יוניות ונציות בחברה הישראלית: עמדות בסוגיית הביטחון

עד כמה מרכזית סוגיית הביטחון בקרב הציבור הישראלי ועד כמה היא מרכזית בעיני המפלגות? מה שיעור האזרחים בישראל המשייכים את עצמם למחנה הימין ומה שיעורם של אלה המשייכים את עצמם למחנה השמאל?

מבוא

נושא הביטחון הוא מהסוגיות המרכזיות במדינת ישראל מאז ראשית קיומה. לידתה הייתה במלחמה, וקיומה רצוף טלטלות בין מתח לבין תקווה. התפיסה של סכנת 'קיום' הושרשה בימיו של דוד בן גוריון, ונותרה בעינה שנים רבות אחר כך (פדהצור, 2003: 90–91). לבכירותו של נושא הביטחון יש ביטויים בכמה רבדים:

רובד כלכלי – מאז ומעולם נתחו של תקציב הביטחון בישראל היה גדול, והצעת התקציב לשנת 2008 מקצה לביטחון 51.3 מיליארד ₪, שהם 17.8% מסך התקציב. ההוצאה הביטחונית היא 8% מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), שיעור גבוה מהמקובל במדינות מערביות. לשם השוואה, אחוז ההוצאה הביטחונית מהתמ"ג במדינות המפותחות הוא 1%–3%, וגם בארצות הברית, שבה ההוצאה גבוהה באופן יחסי, נתחה הוא 4%. עם זאת יש לציין כי הצריכה הביטחונית שהחלה לצמוח מאז מלחמת ששת הימים נמצאת מאז 1976 בירידה מתמדת, מִשיא של 36% מהתמ"ג ועד ל-8%–9% בעשור האחרון (ועדת ברודט, 2007: 48–51).

רובד משפטי – תפיסת האיום המתמיד מתבטאת לא רק בחלוקת העוגה התקציבית, אלא גם בספר החוקים של המדינה: על פיו במדינה שורר מצב חירום (סעיף 38 לחוק יסוד הממשלה). אישור חוזר ונשנה של מצב החירום מותיר בידי השלטונות סמכויות רבות, ובהן הסמכות להגביל את חופש הפרט. כך לדוגמה הממשלה יכולה להתקין תקנות שעת חירום שבכוחן לשנות כל חוק (סעיף 39[ג] לחוק יסוד הממשלה), חוץ מחוקים המשוריינים מפני שינויים כאלו. כמו כן שר הביטחון רשאי להורות על מעצר מנהלי לתקופה של שישה חודשים, גם בלא הוכחה לביצוע עברה. תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 מקנות לכל הרשויות סמכויות לתפיסה והחרמה, חיפוש, איסור על תנועת כלי רכב, צנזורה, הריסת בתים, הטלת עוצר וסגר ועוד (תקנות 72–162) (רובינשטיין ומדינה, 2005: 936–977).

רובד חברתי – חובת הגיוס הנהוגה במדינה מקטלגת חלק ניכר של אזרחיה בקטגוריה של חייל, בעבר, בהווה או בעתיד. החוויה הצבאית שמשותפת לאזרחים כה רבים מעניקה לחברה הישראלית מאפיינים ייחודיים של רשתות חברתיות, של שפה, אתוסים ומיתוסים. שירות החובה מדגיש את האיום הביטחוני ומכניס אותו לביתן של מרבית המשפחות, גם אם הן רחוקות מקו העימות.

רובד פוליטי – המערכת הפוליטית בישראל משקפת גם היא את מרכזיותו של תחום הביטחון. סוגיית השטחים שהופיעה לאחר 1967 העצימה את המחלוקות בין המחנה היוני לבין המחנה הנצי, ועניין זה היה לשסע המרכזי שמעצב את הציר ימין–שמאל במערכת המפלגתית והציב את נושא הביטחון במרכזם של דפוסי ההצבעה (פרס ויער-יוכטמן, 1998: 36).

תפיסת הביטחון בחברה 

דווקא לנוכח הדגש שמושם על הביטחון בזירה הציבורית, מעניין לראות שברמה הפרטית סוגיית הביטחון לא תמיד נמצאת בראש סדר העדיפויות. מידת החשיבות של הנושא משתנה בעיני האזרחים בהתאם לאירועים הביטחוניים והמדיניים שפוקדים את המדינה, והיא מושפעת מעלייתו של תהליך השלום לסדר היום הציבורי. כך לדוגמה ב-1999 הייתה ירידה במידת חשיבותו של נושא הביטחון. משנת 2003 אנו שוב עדים לירידה בחשיבות הנושא, ואפשר לשער כי הירידה בחשיבות הנושא חלה בשל הרגיעה היחסית במצב הביטחון. עם זאת יש לציין כי מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 וגם עליית החמאס לשלטון ברצועת עזה לא הביאו לעלייה משמעותית מחודשת של הנושא לסדר היום (ראו להלן תרשים 1).

מתרשים 1 עולים ההבדלים בתפיסת מרכזיותה של סוגיית הביטחון, בהיותה הבעיה החשובה ביותר, בין מצביעי מפלגות העבודה והליכוד, ובבחירות 2006 גם בינם ובין מצביעי קדימה. מעניין לראות כי עד שנת 1977 סברו מצביעי העבודה יותר ממצביעי הליכוד כי בעיית הביטחון מרכזית. אך עם המהפך הפוליטי חל גם שינוי מבחינת תפיסתם של מצביעי הליכוד את מרכזיותו של נושא הביטחון. בשנת 2003, לאחר האינתיפאדה השנייה, התחזקה חשיבותו של נושא הביטחון הן בקרב מצביעי העבודה הן בקרב מצביעי הליכוד, ובשנת 2006, לפני מלחמת לבנון השנייה, ירדה חשיבותו של הנושא בקרב המצביעים לשלוש המפלגות המרכזיות. בשנה זו מצביעי הליכוד ייחסו לנושא הביטחון חשיבות רבה יותר ממצביעי קדימה והעבודה. כמו כן אפשר לזהות בהצבעתם של תומכי העבודה סוגיות על ציר ימין–שמאל חברתי-כלכלי באופן בולט יותר מבעבר.

שמאל ימין שמאל – שינויים על ציר 'יוניות–נציות'  

על אף התנודות בעמדות הציבוריות בעניין חשיבותו של נושא הביטחון, הפוליטיקה המפלגתית בישראל מציבה נושא זה במרכז, וציר ימין–שמאל מסודר בעיקר על פי הנושא הביטחוני מדיני, במיוחד סביב שאלת השטחים. ההבחנה המקובלת ביותר בין המחנה היוני לבין המחנה הנצי בכנסת היא בין מי שמוכנים לפתרון המבוסס על פשרה טריטוריאלית לבין המתנגדים לפתרון כזה (פרס ויער-יוכטמן, 1998: 36). סוגיה זו היא אחת הסוגיות הלא פתורות של הפוליטיקה הישראלית, ומאז 1967 הממשלות לא הצליחו לגבש מדיניות עקיבה ולהכריע בנושא (גל-נור, 1996: 165–175). העובדה ששאלת השטחים נותרה בעינה משתקפת היטב גם בעמדות שקיימות בציבור, בהתאם למחנות הנצי והיוני.

גם אם חלו תנודות בעמדות הציבור בנוגע לסוגיית השטחים, הוא נשאר חצוי בשאלה זו, והדבר מנע מהמערכת הפוליטית להכריע לכאן או לכאן. בשנים 1973–1989 הייתה עלייה מתמדת באחוז המוכנים לוויתורים טריטוריאליים, עם זאת השינויים בעמדות הושפעו במידה רבה מאירועי היום-יום. עם זאת המגמות אינן לינאריות, שכן השינויים בעמדות הושפעו במידה רבה מאירועי היום-יום (אריאן, 1999: 100). הגידול בנכונות לוויתורים נמשך באופן מתון, והוא כלל נסיגות בהתחשב באירועים ביטחוניים. גידול זה תאם את עמדותיהן של המפלגות, ומצעי המפלגות החלו לנוע לכיוונים יוניים יותר.

תמונת המצב בשנת 2007 מלמדת כי 46%, כמחצית מהציבור, סבורים כי אין לפנות יישובים במסגרת הסכם שלום; ואילו 54% מביעים הסכמה לנסיגות מסוגים שונים – 16% מוכנים לוותר על חלק קטן מהשטחים, 17% מוכנים לוותר על חלק מהשטחים, 9% מסכימים לוותר כמעט על כל השטחים עם תיקונים קטנים, ו-12% מוכנים לוותר על כל השטחים.

למרות הנטייה המתונה של החברה ושל המערכת הפוליטית שמאלה, ההגדרה העצמית של האזרחים מלמדת על מגמות אחרות: לדוגמה, בשנת 2007 52% מהציבור הגדיר את עצמו ימני (תשובות 1–3), מתוכם 25% בימין הקיצוני; 26% הגדירו את עצמם במרכז (תשובה 4); ו-22% הגדירו את עצמם שמאליים (תשובות 5–7), מתוכם 7% בשמאל הקיצוני לעומת זאת ב-1981 46% הגדירו את עצמם ימניים (תשובות 1–3), מתוכם 9% בימין קיצוני; 39% במרכז; ו-15% בשמאל, מתוכם 1% בשמאל הקיצוני.

מאפייני המחנות 

מיהם האנשים שמוכנים לפנות את השטחים שישראל מחזיקה מאז מלחמת ששת הימים כדי להגיע לשלום? בקרב המשיבים אשר דירגו את עצמם על רצף ימין–שמאל, 45% ממי שדירגו את עצמם בצד שמאל של המפה הפוליטית (5–7) מוכנים לפינוי של כמעט כל השטחים או של כל השטחים במסגרת הסכם שלום, ואילו 11% ממי שדירגו את עצמם בצד הימני של המפה הפוליטית (1–3) מוכנים לכך. בקרב המגדירים את עצמם חילונים, 19% מוכנים לפינוי של כמעט כל השטחים או של כל השטחים במסגרת הסכם שלום, 10% מהמסורתיים, 4% מהדתיים ואף לא אחוז אחד מהחרדים.

לעומת זאת, הפרופיל של האנשים אשר מוכנים לוותר על חלק מהשטחים או לא מוכנים לוותר עליהם כלל: מקרב הימנים 76%, ומקרב המשיבים אשר הגדירו את עצמם בשמאל 34%. מקרב החילונים 63% מוכנים לוותר על חלק מהשטחים או לא מוכנים לוותר כלל, המסורתיים 75%, הדתיים 90%, והחרדים 94%. אפשר להצביע על קשר הדוק בין מידת הדתיות של אדם, עמדותיו הפוליטיות והסכמתו, או אי-הסכמתו, לפינוי יישובים. כאן אפשר להבחין בהיבט מעניין של ריבוי השסעים בחברה הישראלית – קבוצה משתייכת במקביל לשני סוגים של שסעים, ומצב זה מייצר מציאות של שסעים חופפים.

זיסר וכהן (2003) עמדו על הקשיים ששסעים חופפים מציבים וטענו כי במציאות של שסעים חופפים קשה יותר לגשר בין הצדדים באמצעים הסכמיים ולהגיע לפשרות. חפיפה זו לא הייתה מראשית קיומה של המערכת הפוליטית בישראל, אלא הלכה והתגבשה לאחר מלחמת ששת הימים, עם הקמתה של תנועת גוש אמונים: הברית ההיסטורית בין המזרחי למפא"י נשכחה, ומפלגת המפד"ל העבירה את תמיכתה למחנה הימין. המפלגה הציבה במרכז סדר יומה את נושא ההתיישבות בשטחים, ולאו דווקא בנושאי דת. כך לדוגמה בתקופת ממשלת נתניהו, 1996–1999, עיקר תביעותיה של המפד"ל נגעו למניעת יישום הסכמי אוסלו ולא לעניינים דתיים. לכך יש להוסיף את היווצרותן של מפלגות ימין כדוגמת מולדת ותחייה, שאמנם לא הגדירו את עצמן דתיות אך משכו בעיקר קהל בוחרים דתי. בצד השני של המפה הפוליטית נמצאת מרצ, שמשלבת גם היא בין שני התחומים – יוניות וחילוניות אידאולוגית – מתוך חתירה להפרדת הדת מהמדינה. המחנה החרדי, גם אם מבטא עמדות מורכבות יותר, מגלה עם השנים נטייה חזקה יותר לצד הנצי של המפה הפוליטית.

הצטברותם של שסעים והיערכות החברה למחנות ברורים הרלוונטיים לשני נושאים מרכזיים, ביטחון ודת, מעצימות את המחלוקות ומפחיתות את הסיכויים להגיע להסכמה. עם היווצרות החפיפה בשסעים, המכנה המשותף נהיה צר מאוד, וכל ויתור נתפס כוויתור קיומי על דמותה הרצויה של החברה. האיזון במערך הכוחות משפיע גם על יכולתו של השלטון לנהל פוליטיקה הסכמית, כמו זו שיצרה את הסכמי הסטטוס-קוו ואת שאר ההבנות במחלוקות שבין דתיים לחילונים, ובהן סוגיית הגיוס לצה"ל. על רקע זה התפתח בישראל דפוס של פוליטיקה משברית, ובמסגרתה הממשלה מעדיפה הכרעות על פני הסדרים, ובמידה רבה הנכונות הציבורית להתפשר איננה קיימת יותר (זיסר וכהן, 2003: 83–88).

סיכום 

פירמידת הצרכים של מסלאו (1943) מדרגת את צורכי האדם על פי סדר החשיבות שלהם ועל פי סדר הופעתם. תחושת הביטחון (הפיזי והכלכלי) ממוקמת במקום השני מתוך חמישה, ובמקום הראשון ממוקמים צרכים ביולוגיים הכרחיים לקיום. ואכן, הצורך בביטחון אישי מרכזי לחיי הפרט וגם לקיומה של מדינה, שכן אחד הצידוקים לקיומה הוא סיפוק הביטחון בהתאם ל'אמנה החברתית'. בהתאם לכך העיסוק המתמיד בסוגיית הביטחון לנוכח חוסר היציבות הביטחונית משקף את היחס לביטחון כאל מוצר בסיסי שעל המדינה לספק. לאורך השנים הסתדרו המפלגות על ציר שתואם את הבעיה המרכזית שמפלחת את החברה, והמצביעים נערכו בשני גושים מאוזנים פחות או יותר. מאזן הכוחות בין הגושים לא סייע בקידום מדיניות ובתהליך קבלת ההחלטות, ופעמים רבות המדיניות הייתה שלא להכריע.

עם זאת, למרות ההיערכות הפוליטית סביב בעיית הביטחון, הציבור לא תמיד רואה בה את הבעיה המרכזית, ויחסו של הציבור אליה משתנה בהתאם לתנאים השוררים במדינה. בשנים האחרונות מרכזיותו של נושא הביטחון פוחתת, ואת מקומה של סוגיה זו בסדר העדיפויות של האזרחים ממלאים נושאים הקשורים למצב חברתי-כלכלי, חינוך ואיכות סביבה. הנושאים החדשים זוכים לביטוי בשיח הפוליטי אך הם לא מחליפים את נושא הביטחון ולא מבטלים את היותו השסע העיקרי במערכת המפלגתית הקובע את דפוסי ההצבעה וההתנהגות המפלגתית.

מקורות 

אריאן, אשר, 1999. ביטחון בצל איום: דעת קהל בישראל בנושא מלחמה ושלום, תל אביב: פפירוס, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.

גל-נור, יצחק, 1996. 'המשבר במערכת הפוליטית הישראלית', משה ליסק וברוך קני-פז (עורכים), ישראל לקראת שנות האלפיים, ירושלים: מאגנס: 144–175.

כהן, אשר, וברוך זיסר, 2003. מהשלמה להסלמה: השסע הדתי–חילוני בפתח המאה ה-21, ירושלים ותל אביב: שוקן.

פדהצור, ראובן, 2003. 'תרבות הביטחון הישראלי: מקורותיה והשפעתה על הדמוקרטיה הישראלית', פוליטיקה 10: 87–117.

פרס, יוחנן, ואפי יער-יוכטמן, 1998. בין הסכמה למחלוקת, דמוקרטיה ושלום בתודעה הישראלית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

רובינשטיין, אמנון, וברק מדינה, 2005. המשפט החוקתי של מדינת ישראל, ב, ירושלים: שוקן.

דוח הוועדה לבחינת תקציב הביטחון (ועדת ברודט), מאי 2007

הצעת תקציב הביטחון לשנת 2008

Maslow, Abraham, 1943. 'A Theory of Human Motivation', Psychological Review 50: 370–396.