ריצה ברשימות משותפות בבחירות: למי זה טוב?

נפתלי בנט ויאיר לפיד. האם האיחוד יועיל לשתי המפלגות? | Photo by Olivier Fitousi/Flash90

מהו הבסיס החוקי להתמודדות ברשימות משותפות?

לפי סעיף 57 לחוק הבחירות לכנסת, שתי מפלגות או יותר יכולות להגיש לוועדת הבחירות המרכזית רשימת מועמדים משותפת, שגם מפרטת לאיזו מפלגה בדיוק משויך כל מועמד. לאחר הבחירות, אם הרשימה המשותפת עברה את אחוז החסימה – חברי הכנסת שנבחרו מטעמה מרכיבים סיעה אחת משותפת, אבל הם יכולים גם להתפלג בקלות לכמה סיעות, לפי המפלגות שהרכיבו את הרשימה.

יצוין כי התמודדות ברשימות משותפות היא נפוצה מאוד בפוליטיקה הישראלית. בדף הבא תוכלו למצוא את כל הרשימות המשותפות שנבחרו לכנסת מאז בחירות 1949.

מתי ישנה הצדקה אלקטורלית לריצה ברשימה משותפת?

מעבר לשיקולים של קרבה אידיאולוגית בין מפלגות, המניע המוצדק ביותר לחבירה לרשימה משותפת הוא החשש לא לעבור את אחוז החסימה. במילים פשוטות, מפלגה שנמצאת בסכנה לא לעבור את אחוז החסימה – צריכה, לטובתה ולטובת הגוש שלה,יצוין כי התפיסה שלפיה כל מפלגה משתייכת ל"גוש" מסוים התחזקה מאוד מאז 2019. בעבר היו מפלגות שלא היו חלק מובהק משום גוש – ובהן מפלגות מרכז ואף המפלגות החרדיות. לחבור לרשימה משותפת, אחרת קולות בוחריה עלולים "להיזרק לפח" ולא להשתתף בחלוקת המנדטים.

מצב שבו רשימה לא עוברת את אחוז החסימה יכול להכריע את גורל הבחירות. הדוגמה המובהקת ביותר התרחשה בבחירות אפריל 2019: גוש הימין לא הצליח להרכיב ממשלה משום שהימין החדש ו'זהות' "בזבזו" יותר מרבע מיליון קולות.למעשה, גוש הימין בהגדרתו אז ניצח, כיוון שבצירוף ישראל ביתנו, שנחשבה עדיין לחלק מהגוש, הוא זכה ל-65 מנדטים. לו הימין החדש היה מתמודד ברשימה משותפת עם "איחוד מפלגות הימין" (רשימה משותפת בעצמה) – גוש הימין היה זוכה ביותר מ-60 מנדטים ומרכיב קואליציה. לעומת זאת, בבחירות 2022 נפגע מכך גוש השמאל, כשמרצ ובל"ד לא עברו את אחוז החסימה.

מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה פוגעת גם במפלגה אחרת מאותו הגוש שחתמה איתה על הסכם עודפים.

מכיוון שלפי חוק באדר-עופר למפלגות גדולות יש עדיפות בקבלת מנדטים עודפים (המחולקים לאחר הסבב הראשון של חלוקת המנדטים בעת חישוב התוצאות), שתי רשימות שחתמו ביניהן על הסכם עודפים מגדילות את סיכוייהן לזכות במנדטים כאלה. אבל הסכם כזה מתממש רק אם שתי הרשימות עברו את אחוז החסימה, ולכן רשימה שחתמה על הסכם עודפים עם רשימה שלא עברה את אחוז החסימה – כאילו לא חתמה כלל על הסכם, מה שמקטין את סיכוייה לזכות במנדטים נוספים. כך קרה למשל למפלגת העבודה בבחירות האחרונות אחרי שחתמה על הסכם עודפים עם מרצ, שכידוע לא נכנסה לכנסת.

הסכמי העודפים הם גם שיקול נוסף בהחלטה אם לרוץ ברשימה משותפת:

בגלל העדיפות שיש לרשימות גדולות בחלוקת המנדטים העודפים, כדי למקסם את הישגיו, כל גוש צריך להתמודד במספר זוגי של רשימות – כדי שכולן יחתמו על הסכם עודפים זו עם זו. זה יכול להיות שיקול נוסף (בעד וגם נגד) בהחלטה אם לרוץ ברשימה משותפת. גוש מתנגדי נתניהו סבל גם מכך בבחירות 2022: העבודה חתמה על הסכם עודפים עם מרצ, יש עתיד עם המחנה הממלכתי – וישראל ביתנו נותרה לבד. למעשה, בתרחיש מסוים שבו בבחירות אלה בל"ד הייתה רצה ברשימה משותפת עם רע"ם, מרצ הייתה רצה ברשימה משותפת עם העבודה, וכל אחת מהמפלגות בגוש המרכז-שמאל ובגוש הערבים הייתה חותמת על הסכם עודפים עם רעותה – ייתכן שגוש נתניהו היה מגיע ל-59 מנדטים בלבד.

בנוסף, ייתכן שמפלגה בודדת, גם אם צפויה לעבור את אחוז החסימה, לא תרצה להתמודד לבדה אלא תעדיף לחבור לרשימה משותפת משיקולים שונים. קודם כל, בהחלט ייתכן שהמפלגה וראשיה יסברו שהתמודדות ברשימה משותפת תסייע לגוש, ובמובן זה אפשר אפילו  לראות במנהיג מפלגה שמסכים להיות מוצב במקום השני ברשימה משותפת – כמי שמבצע "צעד אצילי" לטובת אינטרס רחב יותר. בנוסף, ייתכן שמפלגה שחוששת להשיג תוצאה מאכזבת בבחירות תעדיף לחבור למפלגה גדולה יותר במסגרת רשימה – כדי לא "לחשוף" את חולשתה האלקטורלית או כדי לשריין מספר רב של מועמדים מטעמה במקומות ריאליים ברשימה המשותפת.

האם הגודל כן קובע?

באופן כללי, ההנחה שגודל הרשימה מהווה נכס פוליטי בפני עצמו – מוטלת בספק גדול. ראשית, בשיטת הבחירות היחסית הנהוגה בישראל אין כמעט יתרון אלקטורלי לרשימות גדולות (מלבד בנוגע לחלוקת העודפים). שנית, לצורך הרכבת ממשלה – במשטר הפרלמנטרי הנהוג בישראל מה שקובע הוא גודל הקואליציה שנבנית בכנסת ולא גודל כל רשימה. כך, לאחר בחירות 2009 הקים נתניהו ממשלה למרות שקדימה זכתה במנדט אחד יותר מהליכוד, ונפתלי בנט הקים ממשלה למרות שעמד בראש סיעת ימינה הקטנה.

שלישית, גם מנקודת המבט של הרשימה הבודדת הגודל לא תמיד קובע. מפלגה שחיונית לקואליציה יכולה לזכות במשרות ובתקציבים ללא קשר ישיר לגודלה. גם כאן הדוגמה המובהקת היא כמובן נפתלי בנט, שמינף בצורה מכסימלית את התלות של גוש מתנגדי נתניהו במפלגת ימינה לצורך הרכבת ממשלה – אבל גם המפלגות החרדיות, הזוכות לעתים קרובות לתקציבים ולהשפעה החורגים ממספר המנדטים שלהן. בנוסף, נתניהו כראש ממשלה העדיף לעתים קרובות, משיקולים פוליטיים, להפקיד תיקים חשובים דווקא בידי שותפות קואליציוניות קטנות יותר. הדבר נכון במיוחד לגבי שרי האוצר: נתניהו מינה את לפיד לשר אוצר ב-2013, את כחלון מ"כולנו" ב-2015, ואת סמוטריץ' בממשלה הנוכחית.

מתי ריצה משותפת עלולה לגרום דווקא נזק אלקטורלי?

כאשר מפלגות רצות ביחד הן עלולות להפסיד מצביעים "טהרנים", שמסתייגים מבת הברית. למשל, ברית "הליכוד ביתנו" זכתה בבחירות 2013 ב-31 מושבים, הרבה פחות מ-42 המנדטים שבהם זכו הליכוד וישראל ביתנו כאשר התמודדו בנפרד בבחירות 2009. באופן דומה, בבחירות 2021 זכתה רשימת העבודה-גשר-מרצ ל-7 מנדטים, לעומת 11 מנדטים לשתי הרשימות הנפרדות שהתמודדו בבחירות הקודמות (העבודה-גשר ומרצ).

מנקודת מבט "גושית", יתרון נוסף שיכול להיות להתמודדות של מפלגות בנפרד היא הפוטנציאל להעביר מצביעים מגוש לגוש. אכן, אחת הדרכים לעשות זאת היא דווקא במסגרת התמודדות של מפלגה קטנה, שמצליחה לבדל את עצמה משאר המפלגות בגוש, למשל בזכות עמדות מתונות או מנהיג שזוכה לאהדה חוצת-מחנות. כך לדוגמה בבחירות 2015 הצליחו משה כחלון ומפלגת "כולנו", שאחרי הבחירות הצטרפו לממשלת נתניהו, לזכות (לפי ההערכות) בכמה מנדטים של מצביעים מגוש המרכז-שמאל. כיום, לפי הסקרים, למפלגתו של גדי אייזנקוט, שזוכה לקונצנזוס רחב בציבור, יש פוטנציאל למשוך מצביעים מגוש הימין בעיקר אם יתמודד בנפרד.

אולי הדוגמה הטובה ביותר ליתרונות של פיצול מפלגתי הן בחירות 2021: בבחירות היחידות לאחרונה שבהן גוש מתנגדי נתניהו הצליח להרכיב ממשלה, הוא עשה זאת תוך כדי פיצול מכסימלי ל-7 רשימות שונות: מרצ, העבודה, יש עתיד, כחול לבן, ישראל ביתנו, תקווה חדשה וימינה (ואפשר להוסיף לרשימה את רע"מ).

ובכל זאת – האם יכול להיות יתרון לגודל?

כמובן – אין מדובר בכלל ברזל. לכל בחירות ולכל רשימה יש מאפיינים ייחודיים, ובהחלט ייתכן שבנסיבות מסוימות יהיה ערך אלקטורלי להתמודדות ברשימה משותפת. כך למשל, הרשימה המשותפת של מרצ זכתה בבחירות 1992 ב-2 מנדטים יותר מאשר שלוש הרשימות שהרכיבו אותה (מרצ, מפ"ם ושינוי) בבחירות הקודמות.

תרחיש אחד בולט שבו יכול להיות יתרון לגודל הוא הקמת רשימה משותפת גדולה שמבקשת להתמודד על השלטון – ויכולה לעורר התלהבות בקרב הבוחרים ולהוביל ל"סחף אלקטורלי" לכיוונה. דוגמה מובהקת היא רשימת "כחול לבן" שנוצרה לפני בחירות אפריל 2019 על ידי יש עתיד, חוסן ישראל של בני גנץ ותל"ם של בוגי יעלון, וזכתה בהישג נאה של 35 מנדטים, מעט יותר ממה שניבאו הסקרים למפלגות השונות לפני האיחוד. אמנם ההישג בא בעיקר על חשבון שותפותיה לגוש, העבודה ומרצ, יותר מאשר על חשבון גוש הימין (העבודה איבדה 18 מנדטים בהשוואה לבחירות הקודמות אז התמודדה ברשימה המשותפת המחנה הציוני, עם מפלגת התנועה של ציפי לבני), אך סביר שכחול-לבן הצליחה לגייס גם מנדטים ממפלגות שאינן חלק מהגוש וממי שלא הצביעו בבחירות הקודמות. גם רשימת המחנה הציוני הצליחה בבחירות 2015 לעורר התלהבות בקרב מצביעי המרכז-שמאל, ולזכות ליותר מנדטים מאשר 2 המפלגות הנפרדות – העבודה והתנועה – בבחירות הקודמות. עם זאת, במקרים אחרים להקמת רשימה משותפת שהתמודדה על השלטון לא הייתה השפעה דומה – כבר ציינו את חוסר ההצלחה של "הליכוד ביתנו" בבחירות 2013, ובעבר הרחוק יותר אפשר לציין את רשימת הליכוד-גשר-צומת בבחירות 1996, שזכתה ב-8 מנדטים פחות מהליכוד וצומת בבחירות 1992.‎‏אם כי בבחירות הישירות שנערכו במקביל לבחירות לכנסת ב1996 ניצח בנימין נתניהו, וייתכן שהקמת הליכוד-גשר-צומת סייעה לו בכך – למשל, אם חלק מתומכי צומת הצביעו לנתניהו רק בזכות הקמת הרשימה המשותפת.

ומה בנוגע למפלגות הערביות?

אצל המפלגות הערביות המצב שונה. שם, ההיסטוריה הקרובה מראה שיש יתרון אלקטורלי מובהק לריצה ברשימה משותפת. הישגי השיא שלהן – 13 מנדטים (ב-2015 ובספטמבר 2019), ואפילו 15 מנדטים בבחירות 2020 – התרחשו כאשר ארבעתן התמודדו ביחד ברשימה המשותפת. כאשר התפצלו – הן זכו ב-10 מנדטים בלבד סה"כ. הדבר משתקף היטב בשיעורי ההצבעה: כאשר המפלגות הערביות התמודדו ברשימה משותפת אחת, שיעורי ההצבעה ביישובים ערביים היו גבוהים באופן ניכר. כך למשל, בבחירות 2020 עמד שיעור ההצבעה בישובים ערביים על 64.8% (הגבוה ביותר מאז סוף שנות ה-90); בבחירות 2021, אז התפצלו לשתי רשימות נפרדות, צנח שיעור ההצבעה ל-44.6%. בבחירות 2022, שגם בהן התמודדו ב-2 רשימות נפרדות, הוא עלה מעט – אך רק ל-53.2%, עדיין נמוך באופן ניכר בהשוואה למערכות הבחירות שבהן התמודדה הרשימה המשותפת (ראו ניתוח כאן).

ההסבר המקובל לכך הוא שריצה של כל המפלגות הערביות ברשימה משותפת מעבירה מסר שהמפלגות הצליחו להתעלות מעל אינטרסים אישיים ומגזריים, לטובת החברה הערבית כולה. ואכן, גם לפי הסקרים כיום – ריצה של כולן ברשימה משותפת זוכה לתמיכה גדולה בציבור הערבי ותגדיל את כוחן משמעותית.