איך כותבים ברצינות על רפורמה בכזה כאוס פוליטי?
גם אם רפורמה בשוק השידורים היא הכרח אי אפשר לנתק רגולציה מתזמון, ולא טיוטת חוק מהממשלה שמניחה אותה
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
לפעמים קשה להישאר חוקרת. לא אקטיביסטית, לא צייצנית, לא מגיבה אינסטינקטיבית – רק חוקרת, שמנסה לקרוא תזכיר חוק בעיניים ענייניות. כך קרה לי כששר התקשורת שלמה קרעי הניח את תזכיר חוק השידורים החדש על שולחן הממשלה. תזכיר מהפכני, רחב יריעה, כזה שאמור לעצב מחדש את כל שוק השידורים בישראל. ובכל זאת, בזמן שקראתי אותו – עט מסמן ביד אחת, מקלדת פתוחה בשנייה – מצאתי את עצמי שואלת שאלה פשוטה: איך, למען השם, אמורים לכתוב על זה ברצינות?
מצד אחד, אי אפשר לנתק רגולציה מתזמון, ולא טיוטת חוק מהממשלה שמניחה אותה. וזו, כידוע, אותה ממשלה שמחוקקת חוקים מתוך רטוריקה לעומתית – כולל כשהנושא הוא התקשורת, תחום שזקוק ליציבות ואמון אולי יותר מכל תחום אחר. ומצד אחר, בכל זאת צריך לומר ביושר: רפורמה בשוק השידורים היא הכרח. הרגולציה הנוכחית נשענת על תפיסות משנות ה־90, בעולם שבו הבדל בין כבלים ללוויין עוד נחשב רלוונטי, ואתרי חדשות באינטרנט לא נחשבו בכלל "שחקנים" במגרש. בינתיים, המודל העסקי של ערוצי השידור קרס, או ליתר דיוק – היגר אל גוגל ויוטיוב, שחקנים חדשים נכנסו בלי חובות רגולטוריות, והתוצאה – עיוותים, כשלים, וגם מרוץ לתחתית. כל זה בלי להזכיר את הכישלונות של הרשויות הרגולטוריות הנוכחיות, את היעדר התפקוד המספק ואת הכללים שאין בהם היגיון בשום עולם רגולטורי מתוקן.
תזכיר החוק מנסה לטפל בזה. הוא מציע לאחד את רשויות הפיקוח הקיימות, להפחית מאוד רגולציה עודפת, ולהרחיב את תחולת החוק גם על אתרי תוכן כמו מאקו ו־ynet, כדי למנוע את מה שמכונה "ארביטראז' רגולטורי". הוא מחייב חברות סטרימינג בינלאומיות ואת השחקנים שיושבים על הרשת להשקיע בהפקות מקור ישראליות, כדי ליישר את מגרש המשחקים של הכסף שמושקע כיום רק על ידי חלק מהשחקנים, ומבטיח מודל אחיד שחל על כולם. זה לא רע. יותר מזה, הגוף הרגולטורי החדש שיוקם לפי התזכיר, הוא בסדר גמור. תאגיד ציבורי מחוץ לממשלה, עם תקציב עצמאי, המורכב בצורה מבוזרת מנציגי ציבור ומעובדי מדינה. תהליך המינוי של נציגי הציבור נעשה על ידי ועדת איתור. גם אם אולי הייתי יוצרת גוף קצת אחר, אפשר להודות שההצעה משפרת בהרבה את המצב הקיים.
אלא שאז מגיעים הסעיפים שגורמים לאצבעות על המקלדת להיעצר. למשל, ההחלטה לבטל את ההפרדה המבנית בין חברות החדשות לבין בעלי הערוצים – אותה "חומה סינית" שנבנתה כדי למנוע לחצים מסחריים ופוליטיים על תוכן עיתונאי. נכון, בשנים האחרונות החומה הזאת כבר נסדקה, והאכיפה שלה לא היתה הדוקה. אבל הביטול של המבנה החשוב הזה יכול להוביל לכך שלחץ פוליטי על בעלי ההון השולטים בערוצים יתורגם מהר הרבה יותר ללחץ על עיתונאים בתחום החדשות.
גם הסעיף שמאפשר להטיל קנסות גבוהים מאוד – אחוז מהמחזור – על גופי שידור שמפרים את הרגולציה, ייצור לחץ כלכלי על המפוקחים, שהוא לרוב לא פחות גרוע מאשר לחץ פוליטי. והאם הציבור ירוויח יותר אם כל השחקנים בשוק יוכלו למכור פרסומות – בשוק פרסום שגם ככה קורס תחת כובדן של גוגל ופייסבוק שצוחקות – בגלל שהרפורמה הזאת בכלל לא מתייחסת אליהן – כל הדרך אל הבנק?
העם יצביע בשלט, מבטיחים לנו חסידי התחרות בממשלה, אנחנו פותחים את השוק לתחרות ואין בכוונתנו לפקח יותר על איכות התכנים והחדשות. אבל פה טמונות בעיות לא פשוטות. ראשית, אם הכוונה היא להותיר את הבחירה בידי הציבור, ממילא אין צורך בכלל בשום רגולציה, אז מדוע מקימים רשות חדשה? שנית, אני לא יודעת ממה אני חוששת יותר. מצד אחד ריבוי שחקנים, במיוחד בתחום החדשות, יוביל לריבוי כלבלבי שמירה מוחלשים שאינם מסוגלים לדבר אמת אל הכוח. בכלל, האם הרפורמה תיצור את המגוון או שמא בועות מידע שונות ומנותקות יגבירו את הקיטוב החברתי? מצד אחר, יש סיכוי שלא תתקיים תחרות משמעותית בשוק השידורים, בגלל מיצוב השחקנים החזקים הנוכחיים, גודל שוק הפרסום והגירת תקציבים לענקיות הטכנולוגיה. כך, ממילא לא יוכלו האזרחים לממש בחירה בין מתחרים. שלישית, לא תמיד הציבור בוחר באיכות, ולפעמים הוא מעדיף שבטיות או עמדה פוליטית.
זה גם לא סוד ששוק התקשורת עצמו נגוע באינטרסים כלכליים, ושהשיח התקשורתי סביב הרפורמה – איך נאמר בעדינות – לא תמיד מבוסס על עובדות. טבעי שכל שחקן ממנף את זווית ההשפעה שלו, וכל גוף תקשורת נלחם על המשך קיומו במתכונת הנוכחית, אבל רתימת המסכים והבמות לצורך זה מביכה בחוסר האחריות המקצועית שלה.
אז איך כותבים ברצינות על רגולציה לשידורים בעידן כזה? כנראה שאי אפשר. אבל דווקא מתוך כל הרעש הזה חשוב לומר: לא כל סעיף בתזכיר הוא רע. ולא כל רפורמה היא מזימה. אבל רפורמה טובה דורשת כוונה ישרה, הקשבה אמיתית לביקורת, ויכולת יישום מבוקרת. אלה לא ניכרות בטיוטה הנוכחית וגם לא בהליך שמלווה את החקיקה. בינתיים קשה לדעת מה יותר מתסכל: ממשלה שלא מצליחה לייצר אמון, שוק תקשורת שמטעה את הציבור, או העובדה שגם חוקרת עם כוונות טובות מתקשה לשמור על קור רוח מקצועי בתוך כאוס מתוזמר היטב.
פורסם לראשונה ב"דה מרקר"
