האם היה גיורה של רות עומד במבחן הצעת חוק "מיהו יהודי"?
מחוק השבות אל חג השבועות: הצעת חוק "מיהו יהודי" שעל שולחן הממשלה מבקשת לשנות מילה אחת בלבד בחוק השבות, שתשלול את זכאותם של מתגיירים רפורמים וקונסרבטיבים להירשם כיהודים. על מה המחלוקת בשאלת מיהו יהודי? והאם רות, גיבורת חג השבועות, הייתה מצליחה להתגייר בישראל של היום?
ישראל 2026: מילה אחת שתתווסף לחוק השבות תחולל שינוי דרמטי | Photo by Chaim Goldberg/Flash90
בתוך הקלחת הפוליטית הסוערת, ערב חג השבועות, שב ועלה לדיון בממשלה התיקון לחוק השבות של ח"כ שמחה רוטמן, העוסק בשאלות "מיהו יהודי, ואם יהדות=הלכה. התיקון המוצע זכה לתמיכה נלהבת של השרים יריב לוין, עידית סילמן ואיתמר בן גביר ("הזדמנות נדירה") ושל ח"כ אבי מעוז ("הזדמנות היסטורית"), אבל עוכב בהוראת ראש הממשלה בשל חשש מתגובת יהדות התפוצות.
על מה נסבה בעצם המחלוקת בשאלת מיהו יהודי? מה באמת חשב על כך בן־גוריון? והאם רות, גיבורת חג השבועות, הייתה מצליחה להתגייר בישראל של היום?
הצעת החוק שנדונה לפני ימים ספורים בממשלה, מבקשת לשנות רק מילה אחת בחוק השבות, אבל מביאה בכנפיה שינוי דרמטי. חוק השבות, התש"י–1950, קובע את זכותם של יהודים לעלות לארץ ולקבל בה אזרחות. ראש הממשלה דוד בן־גוריון אמר בענווה שלא המדינה היא שמקנה ליהודי את הזכות להתיישב בה, אלא שלכל יהודי ויהודייה יש זכות טבועה לאזרחות, והם רק צריכים לממשה.
בחוק המקורי לא נקבעה הגדרת המושג "יהודי" במפורש. בשנת 1970 נוספה ההגדרה שיהודי הוא "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר ואינו בן דת אחרת", מבלי שצוין אופן הגיור. למעשה, בישראל התפתחו שתי הגדרות "יהדות" שונות. ההגדרה האחת היא הלכתית־אורתודוקסית, וזו נוהגת בעיקר לעניין אפשרות הנישואין ברבנות. לעומת זאת, ההגדרה המשמשת בנושאי מרשם האוכלוסין והזכאות לאזרחות מכוח חוק השבות נהפכה להגדרה אזרחית־תרבותית רחבה, שכוללת גם את מי שהתגיירו באמצעות הזרמים הלא־אורתודוקסיים ביהדות.
הצעת החוק מבקשת להכריע בין שתי ההגדרות ולקבוע את ההגדרה ההלכתית ליהדות גם בענייני מרשם ושבות. הנוסח המוצע הוא "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר כהלכה ואינו בן דת אחרת". בכך תישלל זכאותם של מתגיירים רפורמים וקונסרבטיבים להירשם כיהודים ולקבל אזרחות מכוח שבות בישראל.
בדברי ההסבר להצעת החוק של ח"כ רוטמן נטען כי מטרתו היא להחזיר עטרה ליושנה, ושההצעה מבטאת חזרה לעקרונות ולמורשת ההיסטורית של בן־גוריון ושל מקימי המדינה. האם אכן זו הייתה תפיסתו של בן־גוריון? ובכן, לא. תפיסת הזהות היהודית של בן־גוריון התבססה עמוקות על הסיפור המקראי, ובפרט על סיפורה של רות, שהצטרפה לעם ישראל אחרי שהצהירה "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי"רות א, ט"ז. ולא בעקבות הליך הגיור ההלכתי המאוחר. מבחנו של בן־גוריון ליהדות היה בעיקר ההשתקעות בישראל והבחירה לחיות כיהודים. בעת המשבר החריף סביב שאלת "מיהו יהודי" בשלהי שנות החמישים הדגיש בן־גוריון כי בהכרזת העצמאות "הודענו על חופש דת ומצפון ולא קבענו שמדינת היהודים תהיה מדינת הלכה והרבנים ישלטו בה".
המחוקקים המקוריים התלבטו ונחלקו בשאלת מיהו יהודי. לבסוף, כפי שהחליטו לדחות את כינונה של חוקה למועד עתידי שבפועל טרם הגיע, כך עשו גם באשר להגדרת היהדות. בן־גוריון ביקש להפריד את הדיון מעצם החקיקה של חוק השבות, שרצה לזרז לשם עידוד קיבוץ גלויות. במציאות הישראלית, בנושאי דת ומדינה נוח יותר היה שלא להחליט. ואולם המשבר הפוליטי לא איחר לבוא. בשנת 1958 פרסם שר הפנים ישראל בר יהודה ממפלגת "אחדות העבודה" הנחיות פנימיות שלפיהן על פקידי מרשם האוכלוסין לרשום כיהודי כל מי שהצהיר על כך בתום לב. עד אז, בהיעדר הגדרת יהודי בחוק, לא היה נוהל מפורש בנושא וההחלטות התקבלו על ידי פקידי הרישום ושרי הפנים.דון יחיא, הפוליטיקה של ההסדרה: יישוב סכסוכים בנושא דת בישראל (1997), מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ירושלים.
המשבר הביא לפרישת המפד"ל מן הממשלה, ובן־גוריון נאלץ להיכנע ולסגת מן ההנחיות של בר יהודה. ואולם הדרך שבה בחר לפתרון הסוגיה מדגישה דווקא את התנגדותו להגמוניה הדתית־הלכתית המוחלטת בשאלת "מיהו יהודי" – הוא לא הסמיך את הרבנות הראשית לקבוע, אלא מינה ועדת שרים בראשותו אשר הפנתה את שאלת "מיהו יהודי" ל־50 "חכמי ישראל" בארץ ובתפוצות, ובהם אנשי רוח, רבנים ומשפטנים, דתיים וחילונים, אורתודוקסים ולא־אורתודוקסים. בכך ביטא את תפיסתו כי הזהות היהודית אינה סוגיה הלכתית בלבד אלא שאלה לאומית, אזרחית ותרבותית רחבה: "לא תיכון אחדות העם... אלא מתוך קבלת העובדה שיש חילוקי דעות בינינו הנוקבים עד התהום, ומתוך כבוד הדדי".דוד בן־גוריון, דברי הכנסת 437:1958. לאחר שרוב תשובותיהם של "חכמי ישראל" הציגו עמדה אורתודוקסית, ולאחר שפתרון המשבר הביא להקמת ממשלה חדשה שבה כיהן חיים משה שפירא מן המפד"ל כשר הפנים, פורסמה הנחיה מטעם השר לרשום כיהודים רק מי שעומדים בהגדרה ההלכתית. עם זאת, בניגוד לאמור בדברי ההסבר להצעת החוק הנוכחית, מדובר היה בכניעה פוליטית בעקבות המשבר הקואליציוני ולא בשיקוף נאמן של עמדת בן־גוריון.
יתר על כן, בשנת 1970 תיקנה הכנסת את חוק השבות והוסיפה לו "סעיף נכד" והגדרת יהדות, אולם גם בהגדרה זו לא נכללה המילה "כהלכה". נקבע רק כי יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת". התיקון בחוק נועד לבטל את החלטת בית המשפט בבג"ץ שליט,בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, בהרכב של 9 שופטים. שהפריד בין דת לבין לאום וקבע כי ילדיו של יהודי שנישא ללא יהודייה הם אומנם חסרי דת, אבל יכולים להירשם במרשם כבני הלאום היהודי. התיקון מנע פיצול זהותי זה, אולם לא קבע כי גיור צריך להיות הלכתי. במרוצת השנים, ובייחוד מאז מהפך 1977, נעשו ניסיונות פוליטיים רבים להוסיף את המילה "כהלכה" לחוק, אבל כל ראשי הממשלה, מימין ומשמאל, נמנעו מכך. למעשה, אם תתקבל, הצעת החוק תהיה משום מהפכה ביחס לכל ההחלטות שהתקבלו עד כה, ולא חזרה אל הסדר קודם.
במוסדות הדת בישראל, בנושאים כמו נישואין, גירושין וקבורה, מוכר רק גיור אורתודוקסי שנעשה באופן רשמי. לפי "דו־שנתון דת ומדינה בישראל" של המכון הישראלי לדמוקרטיה,פינקלשטיין אריאל, גולדברג אילה, רביצקי טור־פז, שלומית, פדן, יערי, דו־שנתון דת ומדינה בישראל 2024, המכון הישראלי לדמוקרטיה. ממוצע הגיורים הרשמיים עומד בעשור האחרון על כ־3,000 בשנה, כשני שלישים מהם במסגרת מערך הגיור הממלכתי וכשליש במסגרת הגיור הצבאי. בנוסף, בכל שנה מאושרים על ידי בתי הדין הרבניים עוד כ־100 גיורים אורתודוקסיים שנעשו באופן פרטי או בחו"ל.
לעומת זאת, לצרכים אזרחיים, כגון מרשם האוכלוסין וזכאות לאזרחות מכוח שבות, מאושרים גם גיורים שנעשו בארץ ולא קיבלו את אישור מוסדות הדת, כגון מתגיירי "גיור כהלכה" (220 בממוצע בשנה), התנועה הרפורמית (234 בממוצע בשנה) והתנועה הקונסרבטיבית (92 בממוצע בשנה).
על פי חוק השבות, כאמור, מי שהתגייר בחו"ל זכאי להתאזרח בישראל. במשך השנים הרחיב בית המשפט את הכרתו בגיורים לא־אורתודוקסיים. בשנת 1986 נקבע כי גיור רפורמי בחו"ל מקנה זכות לרישום יהדות בישראל.בג"ץ 230/86 מילר נ' שר הפנים. שלוש שנים אחר כך, גם הנשיא שמגר אישר כי די בתעודת גיור של קהילה יהודית בחו"ל כדי להירשם כיהודי.בג"ץ 264/87 התאחדות הספרים שומרי תורה – ש"ס נ' מנהל מינהל רישום אוכלוסין, בהרכב של 5 שופטים. בשנת 1995 הורחבה הפסיקה גם לגבי רישום יהדות לאחר גיור לא־אורתודוקסי שנעשה בישראל עצמה.בג"ץ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, בהרכב של 7 שופטים. על רקע הפסיקה, ועל רקע עלייתם של כמיליון זכאי שבות מברית המועצות לשעבר, הוקמו מערך הגיור הממלכתי (1995) וּועדת נאמן (1997) שעסקו בסוגיית הגיור בניסיון לפשר בין הזרמים הליברליים לבין בתי הדין לגיור בישראל. ביטוי נוסף לפשרה ולחוסר ההכרעה הפוליטי והמהותי בנושא היתה הוראתו של שר הפנים אלי ישי מש"ס למחוק לחלוטין את סעיף הלאום מתעודת הזהות (2002).
השלב הבא בתהליך היה הכרה ב"גיורי קפיצה" (תהליך הגיור בישראל והגיור עצמו בחו"ל) בשנת 2005.בג"ץ 2597/99 רודריגז־טושביים נ' שר הפנים, בהרכב של 11 שופטים. בשנת 2016 נקבע עוד (ביחס למתגייר בבית דין חרדי פרטי) כי למעשה גיורו של כל בית דין הפועל במסגרת קהילה דתית מוכרת – מוכר.בג"ץ 7625/06 רגצ'ובה נ' משרד הפנים. ריבוי אפשרויות הגיור בא לידי ביטוי גם בתקנות שהוציא הרב הראשי הראשון לציון שלמה משה עמאר, המונעות מבית הדין הגדול לבטל את גיורו של בית דין אחר (לאחר פסקי דין ב־2008 וב־2009 שביטלו גיורים), ובפתיחתם של בתי דין אורתודוקסיים פרטיים לגיור שאינם מוכרים על ידי המדינה – "גיור כהלכה" בעמותת עתים – בתמיכת בכירי הרבנים של הציבור הדתי. לבסוף, בשנת 2021 הכיר בג"ץ בגיור קונסרבטיבי ורפורמי שנעשה בישראל גם לעניין שבות, כלומר אזרחות ישראלית מלאה ולא רק לעניין רישום במרשם האוכלוסין.בג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים, בהרכב של 9 שופטים.
במקרים האחרונים המתין בית המשפט 7 שנים (בג"ץ רודריגז), 10 שנים (בג"ץ רגצ'ובה) ואף 16 שנים (בג"ץ דהן) מבלי לתת החלטה, בעוד עניינם של עותרים מעוכב בציפייה שהמחוקק יכריע. ואולם המחוקק ברח מהכרעה ונמנע מלהיכנס לסוגיות הללו, כפי שנמנע מהן בראשית ימי המדינה. גם ההמלצות שהוצעו בוועדת משה נסים שהקימה הממשלה על מנת למצוא פתרון לנושא והוגשו בשנת 2018עיקרי ההמלצות: הקמת רשות גיור ממלכתית עם ייצוג לכל הזרמים בשליטה אורתודוקסית, צירוף רבני ערים להרכבי גיור, הכרה בגיורים לא אורתודוקסיים שנעשים בחו"ל ולא בכאלה שנעשים בארץ. – לא אומצו.
בחינת דעת הקהל משקפת הכרה של רבים בציבור בישראל בגיורים לא־אורתודוקסיים, ולפיכך משקפת גם היא מוטיבציה להכרה בזהות יהודית לאומית־תרבותית־מסורתית שאינה הלכתית. "דו־שנתון דת ומדינה בישראל" של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי 46% מכלל היהודים בישראל יכירו במי שעבר גיור לא־אורתודוקסי כיהודי (לעומת 39% שלא יכירו בגיור).ראו הערה 5 לעיל, הסקר נעשה בספטמבר 2024. בקרב החילונים מדובר ב73.5% אשר יכירו ביהדותו, ובקרב המסורתיים הלא־דתיים – ב־48%. בכל הנוגע לאדם שנולד לאב יהודי ולאם לא־יהודייה משתקפת דווקא העמדה ההלכתית, שאינה רואה בו יהודי, בקרב שני שלישים מן הציבור (65% לעומת 28% המכירים בגיור). בקרב החילונים – 47% יכירו ביהדותו.
הצעה זו אינה קשורה למה שמכונה "סעיף הנכד", שלגביו קיימת הצעת חוק נפרדת. הצעה זו, שגם היא נדונה כבר שנים רבות, מבקשת לשנות את סעיף הנכד כך שתצומצם זכאותו של יהודי על פי חוק השבות להעביר את הזכאות גם לילדיו, לנכדיו, ולבני הזוג והילדים של אלה, למעשה עד דור רביעי. מסקר שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי כמחצית מהיהודים הישראלים סבורים כי ביטול סעיף הנכד בחוק השבות נועד לשמור על הרוב היהודי במדינה, ובד בבד שיעור דומה סבורים כי ביטול כזה עלול לפגוע בעיקרון הציוני של קליטת עלייה וקיבוץ גלויות, וכי הוא יוביל לצמצום משמעותי של העלייה לישראל.רביצקי טור־פז, שלומית, ומרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות, חוק השבות כמקרה בוחן לשאלת הזהות היהודית, הסקר נערך בשנת 2023.
למעשה, החשש מתגובת יהדות התפוצות, הוא שמנע את הקבלה של הצעת החוק לאורך השנים, הוא שהביא להימנעות מהגדרה הלכתית לגיור בתיקון החוק בשנת 1970, והוא גם שהביא את יהדות התפוצות לשלוח משלחות שכנוע לאורך השנים. הוספת המילה "כהלכה", אם תפורש בידי הרבנות הראשית כהלכה אורתודוקסית מחמירה בלבד, עלולה להביא לשינוי של ממש: שלילת זכאות לאזרחות מכוח שבות ממי שזכאותם נשענת על גיור לא־אורתודוקסי או על גיור אורתודוקסי שאינו מוכר על ידי בתי הדין הרבניים ישראל.
רוב יהודי ארצות הברית, הקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל, אינם אורתודוקסים. מנתוני סקר מכון PewPew Research Center, Jewish Americans in 2020. הסקר נערך בשנים 2019–2020 ופורסם בשנת 2021. עולה כי 9% בלבד מיהודי ארצות הברית מזדהים כאורתודוקסים, בעוד 37% כרפורמים, 17% כקונסרבטיבים וכשליש אינם מזדהים כלל עם זרמים ממוסדים. גם שיעור הנישואים בין יהודים ושאינם יהודים גבוה: 61% מן היהודים שנישאו מאז 2010 נישאו ללא־יהודים, ובקרב לא־אורתודוקסים השיעור הוא 72%. לכן, צמצום ההכרה בגיור לא־אורתודוקסי אינו נוגע רק לקבוצה קטנה של מתגיירים, אלא למעגלים רחבים של משפחות וקהילות בארצות הברית ובכלל תפוצות ישראל ולעצם היקפו וזהותו של העם היהודי.
השאלה אם נכון לערב את יהדות התפוצות בהחלטותיה של מדינת ישראל בנושאים המשפיעים עליהם, וכיצד לעשות זאת, נמצאת במחלוקת בציבור הישראלי. עם זאת, בציבור קיימת הכרה רחבה בכך שחוק השבות מחייב דיאלוג עם יהדות התפוצות: סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי 46% מהיהודים הישראלים סבורים כי יש לשתף נציגים של יהדות התפוצות בדיוני הכנסת בנושא חוק השבות, לעומת 40% שסברו שאין לעשות זאת.ראו הערה 14 לעיל.
"הלכה" היא מושג דינמי המתפרש באופנים מגוונים. לפיכך נראה כי גם אילו היו מאמצים את הצעת החוק, לא היה בה משום "קץ למחלוקת המתמשכת", כפי שנכתב בדברי ההסבר להצעה. הצעת החוק מבקשת לקדם גיור "שנעשה על פי פסיקת ההלכה היהודית המסורתית, כפי שנקבעה במשנה, בתלמוד ובמסורת ישראל לאורך הדורות" (דברי ההסבר). גישה זו מתעלמת מן העובדה שהפסיקה מעולם לא הייתה אחידה, ושהמחלוקת המתמשכת היא תולדה של הגיוון בתפיסות הזהות, שלעולם יתקיים.
למעשה, היחס לגיור בתקופת המשנה והתלמוד ולאורך הדורות לא דמה למקובל היום בגיור האורתודוקסי במדינת ישראל. התלמוד, לדוגמה, מתאר את תהליך הגיור כמינימלי ביותר. אם אדם ביקש להתגייר אף שהוזהר שהצטרפות לעם ישראל עלולה להיות קשה וכואבת, בית הדין הסתפק בכך שסיפר לו על קצת מן המצוות ועל שכר ועונש, ובכפוף לברית מילה (לגברים) ולטבילה "מקבלים אותו מיד... ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו". הגר התחייב לקיים מצוות מכאן ולהבא, ולא נבחן על עברו "והרי הוא כישראל לכל דבריו".תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ז עמוד א'. בתנאים המינימליים הללו עומדים הגיור הרפורמי והקונסרבטיבי בישראל, וכך גם הגיור המתבצע במרבית קהילות העולם. מערך הגיור הממלכתי בישראל דורש דרישות רחבות בהרבה מהדרישות שהיו מקובלות "בפסיקת ההלכה היהודית המסורתית" – המתגיירים נדרשים להוכיח קיום מצוות בפועל, ולא מסתפקים בהתחייבותם לכך מכאן ולהבא. ואפילו כך, בתי הדין הרבניים מעמידים לעיתים בספק גם את הגיורים הממלכתיים ואת גיורי צה"ל.
בחג השבועות המסורת היהודית חוגגת דווקא את סיפורה של רות ומנכיחה בחירה, נאמנות ושייכות כתכונות המרכזיות המעצבות את גבולות הקהילה היהודית. רות מצטרפת אל המשפחה ואל הלאום ("עַמֵּךְ עַמִּי") ולאחר מכן אל הדת ("וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי"), ולא להפך. בכך היא מבשרת, אולי, על פרשנות רחבה של הזהות היהודית המדגישה את הפן הלאומי־תרבותי. עולה החשש כי הצעת החוק אינה מבקשת לשחזר מסורת זו אלא נאבקת בה.