת בתוך מרחבים דיגיטליים כמו האינטרנט, המטאוורס, מודלים של שפה וצ'טבוטים. אנחנו נרכיב משקפיים ונצא איתם החוצה. לכן משקפיים חכמים ישפיעו על המרחב הפיזי – איך ייראו הרחוב, תחנת הרכבת, הקניון, תמרורי התנועה, מקומות העבודה וגם בתי הספר.
כעת, דמיינו כיתה. יש בה שולחנות, תלמידים, מורה, לוח. עכשיו הוסיפו שכבה נוספת: משקפיים חכמים על עיני כל אחד מהנוכחים. הלוח – כבר לא אותו לוח, לכל תלמיד מופיע עליו תוכן אחר. יש מי שרואה גרסה מורחבת של החומר הנלמד, יש מי שרואה גרסה מרגיעה עם צלילי מים מפכים, ויש מי שלא רואה כלום – כי לא הפעיל את המערכת. המורה מדברת – אבל גם מקבלת התראות בזמן אמת: התלמידה בשורה השלישית בלחץ, ההוא מאחור כבר לא מרוכז. ובינתיים, כל ילד וילדה מתקשרים בשקט דרך המשקפיים עם העוזר הדיגיטלי הפרטי שלהם, שיודע לתת תמיכה ועידוד, לסנן מידע, ולעזור להבין טוב יותר ובהדרגתיות את החומר שנלמד. הוא לוחש לתלמיד באוזנייה: "הצעת שאלה, אבל הטון שלך היה תוקפני. נסי שוב".
מה תהיה המשמעות של "כיתה", "מורה", "תלמיד", "למידה" בעולם כזה? תלמידה מביטה על חברתה, אבל דרך שכבה דיגיטלית שמוסרת לה שהחברה עצובה. אולי היא רואה עליה תג "לא נעים לי לדבר עכשיו". אולי היא בכלל לא רואה אותה – כי החברה בחרה להיות מיוצגת באמצעות אווטאר, או כי אתמול היא עצמה, ברגע של כעס, ביקשה לראות דמות לוני־טונס במקום החברה. המורה מקבלת על המסך שלה התראה: "שתי תלמידות חוות קושי חברתי".
האם זו חמלה, חינוך או פיקוח?
אותו מסדרון – אבל לכל אחד יש שכבת מציאות אחרת. קיר אחד מציג מידע מדעי לתלמידה אחת, וציור קיר אמנותי לתלמיד אחר. הקירות עצמם משתנים לפי מצב הרוח – יער ירוק כשמתגלה מתח, או סצנה מסרט כשנדרש ריכוז. אותו שיעור, שבו המורה מצביעה על דמות היסטורית – אבל תלמידה אחת ערכה מראש את התצוגה כדי שלא תכיל דמויות שנויות במחלוקת. עבור תלמיד אחר ההורים בכלל הגדירו פילטר שמעלים "נושאים אנטי־יהודיים ונושאי תבהלה ותרעלה". או אולי בכלל היה זה שר החינוך שהכתיב את הגבולות בחוזר מנכ"ל בענייני בינה מלאכותית. מה שבטוח, חברת הטכנולוגיה הגדולה היא המחנכת הסמויה, מאחר שתנאי השימוש שלה קובעים אילו יישומים מותרים, איך המידע על הילדים נאסף ולמה הוא משמש.
באופן מעשי, לא סביר שבתי ספר יאפשרו חוויות מותאמות אישית לחלוטין במהלך שיעור. סביר יותר שהמשקפיים יופעלו במצבים מוסדרים, שבהם מורים או מוסדות יגדירו את שכבות התפיסה המשותפות. התוצאה תהיה דינמיקה מתנדנדת בין שליטה ריכוזית לבין סוכנות אישית – שכל אחת מהן מעלה אתגרים אתיים ופדגוגיים משלה.
משקפיים חכמים משנים את הסמנים החברתיים והבינאישיים שהיו הבסיס ללמידה מסורתית. הפוטנציאל החינוכי ברור: התאמה אישית, ויסות חושי, עזרים חזותיים מותאמים. אבל מה נשאר משותף במרחב המשותף? מורה עשוי לשאול את עצמו: אם אני לא בטוח שהתלמידים שלי רואים את מה שאני מצביע עליו – האם אני עדיין מלמד?
הקשרים בין תלמידים, בינם לבין מורים, ובין כל אלה לבין הסביבה הפיזית שלהם לא ייעלמו – הם פשוט יקודדו מחדש. יחד איתם ישתנו יחסי כוח, פגיעוּת ואמפתיה. והנה הדבר הברור, שנדרש להדגיש אותו: הבחירה אם להפוך את הטכנולוגיה לכלי של בידוד או גשר של קירבה, לכלי של העצמה או לאנטי־גשר של סגרגציה, היא בחירה ערכית, לא טכנית. מהפיכת הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים פגשה את מערכת החינוך לא ערוכה דיה ונדרשו כמה שנים כדי ליצור מדיניות, תוכניות התערבות ובכלל – אוריינות לגבי ההשפעות והנזקים. כעת, נדמה שהמערכת מגיבה מהר יותר סביב הבינה המלאכותית, אבל ככלל, היא בעיקר מתבוננת לטווח הקצר, לכיוון של שימושים בצ'אטבוטים ובמודלים של שפה, ועדיין לא חוקרת לעומק את הבחירות המוצריות שחברות הטכנולוגיה מבצעות היום ויעצבו אותנו מחר. בית הספר הפיג'יטלי דורש חשיבה אחרת. לא רק להכניס טכנולוגיה וללמד ילדים ומורים להשתמש בצ'אט ג'יפיטי, אלא לבנות שפה, מסגרות תפיסתיות ואתיקה.
המועצה הארצית לתכנון ובנייה רוצה לחסוך בדונמים. חברות הטכנולוגיה רוצות לשלוט בשכבות המציאות. ובתווך – מערכת החינוך. העתיד של בתי הספר נכתב על ידי מי שמבינים ביזמות, בתכנון, ובאלגוריתמים – אך לא בהכרח בחינוך. אם אנשי חינוך, מומחים טכנו־פדגוגיים, אנשי אקדמיה וחברה אזרחית ייעדרו מההובלה – בתי הספר עלולים ליהפך למרחבים מעוצבים מבחוץ: מרחב דחוס פיזית, מותאם דיגיטלית ומנותק רגשית. כיתות בלי חצרות, תלמידים בלי עיניים פוגשות, ומסדרונות של מגדלים שדרכם אולי עוברת למידה – או שמא רק סימולציה של למידה.
מותר – ואולי חובה – לשאול לא רק איך לשקם את הבניינים שנפגעו במלחמה, אלא מה נרצה לבנות. בתי הספר שישופצו לא צריכים להיראות כמו קודם. הם צריכים להיות טובים יותר. חכמים יותר. אנושיים יותר. האנאלפביתים של המאה ה־21 לא יהיו אלה שלא יודעים לקרוא ולכתוב – אלא אלה שלא יודעים ללמוד ואז ללמוד מחדש.
פורסם לראשונה ב"דה מרקר"
