חוק המועדונים- גרסת הפייסבוק
קבוצת פייסבוק שיש בה מאה אלף חברים, גם אם היא מכונה "פרטית", אינה שונה ממועדון, מסעדה או פארק מים. היכולת להפלות דווקא מתעצמת בעולמות דיגיטליים ועל כן יש להחיל את החקיקה האוסרת הסתה, פגיעה בזולת או אפליה בכניסה לקבוצות במרחב הציבורי הדיגיטלי.
מנהלת של קבוצת הפייסבוק פופולרית לחיפוש דירות בתל אביב "דירות מפה לאוזן", שיש בה כמאה אלף חברים, קראה למי מחברי הקבוצה שהשתתפו בהפגנת השמאל לעזוב את הקבוצה. כרגיל, הרשת געשה ורעשה, מנהלת הקבוצה חסמה כמה חברים בגלל התבטאויות לא ראויות לטענתה, ומיד הוקמה קבוצה מתחרה: "דירות מפה לאוזן- לא פשיסטים".
בשנת 2000 חוקקה הכנסת את "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים". החוק, המכונה בשמות החיבה "חוק המועדונים" או "חוק הסלקציה", מאפשר למי שהופלה בכניסה למקום בילוי או בזמן קבלת שירות - מחמת גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות – לתבוע פיצוי של כשישים אלף שקלים אפילו מבלי צורך להוכיח שנגרם לו נזק בפועל. עמדתו של המחוקק היא שדי בתחושת ההשפלה שכרוכה באפליה, כדי לבסס זכאות לפיצוי.
מאז חקיקת החוק נפסקו פיצויים במקרים של מניעת כניסה למועדונים על רקע של חזות מזרחית וגוון עור או מקום מגורים, על בסיס סירוב להכניס ערבים למקומות בילוי ובמקרים שבהם בעלי מועדונים תלו שלטים שיש בהם הבחנה בין נשים וגברים ביחס לגיל הכניסה למועדונים. החוק אינו עוסק רק במקומות בילוי: לאורך השנים נפסקו פיצויים במצבי הליך בידוק משפיל של ערבים לקראת עליה למטוס, הרחקת ילדים ממוצא אתיופי מגן ילדים ואפליה עדתית בקבלה למוסדות חינוך, וסירוב לערוך מסיבות חתונה חד מיניות באולמי אירועים.
חוק המועדונים איננו חוק טריוויאלי. הוא מטיל חובה ציבורית על גורמים פרטיים לנהוג בשוויון. אבל התפיסה העומדת ביסודו היא ש"הפרטי הוא הציבורי", ושלא ניתן יהיה להבטיח שוויון אמיתי אם החובה לנהוג בשוויון תוטל על המדינה בלבד. מאותו מקור מגיעות החובה המוטלת על מעסיקים שלא להפלות בקבלה לעבודה ועל ועדות קבלה שלא להפלות בקבלה ליישובים. בכל העולם המערבי וגם באמנות הבינלאומיות לזכויות האדם ישנה הכרה באיסור האפליה במגזר הפרטי, כדי לקדם את מה שנתפס כהיבט היסודי ביותר של השוויון. נכון, חיוב גורמים פרטיים לנהוג בשוויון משמעה הגבלת החירות שלהם, אבל החוק מצמצם זאת רק למקומות שיש בהם אלמנט ציבורי, וקובע סייג המתיר אפליה "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי".
הסיפור של מנהלת קבוצת הפייסבוק שביקשה להדיר חברים על בסיס השתתפותם בהפגנה, כלומר על בסיס השקפתם, צריך לעורר שאלה רחבה של אפליה במרחב הציבורי הדיגיטלי. קבוצת פייסבוק שיש בה מאה אלף חברים, גם אם היא מכונה "פרטית", אינה שונה ממועדון, מסעדה או פארק מים. יש להדגיש, החוק אינו מחייב שעסק או מקום בילוי יפעל למטרת רווח או יגבה דמי כניסה כדי להחיל עליו את החובה לנהוג בלא אפליה. חשוב גם לזכור שהיכולת להפלות דווקא מתעצמת בעולמות דיגיטליים משום שדווקא שלא כמו במקרה של "דירות מפה לאוזן", במקרים רבים האפליה אינה מתקיימת באופן גלוי – בתור לכניסה למועדון – אלא באופן סמוי, בין מנהל קבוצה ומשתמש, ואי אפשר לדעת על היותה אפליה שיטתית.
לכאורה, אפשר לטעון שהאחריות איננה של מנהל קבוצה בפייסבוק אלא של פייסבוק עצמה. אבל הטיעון הזה איננו משכנע מפני שהוא דומה למי שמפעיל מסעדה בתוך קניון, מפלה נכים בכניסה למסעדה, ומגלגל את האחריות אל בעל הקניון. ניתן גם לטעון שמדובר ב"קבוצה סגורה" או "קבוצה פרטית". אבל, גם בעולם האמיתי במקומות רבים טוענים מנהלי מקומות בילוי שהכניסה אליהם נמנעת לא ממניעי אפליה אלא בשל "רשימות מוזמנים סגורות". עד כה, בתי המשפט נוטים שלא לקבל את הטענה הזאת, בייחוד כשהיא באה לכסות על רצון להדיר קבוצות אוכלוסיה מסויימות ממקום הבילוי.
האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט אינם מרחב ייחודי שיש להחיל עליו כללים נפרדים. עבור דור ה-y וה-z הם לא פחות מהחיים עצמם. כפי שיש לדאוג להגנה על חופש הביטוי, חופש הקניין וחופש החוזים של המשתמשים ברשת ושל מפעילי הפלטפורמות, כך יש להחיל את החקיקה האוסרת הסתה, פגיעה בזולת או אפליה בכניסה לקבוצות במרחב הציבורי הדיגיטלי.