הצעת החוק בעניין סינון אתרי אינטרנט

הצעת החוק  

בעת האחרונה התחדש הדיון בהצעה לקבוע בחקיקה חובה על ספקי אינטרנט להגביל את הגישה לסוגים מסוימים של אתרים – אתרים המתמקדים בתוכן הכולל אלימות, הימורים או 'חומר תועבה' – אלא אם הלקוח ביקש להסיר הגבלה זו. את ההצעה המקורית הגיש ח"כ אמנון כהן מש"ס בשנת 2006 (הצעת חוק הגבלת הגישה לאתרי אינטרנט למבוגרים, תשס"ו-2006) והיא אושרה בקריאה טרומית בפברואר 2007. לאחר דיונים נוספים הוגשה הצעה מתוקנת, מצומצמת יותר (הצעת חוק התקשורת [בזק ושידורים] [תיקון מס' 41] [שירות סינון של תכנים בלתי הולמים לקטינים באינטרנט], תשס"ח-2008), והיא אושרה בקריאה ראשונה בפברואר 2008.

יש לזכור כי ההצעה אמורה להתווסף להגבלות משפטיות הקיימות כבר במשפט הישראלי בהקשרים אלו. הגבלות כאלה קיימות בכל בתחומים האמורים וכוללות איסורים על הסתה לאלימות,חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 144א–144ה. הימוריםשם, סעיפים 224–235. ופרסום של 'חומר תועבה'שם, סעיף 214. – כל אלו חלים כמובן גם על פרסום באינטרנט. ההצעה מוסיפה על הגבלות אלו בכמה מישורים: במישור הנורמטיבי – ככל שהיא מטילה הגבלות הנוגעות לתוכן שאינו אסור (למשל, לא כל תוכן המתמקד באלימות הוא בהכרח הסתה לאלימות); במישור התחולה – ככל שהיא חלה מעבר לתחולתו של חוק העונשין הישראלי (למשל, על אתרי אינטרנט מחוץ לישראל); ובמישור המעשי – ככל שיש קשיים באכיפה של סוגים אחרים של הגבלות אחרות (למשל, בשל המספר הרב של אתרי אינטרנט).

בררת מחדל בלבד?

האם יש מקום להצעה מסוג זה ובפרט להצעה האחרונה? לכאורה התשובה לשאלה זו אינה חשובה, שכן ההצעה צנועה מאוד – היא קובעת רק בררת מחדל; שהרי כל אדם בוגר זכאי לבקש (לדרוש) להסיר את ההגבלה (או לא). לכאורה הסדר כזה אינו חורג מהעמדה המקובלת, שמסתמכת על שיקול של אוטונומיה, שיש להפקיד בידי אנשים את ההחלטות הנוגעות לשאלה מה יעשו בחייהם. אמנם, העמדה האמורה אינה מובנת מאליה גם מבחינה זו: אמנם סביר שיש ערך לאוטונומיה, אבל יש מחלוקת בשאלה אם מדובר בערך בעל חשיבות עצמאית או אינסטרומנטלית ובהתאם בשאלה על היקפו של ערך זה, ובפרט אם הוא חל רק או בעיקר על החלטות המבוססות על מידע רלוונטי מספיק ועל ניתוח רציונלי שלו, ואם, או באיזו מידה, הוא חל על החלטות של אדם הנוגעות גם לחייו של אחר (כפי שנטען לפעמים בפרט בעניין חשיפה לאתרים הכוללים תוכן אלים או פורנוגרפי); ולפעמים יש שיקולים נוגדים המתנגשים עם שיקול האוטונומיה. עם זאת, כאמור, אפשר לטעון שאין מדובר בחריגה מעיקרון מקובל של אוטונומיה.

אולם למעשה אין מדובר בהסדר ניטרלי, והוא אינו יכול להיות מבוסס על עקרון האוטונומיה בלבד. ככלל, קביעה של בררת מחדל היא לעתים קרובות מהלך לא ניטרלי. הניסיון מראה שלעתים קרובות אנשים לא משנים את בררת המחדל. לכן קביעה של בררת מחדל עשויה להיות משמעותית מאוד – הרבה יותר מנקודת מוצא שמאפשרת לכל אדם לבחור – בהקשרים רבים. בהקשר זה, בררת המחדל משמעותית במיוחד, שכן אנשים עלולים להירתע מבקשה להסיר את ההגבלה מתוך חשש שהדבר יוליך להכללה שלהם ברשימה של חובבי אלימות, הימורים או 'תועבה'. כמובן, אפשר להניח שזוהי המטרה המודעת של מנסחי ההצעה (אם כי הדבר לא נאמר במפורש בדברי ההסבר).

יתר על כן, לא מובן מאליו שההצעה מתיישבת עם ערך האוטונומיה או מקדמת אותו. אמנם, מצד אחד ההצעה מעודדת קבלת החלטה מודעת של בוגרים בסוגיָה, ומבחינה זו היא תורמת לאוטונומיה שלהם, בהנחה הסבירה שיש ערך, או ערך רב יותר, לבחירה מודעת (אולם כפי שאפרט בהמשך, ספק אם יש לאדם כלים להגיע להחלטה רציונלית בנושא – ואם כך, בהנחה שיש ערך, או ערך רב יותר, להחלטה המבוססת על מידע רלוונטי, התרומה לאוטונומיה אינה רבה). מצד אחר, ההצעה גם פוגעת באוטונומיה בכמה דרכים. ראשית, כאמור, ההצעה מעודדת בחירה בחלופה אחת – ולא (או לפחות לא רק) בדרכים מקדמות אוטונומיה, כגון מסירת מידע רלוונטי ועידוד החלטה רציונלית. שנית, יש לזכור כי ההצעה אינה מאפשרת לקטינים לבחור אם להגביל את עצמם או לא ומבחינה זו פוגעת באוטונומיה שלהם. אמנם סביר להניח ששיקול האוטונומיה חל במידה פחותה על קטינים, אך ההבחנה בין בוגרים לקטינים בהקשר זה אינה חדה, ושיקול זה חל גם על קטינים במידה מסוימת, במיוחד כאשר מדובר בקטינים המתקרבים לגיל הבגרות.

ההצעה העומדת על הפרק (ובמידה פחותה אולי גם הצעות מתונות יותר) אינה ניטרלית אפוא – היא דוחפת לכיוון של בחירה בהסדר ההגבלה, ולכן מחייבת הצדקה (בהנחה שנקודת המוצא צריכה להיות, באור עקרון האוטונומיה, בחירה בלא השפעה שאינה אוטונומית). כמובן, אין זאת אומרת שהיא אינה מוצדקת. עשויה בהחלט להיות הצדקה לסטייה מעקרון האוטונומיה, בייחוד בנוגע לקטינים, שכאמור עיקרון זה חל במידה פחותה בנוגע להם. כמו כן, לא מובן מאליו שתמיד ראוי להפקיד את ההחלטות בעניין קטינים בידי הוריהם, במיוחד לנוכח העובדה שלא ברור אם עקרון האוטונומיה חל על החלטות של הורים בעניין ילדיהם (אם כי עשויים להיות עקרונות אחרים התומכים בעיקרון של הפקדת החלטות על חייהם של ילדים בידי הוריהם). כדי לענות על השאלה איזו חלופה עדיפה לגופו של עניין יש לבחון את השיקולים המהותיים העומדים על הפרק.

הסכנה 

השאלה הראשונה היא כמובן אם יש סכנה באתרים מהסוג הנכלל בהצעה, שהרי השיקול המרכזי בעד הסדר זה הוא האפשרות שהוא ימנע את התממשותה של סכנה כזאת. בהתחשב במספר הרב והמִגוון הרחב של אתרי אינטרנט המתמקדים בנושאים האמורים, אין ספק שבחשבון כולל חשיפה לחלקם תוליך לתוצאות שליליות, לרבות בדרך של יצירה או חיזוק של עמדות הצפויות להביא להתנהגות שעלולה לפגוע בנחשפים למידע או באחרים. המטרה המרכזית של ההצעה, כפי שעולה מהכותרת שלה, מנוסח ההצעה ומדברי ההסבר, היא הגנה על קטינים. בהקשר זה יש כמה הבדלים בין בוגרים לקטינים, ובין כל ההבדלים האלה יש קשר: בכל הנוגע לחומרת הסכנה, ההבדל העיקרי הוא שבגלל הידע המועט יותר של קטינים, ואולי גם הקלות הרבה יותר של השפעה עליהם (מסיבות אחרות), סביר להניח, באופן כללי, כי הסכנה הנובעת מחשיפה של קטינים לתכנים בלתי רצויים – הן הסכנה לקטינים עצמם הן הסכנה לאחרים מהקטינים – חמורה יותר מהסכנה המקבילה לבוגרים.לדיון בערך של פורנוגרפיה במונחים של חופש ביטוי, ראו רם ריבלין (מנחה: מרדכי קרמניצר), 2003. פורנוגרפיה: מוסר, חירות, שוויון – הצעה לתיקון האיסור על פרסום והצגת תועבה ועבירות קרובות: מחקר מדיניות מספר 41, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה: 72–73. השאלה הקשה היא מידת הסכנה (בפרט לקטינים). התשובה לשאלה זו חשובה, כי בצד השיקול האמור בעד הגבלת הגישה לאתרי אינטרנט מהסוגים הללו, יש גם, כפי שאפרט בהמשך, שיקולים נגד הגבלה זו.   

חופש ביטוי וחופש מידע 

שיקול אחד נגד הגבלה של גישה לאתרי אינטרנט הוא חופש הביטוי, ובפרט חופש המידע. באופן כללי, האינטרנט הוא אמצעי בעל חשיבות רבה לקידום חופש הביטוי וחופש המידע, הן בשל המגוון העצום של הביטויים שהוא מאפשר והמידע שהוא כולל הן בשל האפשרות הייחודית שהוא מעניק לאנשים רבים להתבטא ולמסור מידע שרבים יכולים להיחשף אליו בלא עריכה ובעלות נמוכה. אמנם, כאמור, אין ספק שיש אתרים מהסוגים האמורים שחשיפה אליהם אינה רצויה, אך ברור גם שיש אתרים השייכים לאותן קטגוריות אשר יש בהם תוכן בעל ערך. אפשרות אחת היא שיש תוכן בעל ערך באותם אתרים שיוצרים את הסכנה – עמדה זו מתיישבת עם התפיסה המקובלת במשפט הישראלי שלפיה יש ערך, במונחים של חופש ביטוי, לכל סוגי הביטויים, לרבות סוגי ביטויים היוצרים סכנה לאינטרסים אחרים, ובכלל זה ביטויים היוצרים סכנה של אלימות וביטויים פורנוגרפיים. ההנחה שיש ערך, במונחים של חופש ביטוי, לסוגים אלו של ביטויים סבירה ככל שמדובר בערך כלשהו, אבל השאלה המשמעותית יותר היא מידת החשיבות של ביטויים כאלה, ובאופן כללי סביר להניח שהיא מועטה באופן יחסי, שכן רוב הטעמים בעד ייחוס מעמד מיוחד לביטויים אינם חלים על ביטויים שעיקרם אלימות, פורנוגרפיה או הימורים, או שהם חלים עליהם באופן חלקי מאוד.לפירוט ראו שם: 40–42. בהנחה שיש באתרים כאלה ערך, במונחים של חופש ביטוי, יש לעשות הבחנת משנה בין אתרים שבחשבון כולל חשיפה אליהם מועילה ובין אתרים שבחשבון כולל חשיפה אליהם מזיקה. אך גם בעניין האחרונים עשוי לחול שיקול של חופש ביטוי וחופש מידע נגד הגבלתם.

מעבר לכך, אין ספק שיש אתרים אחרים במסגרת הקטגוריות המנויות בהצעת החוק אשר אינם יוצרים את הסכנה האמורה, ויש ערך בחשיפה אליהם. עצמת הפגיעה תלויה כמובן בהגדרה של הקטגוריות המוגבלות. אולם למרות חשיבותה של שאלה זו, אין לה תשובה ברורה בהצעות החוק. מצב זה אינו מפתיע, שכן קשה לקבוע קריטריונים ברורים בנושא, שלא ילקו בהכללת חסר או בהכללת יתר. ההצעה המקורית הגדירה 'אתר למבוגרים': 'אתר אינטרנט שמהותו העיקרית היא עיסוק במין, באלימות, או בהימורים'. הגדרה זו כוללת גם אתרים שיש בהם תוכן בעל ערך. למשל הגדרה זו עלולה להוליך לחסימה של אתרים העוסקים בחינוך מיני. אמנם ההגדרה בהצעה האחרונה צרה יותר, שכן היא החליפה את המונח 'מין' במונח 'חומר תועבה כמשמעותו בחוק העונשין'.הכוונה היא לעברה הפלילית 'פרסום והצגת תועבה' המוזכרת למעלה. הבעיה היא שהחוק אינו כולל הגדרה של המונח העמום 'תועבה', וגם בתי המשפט קבעו רק קריטריונים עמומים מאוד בנושא. ההצעה מוסיפה גם שלוש חלופות מפורשות המדגימות את המונח 'חומר תועבה': 'הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול', 'הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין' ו'הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני'.חלופות אלו זהות לחלופות הקבועות באיסור על בעל רישיון לשידורי כבלים לשדר תכנים מסוימים. ראו חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982, סעיף 6כה(2). חלופות אלו ממוקדות הרבה יותר, ולכן הסכנה של פגיעה משמעותית בחופש הביטוי ובחופש המידע חמורה פחות, אך ההצעה קובעת במפורש כי חלופות אלו אינן ממצות אף את הקטגוריה של 'חומר תועבה' (אלא רק מדגימות אותה). מעבר לקושי בעניין נוסח החוק, יש שני קשיים בהקשר זה: אחד הנוגע לפרשנות החוק ואחר הנוגע ליישום החוק, כלומר למידת המהימנות של אמצעי הסינון.

לנוכח עמימות ההגדרה של האתרים הרלוונטיים, יש חשיבות רבה לשאלה בידי מי מופקד הכוח לפרש אותה. בפועל, מי שיידרשו לפרש את ההגדרה, בשלב הראשון לפחות, הם האחראים על ספקי גישה לאינטרנט. אמנם, יהיה אפשר להעמיד את הפרשנות שלהם לביקורת שיפוטית, אך מכיוון שכאמור קשה לקבוע קריטריונים מוצלחים (כלומר לא לוקים בהכללת חסר או בהכללת יתר) וגם ברורים בנושא, הביקורת השיפוטית תוכל להדריך את שיקול הדעת של העובדים אצל ספקי הגישה לאינטרנט רק במידה מוגבלת, ועיקר שיקול הדעת יופקד בידיהם. מצב זה מעורר שני חששות הנוגעים לשאלה אם הם אכן האנשים המתאימים ביותר מבחינה זו. ראשית, אין מקום להניח שהאחראים על ספקי הגישה לאינטרנט הם בעלי כישורים מיוחדים בנוגע להכרעה בשאלה הערכית המורכבת אילו אתרים ראוי להגביל ואילו לא. שנית, לאחראים על ספקי הגישה לאינטרנט יש תמריץ 'לטעות' (או להיות מוכנים לסיכון רב יותר לטעות) בעיקר בכיוון של הגבלת יתר לנוכח הסנקצייה הכספית הקבועה למקרה של הפרת החוק המוצע. סביר לפרש את ההוראה הרלוונטית כמטילה אחריות גם במקרה של הגדרת שירותי סינון לא מוצלחים – לפחות כאשר מדובר בסטייה חמורה מהמסקנה הסבירה בהקשר זה. אמנם, לכאורה הסנקצייה עשויה להיות מוטלת הן כאשר אמצעי הסינון לוקים בהכללת חסר הן כאשר הם לוקים בהכללת יתר, אך סביר שהנטייה תהיה לאכוף את החוק האמור בעיקר במקרים של הכללת חסר.לטענה כזו בעניין ההצעה המקורית ראו מיכאל בירנהק, 'במקום לחנך חוסמים אתרים', Ynet, 1 במרס 2007: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3371099,00.html ייתכן שיש לספקי הגישה לאינטרנט גם תמריץ הפוך, לטעות בכיוון של הגבלת חסר, מתוך הנחה שזהו רצונם המשוער של רוב לקוחותיהם, אך בהקשר זה ישנם כמה ספקות. ראשית, הקבוצה הרלוונטית היא הלקוחות שלא סטו מבררת המחדל, מה שמעלה את ההשערה שרובם יעדיפו דווקא הגבלה נוקשה יותר, אם כי השערה זו מוטלת בספק לנוכח הרתיעה הצפויה של חלק מהלקוחות מהודעה על דחייתה של בררת המחדל מטעמים אחרים. שנית, ספק אם רוב הלקוחות יוכלו לדעת אם המדיניות של ספקי הגישה מרחיבה או מצמצמת מבחינה זו.

מידת הפגיעה בחופש הביטוי ובחופש המידע תלויה לא רק במטרה של ההצעה – כלומר בסוגי האתרים שיש כוונה להגבילם – אלא גם באמצעי לשם השגת מטרה זו – כלומר טכנולוגיית הסינון. הצעות החוק אינן מגדירות את הטכנולוגיה שייעשה בה שימוש בהקשר הנדון (ההצעה האחרונה מסמיכה את שר התקשורת לקבוע תקנות בנושא). כידוע, טכנולוגיות הסינון הקיימות אינן מושלמות. חשוב מכך, לעתים נטען כי היקף הטעויות של הטכנולוגיות הקיימות גדול מאוד. יש הכרה בכך גם בדברי ההסבר להצעת החוק האחרונה ('אין כיום פתרונות זמינים לסינון תכנים המשלב ניתוח מקוון [להבדיל מרשימה מפורטת] עבור מספר רב של מנויים'). בהקשר זה יש שני סוגי טעויות. מצד אחד, כל טכנולוגיה קיימת אינה חוסמת את הגישה לאתרים שיש מטרה למנוע את הגישה אליהם. לכאורה קושי זה אינו משמעותי מבחינת ההצדקה להצעה, שכן לכל היותר נובע ממנו שההצעה לא תמנע את כל – או אף את רוב – הסכנה. אולם למעשה קושי זה עשוי להיות משמעותי גם בכל הנוגע להצדקת ההצעה, היות שיש שיקולים נגד ההצעה וחשוב לברר את עצמת השיקול בעדה כדי לראות איזה סוג של שיקולים צריך לגבור. מצד אחר, כל טכנולוגיה קיימת חוסמת את הגישה גם לאתרים שאין מטרה למנוע את הגישה אליהם. יש רק סוג אחד של שיטות שאינו יוצר קושי זה אבל הוא מוגבל מאוד: הגדרת 'רשימה שחורה' של אתרים שההגבלה היא רק עליהם (החלופה ההפוכה – הגדרת 'רשימה לבנה' של אתרים שלא ייחסמו – מיועדת מעצם טיבה להתווסף לחלופת סינון אחרת). אולם שיטה זו מוגבלת, מכיוון שיש מספר גדול (וגדל והולך) של אתרים העוסקים בנושאים העומדים על הפרק, כך שהיא צפויה לפספס מספר רב של אתרים גם אם תושקע אנרגייה רבה בעדכון הרשימה. לכן, גם אם אין כוונה לחסום, למשל, אתרים העוסקים בחינוך מיני, טכנולוגיית הסינון עלולה לחסום אתרים כאלה בטעות. שאלה חשובה היא כמובן מהו טווח הטעות הצפוי. אך ברור שטווח זה עשוי להיות משמעותי.

פרטיות 

עוד שיקול נגד ההסדר המוצע הוא הגנה על פרטיות. מכיוון שההסדר מחייב הודעה מפורשת ומתועדת של כל לקוח בעניין ההחלטה אם לבקש להסיר את בררת המחדל או לא – ישנה חשיפה של ההעדפה שלו בנוגע לעניין שנחשב אישי (הסוגים של אתרי האינטרנט שהוא מעוניין בגישה אליהם). פגיעה זו חמורה יותר, כך נראה, אם מדובר בפעולה האקטיבית של בקשה לשינוי בררת המחדל, שכן פעולה כזו צפויה להיתפס כמשקפת בצורה מובהקת יותר את עמדתו של האדם בנושא בהשוואה לחלופה של הימנעות ממסירת כל הודעה (שמשמעותה דבקות בבררת המחדל). אם הערכה זו נכונה, אנשים יוכלו לצמצם את הפגיעה בפרטיותם בדרך של בחירת החלופה האחרונה. כאמור, צפוי שתופעה זו אכן תתרחש. אולם, כפי שציינתי, יש לכך מחיר גם במישורים אחרים. עצמתו של שיקול הפרטיות תלויה גם בשאלה כיצד יישמר מידע זה ולמי תהיה גישה אליו. הצעת החוק אינה נוגעת בשאלה זו (כך שחל בה ההסדר המשפטי הכללי בעניין הגנה על פרטיות). חלופה אפשרית היא לקבוע מנגנון מיוחד במטרה לצמצם את הסכנה של הפצת המידע על בחירת הלקוחות (כולל הסכנה של הפצתו באופן לא חוקי).

מסקנות 

מהו, אם כן, החשבון הכולל בכל הנוגע להסדר המשפטי המוצע? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, מכיוון שעצמתם של רוב השיקולים הרלוונטיים תלויה בנתונים אמפיריים שאינם ידועים (לפחות לא לי), אף לא כבסיס להערכה הסתברותית גסה. עם זאת, אפשר להצביע על כמה מסקנות.

ראשית, אף בהתעלם משיקול האוטונומיה, לא ברור אם החלופה של הגבלת תכנים עדיפה. במילים אחרות, בלי תלות בהסדר המשפטי שייקבע, ספק אם אדם המבקש להחליט – באופן רציונלי (ואוטונומי) – אם לבקש להסיר את המגבלה או לא יכול לגבש החלטה עניינית בנושא, לנוכח חוסר הבהירות האמור בעניין אופי יישומו של ההסדר – הן מבחינת הדרך שבה תפורש ההגדרה החקוקה העמומה של אתרי האינטרנט שייחסמו הן משום שלא ידוע (לרוב האנשים) מהי מידת הדיוק של הטכנולוגיה שייעשה בה שימוש. לכן ספק אם הצעת החוק תורמת במישור זה.

שנית, בכל הנוגע להסדר המוצע, מכיוון שההצעה העומדת על הפרק אינה ניטרלית, אלא מעודדת את החלופה של הגבלה, ככל שהמגבלה המוצעת תהיה צרה יותר – הן מבחינת המטרה (הגדרת סוגי האתרים המוגבלים) הן מבחינת האמצעי (טכנולוגיית ההגבלה) – כך הסיכוי שהיא תהיה מוצדקת יהיה גבוה יותר, שכן היא תתמקד באתרים שאכן יוצרים סכנה משמעותית, ומחירה במונחים של חופש ביטוי וחופש מידע יפחת בהתאם.

בהינתן העובדה שההצעה אינה ניטרלית, ולנוכח הקושי הכפול הכרוך הן בהגדרה מדויקת של האתרים המוגבלים הן ביישום של מטרת ההגבלה באמצעים הטכנולוגיים הקיימים, קיים חשש ממשי להגבלת יתר.

בחשבון כולל, ראוי, לדעתי, לדחות את ההצעה הנוכחית ולהתמקד במקומה במסירת מידע רלוונטי, הן על היתרונות והסכנות בסוגי מידע שונים, בפרט במסגרת אתרי אינטרנט, בייחוד (אבל לא בהכרח רק) לילדים, הן על האמצעים הטכנולוגיים הקיימים שמאפשרים להתמודד עם סכנות אלו; כן כדאי לשקוד על פיתוח אמצעים טכנולוגיים שיכולים להתמודד בצורה טובה יותר עם הסכנות מבלי לפגוע ביתרונות האינטרנט, ואולי גם להקצות משאבים למימון ציבורי של אמצעים כאלה.בשולי הדברים יש לציין כי נקודת המוצא צריכה להיות חלוקה של עלות המימון האמור בהתאם לעקרונות כלליים של צדק חלוקתי על ידי מימון מקופת המדינה, אלא אם יש טעם נוגד, ולא הטלת העלות על ספקי הגישה לאינטרנט בלבד, כפי שנקבע בהצעה. אמנם, ייתכן שיש שיקול בעד הטלת הנטל רק על (הקבוצה הגדולה של) הגולשים באינטרנט, בהנחה שהם אחראים (במידה מסוימת) לסכנה הנובעת מהיחשפות לאינטרנט שההצעה נועדה למנוע, וזאת אפשר לעשות על ידי הטלת העלות על ספקי האינטרנט, שכן סביר שהם יעבירו את חלקה או כולה ללקוחותיהם. אולם הצעה זו אינה מובנת מאליה, משני טעמים. ראשית, לא כל צרכני האינטרנט אחראים, בוודאי לא במידה שווה, לסכנה הנובעת מחשיפה לאינטרנט, כי לא כולם נחשפים לכל סוגי האתרים (המסוכנים) במידה שווה – יש שנחשפים יותר (ויש שנחשפים פחות) – אם מבחירה ואם בשל הימנעות מהתקנת אמצעים המונעים הגעה לאתרים מסוכנים במקרה. לכן אין הצדקה להטיל את העלות על כולם – בוודאי לא במידה שווה. שנית, הטלת העלות על צרכני האינטרנט בלבד לא תאפשר (מבחינה מעשית) חלוקה של העלות באור העקרונות הכלליים של צדק חלוקתי (ואולם אפשר לעשות זאת כאשר המימון הוא מקופת המדינה). בדרך זו יהיה אפשר לתרום בצורה טובה יותר לקבלת החלטה אוטונומית יותר, ולא פחות חשוב – מושכלת יותר – בנושא, וכך לתת ביטוי טוב יותר לשיקולים העומדים על הפרק.

* אני מודה לרם ריבלין על הערות מועילות ולאלון יפה על המחקר המשווה