על פוליטיזציה של חשיפת מידע לציבור והצורך בהסדרה

יפעת תומר-ירושלמי, לשעבר הפצ"רית, ארכיון | Photo by Oren Ben Hakoon/POOL

פרשת הדלפת הסרטון משדה תימן, בהוראת הפצ"רית, העלתה לדיון ציבורי שאלה אתית ומשפטית ביחס לחשיפת מידע לציבור בדרך של הדלפה. בעוד שהחשדות נגד הפצ"רית בדבר טיוח מקור ההדלפה ודיווח כוזב לבג"ץ מחייבים חקירה, עצם מעשה ההדלפה מאיר שני ערכים קיומיים בדמוקרטיה: זכות הציבור לדעת ואמון הציבור במוסדות השלטון (הראויים לאמון). לו היה החוק מסמיך עובדי ציבור לחשוף מידע למען הגשמת ערכים אלו, אפשר היה כנראה למנוע את השתלשלות העניינים בפרשת הפצ"רית. 

בעידן של "קליק-בייטים" וכותרות פופוליסטיות, הדלפות יזומות של מידע נוח הפכו לכלי פוליטי להכתבת נרטיב שמתאים לשלטון. מסגור חשיפת מידע בתור "הדלפה" מדיף ניחוח אסור אך גם של "מים גנובים ימתקו", ולכן מידע כזה מקבל תשומת לב מיוחדת. זאת, גם כשהדלפות הפכו לנוהג רווח, פינה קבועה במהדורות החדשות של ציטוטים נבחרים מישיבות סגורות של בכירי שלטון שמודלפים לתקשורת, חרף סודיותן, בהתאם לנרטיב שמתאים למדליף. על רקע השיטפון בהדלפות, יש קושי אינהרנטי בהיטפלות לאחת מני אלפים. 

למול מבול הדלפות מטעמים פוליטיים, סעיף 117 לחוק העונשין ("גילוי מידע על ידי עובד ציבור") אוסר באופן גורף על עובדי ציבור לגלות כל מידע שהגיע אליהם בתוקף תפקידם, "ללא סמכות כדין". בהעדר הסדרה חוקית המקנה סמכות לעובד ציבור, בכיר ככל שיהיה, לפרסם מידע מיוזמתו לשם קידום האינטרס הציבורי, הופך סעיף 117 לאקדח טעון ביד השלטון שיכול להפעילו באופן סלקטיבי, שרירותי ובהתאם לאינטרסים שלו, שאינם בהכרח טובת הציבור בכללו. את הסעיף ניתן להפעיל גם נגד מי שמבקש לקדם אינטרס ציבורי, כמו תיקון המערכת שבה הוא משרת. 

מצב דברים זה נוטל מעובדי ציבור כלי חשוב לביטוי נאמנות לציבור ולקידום אמון הציבור בשלטון. כך, הופך האיסור הפלילי לכלי של השלטון לסלק מן השירות הציבורי אנשי "דיפ סטייט", כלומר מי "שלא בא טוב לשלטון בעין". שונה בתכלית היא, חשיפת מידע סודי שפוגע בביטחון המדינה. חשיפה כזו (כפי שהתרחשה לכאורה בפרשת "קטאר גייט") היא אנטי-חברתית במובהק ועלולה להיחשב בגדר ריגול חמור. העובדה שהיא זוכה לגיבוי מצד גורמי שלטון היא מביכה ומבישה. 

לא כל תביעה לפרסום או להנגשה של מידע נעשית בתום לב ולמען הציבור. לעתים, מדובר באמצעי פסול, שכל תכליתו היא סטיגמטיזציה של ארגוני חברה אזרחית הפועלים לטובת הציבור, לשם הוקעתם והשתקתם. לצד זאת, איסור רחב ועמום על חשיפת מידע ללא סמכות כדין הוא כלי בידיו של שלטון סמכותני לדיכוי ולהשתקה של מתנגדי משטר, המבקשים להגן על שלטון החוק. 

כך קרה למשל לשופט הפולני, איגור טוליה. טוליה ישב כשופט בערעור על החלטת התובע המחוזי בוורשה לא לפתוח חקירה בעקבות תלונות שחברי פרלמנט מנעו השתתפות של חברי אופוזיציה בהצבעות על התקציב לשנת 2017. באחד הדיונים, קיבל את בקשת התקשורת להיות נוכחת באולם בעת שהקריא את הצו הזמני שהורה לתובע המחוזי בוורשה לפתוח בחקירה. נימוקי ההחלטה חשפו חלק מחומרי החקירה, והרשויות ניצלו את אי-ההסדרה של סמכות הפרסום ופתחו בהליכים להעמידו לדין בחשד לעבירה פלילית שעניינה גילוי מידע ללא סמכות. הסנקציות היו חמורות: חסינותו הוסרה, הוא הושעה מתפקידו ושכרו קוצץ. בית הדין האירופי לזכויות אדם שדן במקרה זה הדגיש כי מהלכים אלו היו חלק מ"אסטרטגיה של הפחדה ואף השתקה" מצד השלטון, בפרט כי טוליה ביקר בפומבי רפורמות במערכת המשפט. 

המבחן לגישתנו נטוע בשאלה: האם מדובר במידע שהציבור זכאי לקבל בנסיבות העניין. בפרשת סיריל קרן מ-2002, פרשה שבה היו מעורבים ראש הממשלה דאז אריאל שרון ושני בניו, חשפה פרקליטה מידע מחומרי חקירה ללא סמכות כדין. היא הואשמה והורשעה בפלילים, למרות שניתן לטעון שהיה אינטרס ציבורי לדעת על עליית מדרגה בחשדות ביחס לראש הממשלה, סמוך לבחירות.

במקרה של החשד להתעללות בעציר בשדה תימן, החליטה הפצ"רית לחשוף חומרים מהחקירה כדי להשיב את אמון הציבור בהליך החקירה ובפרקליטות הצבאית. זאת, נוכח קמפיין של השמצות ואיומים כלפי גורמי הפרקליטות, לפיו מדובר בעלילת שווא זדונית נגד חיילי צה"ל. אולם פעולה זו, שניתן להגן עליה עניינית, התרחשה ב"שטח אפור" משפטי משום שסוגיית סמכותה של הפצ"רית לחשוף מידע אינה מוסדרת. 

לא מופרך לטעון שחשיפת מידע שבטיפול המערכת שבראשה היא עומדת, נופלת בגדר סמכותה כראשת המערכת. החלטתה להסתיר לאחר מכן את זהות המדליף, וליצור מצג שווא בדבר מאמץ לאתרו בפני בג"ץ וגורמים נוספים הייתה פסולה, בלתי חוקית ולכאורה עבריינית. אולם מתבקש לשאול אם העדר הסדר הסמכה בחוק לא היה "חורא" שבמידה רבה, הזמין את "העכבר". אם הפצ"רית הייתה יכולה לפעול בתחום מואר, אפשר שהייתה נמנעת ההסתבכות הקשה שהתרחשה כאן, על נזקיה השונים. מטרתו העיקרית של חוק פלילי טוב אינה "לייצר" עבריינים אלא למנוע עבירות.