יותר נשקים, פחות שליטה: בן גביר מגדיל את מספר הזכאים לנשק בירושלים

השר לביטחון לאומי איתמר בו גביר ומפכ"ל המשטרה דני לוי, ארכיון | Photo by Chaim Goldberg/Flash90

השר לביטחון לאומי בן גביר הודיע החודש כי אישר להגדיר 41 שכונות בירושלים כאזורי זכאות לרישיון נשק אישי. השכונות החדשות מצטרפות לעשרות יישובים ברחבי הארץ שכבר הוגדרו כיישובים זכאים לנשק.

מהו "יישוב זכאי"? תנאי לקבלת רישיון נשק פרטי הוא שהמבקש עומד באחד מ-16 תבחינים, שהראשון בהם הוא מקום המגורים: אדם שמתגורר ב"יישוב זכאי" יכול לפנות לרשויות לצורך קבלת הרישיון. בעבר, הוספת יישוב לרשימה נעשתה על-ידי המשטרה. אלא שבתקנות שקידם השר בן גביר זמן קצר לאחר שבעה באוקטובר, המשטרה הפכה לגורם ממליץ בלבד, והשר – למקבל ההחלטה בנושא, ומכאן קצרה הדרך לפוליטיזציה של ההליך.

כמה שאלות עדיין נותרו פתוחות: האם השר הוא שיוזם בחינת הוספת יישוב לרשימה? האם הוא זה שמתעדף יישוב מסוים על פני אחרים? ולפי אילו תבחינים נוסף היישוב? לכאורה, הוספת היישובים נעשית לצרכי "הגנה עצמית" מפני אירועי פח"ע, אבל בהודעתו על הוספת השכונות בירושלים התייחס בן גביר אף לצורך בהתמודדות עם פשיעה! אכן, בהיעדר שקיפות ציבורית ביחס לתבחינים קשה להבין מדוע הוכרו כאזורי זכאות דווקא השכונות הירושלמיות שנבחרו.

לפי הודעת השר, ההחלטה להרחיב את הגישה לנשק בירושלים התבססה על האתגרים הביטחוניים הייחודיים לבירה וצורכי ביטחון התושבים. אבל האם נשקלו גם שיקולים אחרים שנועדו לשמור על שלום הציבור וביטחונו, כפי שמתחייב בחוק? בשנתיים וחצי האחרונות הגיעו לכותרות מקרים קשים של שימוש לרעה בנשק ברישיון: ירי במסגרת משחק בנשק, רצח נשים ומקרי אובדנות. במקרים אחרים נעשה שימוש בנשק ברישיון כדי לאיים במסגרת סכסוך בין שכנים, בסכסוך בכביש, במהלך אירועי אלימות במשפחה ואף במסגרת ביצוע עבירות מין באיומי נשק. בירושלים עצמה התרחשו כמה אירועים שבהם נעשה שימוש באקדח ברישיון כדי לאיים על תושבים ערבים. כשאין התייחסות אמתית להשלכות האפשריות של המדיניות הקובעת למי בישראל תהיה גישה לנשק פרטי, וכשלא מתפרסמים נתונים לגבי שימוש לרעה בנשק, גובר החשש שהליך קבלת ההחלטות מונע ע"י פופוליזם.  

לצד ההרחבה המשמעותית של מעגל האזרחים שיכולים לשאת נשק פרטי, אפשר היה לצפות שיינקטו צעדים לטיוב תהליך הרישוי והחמרת הפיקוח על בעלי רישיון. למרבה הצער, נראה שלא נעשו מספיק מאמצים בנושא, חרף חששות שהעלו גורמי מקצוע. משרד הרווחה כבר עדכן על עלייה ברורה בפניות מצד נשים החוששות לשלומן לאחר שבן זוגן ביקש לשאת נשק; ראש המועצה הלאומית למניעת אובדנות במשרד הבריאות התריע שתהליך הרישוי לא מאפשר לבחון כראוי סיכון לאובדנות של המבקש; ועשרות רופאים מההסתדרות הרפואית בישראל הביעו "דאגה עמוקה נוכח תהליך רישוי הנשק בישראל", וביקשו לבחון מחדש "האם התהליכים הקיימים מספקים מענה מקצועי הולם להיבטי בריאות הציבור", לצורך הערכת היסטוריה של אלימות ומצבים נפשיים או רגשיים מורכבים.

חששות אלו אינם תיאורטיים. אחד המקרים הבולטים של שימוש לרעה בנשק ברישיון הוא הרצח לפני כשנה של אסתר כהן ז"ל, אישה חרדית מירושלים, על-ידי בעלה. האם הופקו מהמקרה הקשה הזה הלקחים הנדרשים בטרם הורחבה הגישה לנשק לשכונות רבות נוספות בירושלים, בהן גם שכונות חרדיות? האם נעשתה חשיבה בקרב משרדי הממשלה הרלוונטיים לפני השינוי – לצמצום ההשלכות השליליות האפשריות? כך למשל, האם נבחנה האפשרות להתאים את ההכשרה במסגרת הליך הרישיון גם לאזרחים שלא שירתו בצה"ל, ועל-כן ככלל אינם מיומנים בנשיאה ושימוש בנשק ואפשר שלא הפנימו את הסיכונים הכרוכים בהחזקתו?

לבסוף, גם אי אפשר להתעלם מכך שה"רפורמה" שמוביל השר לביטחון לאומי, שהיא דרך מרכזית, לתפיסתו, לקידום ההגנה על ביטחונם של אזרחי המדינה, משרתת בעיקרה את אזרחי ישראל היהודים, לעתים תוך שהיא יוצרת איום ומסכנת את מי שאינם יהודים.

לנוכח ההרחבה חסרת התקדים של הגישה של אזרחים ואזרחיות בישראל לנשק, מצופה מהמשרד לביטחון לאומי לחזור אל האיזון הקבוע בחוק ושהובהר פעמים מספר בפסיקה – בין האינטרס להחזיק בכלי ירייה למטרות חוקיות, ובין המאמץ לשמור על שלומם וביטחונם של כלל האזרחים.