הערות לסדר/ פרשת "בית יעקב" בעמנואל

תקציר העלילה (למען הקוראים שהחמיצו, ובתקווה שאני הצלחתי להבין אותה לאשורה לנוכח שלל הגרסאות בסוגיה): בבית הספר החרדי לבנות "בית יעקב" שביישוב עמנואל קמה קבוצת הורים המזוהה עם חסידות סלונים והחלה לתבוע יתר החמרה בנורמות החברתיות וההלכתיות המקובלות בבית הספר. כך למשל הם לא היו מרוצים מן העובדה שבבתיהן של אחדות מהבנות יש טלוויזיה, או שבנות באות לבית הספר בלבוש "לא מספיק צנוע" בכל הנוגע למספר הכפתורים הרכוסים בחולצה או אורך השרוולים. לפיכך הם הקימו במקום מגמה מחמירה, המכונה "המגמה החסידית", ואף חומה הקימו בינה ובין אותו חלק במתחם בית הספר שבו לומדות שאר הבנות, ב"מגמה הכללית", כדי שבנותיהם לא יושפעו חלילה מ"הנורמות הקלוקלות" של האחרות. ההורים לא הסתפקו בחומה הפיזית, אלא קבעו לשני סוגי הבנות תלבושות נפרדות (עניין מזעזע כשהוא לעצמו, בהתחשב ברגישות האמורה להיות ליהודים לאכיפת "לבוש מיוחד"), שעות הפסקה נפרדות וכדומה. גם אם נימוק ההפרדה המקורי היה עניינים של הקפדה דתית, ברור שלאפליה היו גם מאפיינים עדתיים. כך למשל בנות מזרחיות אמנם התקבלו ל"מגמה החסידית" (מתוך שמירת ה"מכסה" המרבית של 30%, הנהוגה בכלל החינוך החרדי האשכנזי), אבל רק לאחר שהתחייבו בין היתר לקבל על עצמן תפילה בהברה אשכנזית, לא רק בבית הספר, אלא גם בבתיהן, וכן שלא יתארחו אצל קרובי משפחה שאינם דתיים (עניין הרלוונטי בעיקר לחרדים מזרחים).

כנגד המדיניות זו הוגשה עתירה לבג"ץ, ובעקבותיה קבע בית המשפט שמדיניות האפליה כמובן פסולה ותבע את ביטול כל מרכיביה. ההורים היו נחושים למלא את מצוות התקנון המחמיר (והמפלה) של רבם, סירבו לבצע את הוראת בג"ץ, ורק הסכימו שלמן משנת הלימודים הבאה יקימו בית ספר נפרד שלא ייהנה כלל ממימון המדינה ו"בתמורה" יוכל לשמור על הנורמות המחמירות, כהבנתם. בית המשפט אמנם הסכים לכך (עניין שאינו מובן מאליו, שהרי יש נורמות שהמדינה לא תסכים לקבל גם בגופים שאינם נהנים כלל מתמיכתה), אבל עמד על כך שבשנת לימודים זו, וכל עוד לא הוקם בית הספר החדש, תופסק האפליה לחלוטין. לאחר שההורים עמדו במריים ולא שלחו את בנותיהם לבית הספר גם לאחר כמה פסיקות של בית המשפט בנושא, החליטו שופטי בג"ץ לשלוח אותם למאסר – לא בעוון ההפרדה המקורית, אלא בעוון ביזיון בית המשפט.

ומכאן לכמה נקודות העולות מן הפרשה:

• בית המשפט צדק בוודאי בעמדתו העקרונית ביחס לאפליה ופסילתו המוחלטת נורמות אלה. גם אם ניתן לקבל קיום רמות שונות של הקפדה הלכתית באותו בית ספר, אי-אפשר לקבל שבין הקבוצות תימתח הפרדה פיזית נוקשה, תלבושות נפרדות וכיוצא באלה סממנים מובהקים של מדיניות אפרטהייד, קל וחומר כשסממני ההפרדה כוללים גם מרכיבים עדתיים, גם אם אלה אינם לב העניין. עם זאת נראה שהפתרון המעשי של הבעיה היה צריך להסתפק בכך שבית הספר יפסיק לקיים בתוכו אפליה, ולא לנסות לכפות על ההורים הסרבנים לשלוח את בנותיהם לצד מי שאינם חפצים בו. זו כפייה שאינה במקומה, וגם אינה לכבודן של הבנות "המקופחות" (אין שום כבוד ללמוד לצד בנות שהן יודעות שהן מבלות במחיצתן רק הודות לצו בית המשפט). קל וחומר שלא היה מקום לשלוח את ההורים הסרבנים לכלא, בוודאי לא את שני ההורים גם יחד כמו שקבע פסק הדין המקורי, ובכך ליצור בעיה של הפקרת הילדים שאילצה את רשויות הרווחה במדינה לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את שליחת האימהות לכלא. נראה שהמדיניות המקוממת של ההורים מעמנואל עוררה תגובת נגד רגשית מדי של בית המשפט, וזו הביאה בסופו של דבר רק לידי ביזיון חמור עוד יותר של בית המשפט באירוע ההמוני ו"החגיגי" של ההליכה לכלא.
• עם זאת אין לקבל את הטענה הנגדית שהשמיעו החרדים (שלמרבה הצער גם כמה אנשי תקשורת וציבור חילונים תמכו בה), שלפיה מדובר בצביעות של בית המשפט, שהרי מערכת המשפט בעצמה היא מערכת גזענית, משום מיעוט השופטים המזרחיים בכלל ובבית המשפט העליון בפרט. טענה זו אינה ממין העניין: השופטים אמורים להתמנות לפי כישוריהם האישיים, ולא להוות בבואה ייצוגית של מגזרי החברה הישראלית, כל עוד כמובן אין פסילה מפורשת של מי מהמגזרים. מכיוון שאיש מעולם לא הוכיח (ובעצם איש גם מעולם לא טען) ששופט כלשהו נפסל לבית המשפט בשל היותו מזרחי או שקיבל בבית המשפט מעמד נחות בשל מוצאו, הרי אין שום בסיס להשוואה בין מיעוט השופטים המזרחים בבג"ץ ובין ההתייחסות המפלה למזרחים בחינוך החרדי בכלל.
• לא נכונה גם הטענה שעלתה, בעקבות פסיקה זו ובעקבות פרשיות קודמות, שמן הראוי שבג"ץ יסיר את ידיו בכלל מעיסוק בסוגיות שנויות במחלוקת בחברה הישראלית ואת ההכרעה יותיר בידי המערכת הפוליטית, שכן בה יושבים אנשים שנבחרו על ידי כלל אזרחי ישראל ומייצגים את מגוון המגזרים בחברה. טענה זו לכאורה משכנעת, אבל במציאות הממשית היא בעייתית מאוד, שכן לכול ידוע שהמערכת הפוליטית לא רק משותקת בשורה ארוכה של נושאים ואינה מעזה לקבל הכרעות הכרחיות כדי לא להרגיז מי מן הצדדים, אלא שבייחוד בכל הנוגע לסוגיות של דת ומדינה הדיון במערכת הפוליטית אינו "שיח ציבורי" המתקיים בתנאים הוגנים ומתוך נכונות הדדית לפשרה, אלא שיח המושפע מהכוח הקואליציוני שבאמצעותו המיעוט כופה את הרוב. יתר על כן, ככל שמדובר בזכויות אדם בסיסיות, גם רוב מוחלט של חברי הכנסת לא ראוי שיוסמך לפגוע בהן, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ודי ברור שלא זה המקרה שלפנינו. כל הרעיון של בית דין גבוה לצדק נועד להגן על זכויות האדם מפני "עריצות הרוב" כמו שזו עלולה לבוא לידי ביטוי במערכת הפוליטית. ואם היה רוב שיגן על זכויות אלה בחקיקה, לא היה צורך בהגנתו של בית המשפט.
• נכון שבמצבים שבהם אין מדובר בהגנה מובהקת למען הצדק, אלא בזכויות אדם שונות המתנגשות והמדיניות הממשלתית בוחרת כיוון מסוים של איזון ובג"ץ פוסל אותו ובוחר מדיניות אחרת (עניין זה בולט בייחוד בסוגיות ביטחון, שבהן זכותם של אזרחי המדינה לחיים מתנגשת עם זכויותיהם של חיילי ואזרחי האויב) - נכון שמצב כאלו הם בעייתיים, אבל גם לשיטתם של הסבורים שבמקרים כאלה מן הראוי שבג"ץ אכן יניח לרשות המחוקקת והמבצעת לפסוק את פסוקן, לא זה המקרה שלפנינו.
  
  עם זאת אי-אפשר להתעלם מהסכנה שמעורבות יתר של המערכת השיפוטית העליונה בסוגיות הנתונות במחלוקת ציבורית עלולה לפגוע במעמדה גם בהקשרים שיפוטיים. בדיוק משום כך אני סבור שיש להפריד בין המערכות, וליצור, אכן, בית דין גבוה לצדק שיהיה נפרד מבית המשפט העליון ויעסוק כשמו בצדק ולא במשפט. משום כך צריכים להיות חברים בו מיטב הכוחות האינטלקטואליים, ובעיקר האתיים, של החברה הישראלית – משפטנים לצד אנשי פילוסופיה ומומחים לאתיקה, רבנים ושאר אינטלקטואלים. בית דין כזה יזכה להערכתי לאמון ולהערכה רבים יותר ממגזרי החברה, וגם ישחרר את בית המשפט העליון לדון באין ספור הערעורים השיפוטיים שהוא עוסק בהם ומן ההשפעה שיש להיותו שנוי במחלוקת בהקשרים הציבוריים על רמת האמון שהוא נהנה ממנה גם בהקשר השיפוטי (ראו הביקורת שנמתחה על "גזענות" בית המשפט בערעורו הפלילי של השר לשעבר בניזרי). למי שנרתע מחדשנות הרעיון, כדאי להזכיר שממילא לא פעם בית המשפט מפנה סוגיות רגישות לטיפולן של ועדות ציבוריות (כגון ועדת טל, שדנה בגיוס החרדים; או ועדת צמרת, שדנה בסוגיית כביש בר אילן בירושלים), והמבנה המוצע כאן הוא בעצם יצירת הרכב קבוע של "ועדות ציבוריות" בעלות אופי ייצוגי יותר מזה הקיים בבית המשפט, ועם זאת כזה שאינו משאיר סוגיות מרכזיות של חיינו נטולות הכרעה כמקובל במערכת הפוליטית.
• המגזר החרדי מטיל לפתחה של החברה הישראלית שורה ארוכה של אתגרים, שפרשת עמנואל ושאלת האפליה העדתית היא רק אחת מהן, ואפילו לא החמורה ביותר. עם אלה נמנים בין היתר השירות בצה"ל, שאלת לימודי הליבה והכניסה לשוק העבודה. טעות הייתה להשלים מלכתחילה עם אי-נכונותם של החרדים להשתלב בנורמות המקובלות (דבר שמקביליהם בחו"ל לא היו מעלים על דעתם, גם כשהם מקפידים לשמור על קלה כחמורה), אבל מה שניתן היה עוד להצדקה מסוימת עם קום המדינה, כאשר החרדים חשו מאוימים הן מהשמדת עולם הישיבות בשואה והן מכוח המשיכה של הציונות החילונית, שהייתה אז בשיא כוחה ותפארתה, לא ניתן עוד להצדקה כיום.
• עם זאת הדרך המעשית לאכיפת הנורמות לא יכולה להיות אכיפה אקטיבית ושליחה למאסר של הסרבנים, אלא שלילת מימון המדינה מהם - ממי שאינם מוכנים לקיים לימודי ליבה, מסרבים לשירות צבאי (או אזרחי חלופי) ואינם מוכנים להיכנס למעגל העבודה. ומכיוון שמדובר במדינה יהודית, שלימודי התורה אמורים לעניין אותה, יש הצדקה למימון שכבה מצומצמת בלבד של עילויים שיוכלו ליהנות ממילגת קיום לכל חייהם (הוא הדין כמובן גם ביחס לסטודנטים לא-חרדים מצטיינים, בין שהם עוסקים ביהדות ובין שהם עוסקים בתחומים אחרים החשובים לחברה הישראלית), ולהם בלבד. כל השאר יצטרכו לבחור בין קבלת "כללי המשחק" המקובלים ובין חיפוש מקורות מימון חלופיים.
• מובן שנורמה זו צריכה לחול לא רק על חרדים, אלא על כל מי שאינם מקבלים על עצמם את כללי המשחק המקובלים, קל וחומר את שלטון החוק: חרדים, ערבים המפרים את חוקי התכנון והבנייה או נמנעים מלשרת שירות לאומי (הפטור משירות צבאי צריך להימשך מסיבות מובנות); חוגי מתנחלים קיצוניים, וגם גורמים חילוניים המרשים לעצמם להפר בשיטתיות את החוקים הנוגעים למניעת עבודה בשבת (חוק שעות עבודה ומנוחה). אכן, מסתבר שיש בישראל יותר מדי גורמים המגנים בחריפות את הפרת החוק אצל זולתם, אבל מוצאים מלוא החופן הצדקות אידאולוגיות להצדקת ההפרות של עצמם או הקרובים להם.
  
  זמן רב מדי נרתע המרכז הישראלי מאכיפת החוק, קל וחומר ביחס לנורמות המקובלות (כמו לימודי ליבה), על יותר מדי אנשים ומגזרים, והסיבה לכך כנראה כפולה: חששם הפוליטי של עסקנים מפלגתיים קצרי ראות (המתיימרים להיחשב "מנהיגים") מלהסתבך עם מגזרים חזקים, והחשש החברתי הכולל, העמוק יותר, להוסיף לאיום החיצוני המתמיד שהחברה הישראלית ניצבת בפניו גם עימותים פנימיים. אבל עם כל ההבנה לנימוקי החוששים, התוצאה ההולכת ומתחוורת היא התעצמותה של נורמת האנרכיה וההפקרות בחברה הישראלית, שכמובן יש לה אפקט ממכר גם על קבוצות שלא היו חלק ממנה בעבר (הרי הישראלים שונאים "להיות פריירים", ולמה שיסכים מאן דהו שהחוק והנורמות המקובלות יחולו עליו כשהם אינם חלים על אחרים). אדרבה, ככל ששינוי הגישה מתמהמה כך יקשה יותר ויותר לעשות זאת בעתיד, משום שהכוחות המורדים והאנרכיסטיים יתעצמו וגם תחושת ההרגל שזו הנורמה תגבר.
• בימים האחרונים, בייחוד מאז "טקס ההליכה לכלא", נשמע החשש כי אירוע זה יבלום את תהליכי ההשתלבות שכבר החלו בשנים האחרונות בחברה החרדית: כניסה מסוימת לעולם ההשכלה הגבוהה, לשוק העבודה ואפילו לצה"ל. אינני סבור כך. הסיבות לתהליכי השתלבות אלה מהותיות מאוד ונוגעות הן לצרכים הבסיסיים ביותר של החברה החרדית והן ל"פרדוקס ההצלחה" שלה (ככל שהיא גדלה ומצליחה, כך היא מתקשה באופן טבעי לשמור על אחידות רעיונית ועל רמת פיקוח מוחלטת), וממילא לא נראה שיש לחשוש לשינויים. אדרבה, ייתכן שהאירוע האחרון היה נחוץ לחרדים דווקא על רקע תהליכי ההשתלבות הבלתי הפיכים (לפחות בטווח הנראה לעין; בטווח הארוך, כבר אמר מישהו, כולנו הפיכים) – כדי לסמן לעצמם את גבולות ההשתלבות ואת התחושה שלמרות כל השינויים, "בחינוך לא נוגעים". יתר על כן, אפילו ביחס לסוגייה הנקודתית של האפליה העדתית במגזר החרדי דומה שהאירוע האחרון עתיד להשפיע במידה ניכרת, למרות הדחייה הפורמלית של פסיקת בג"ץ. עובדה שאיש מהחרדים לא העז להגן על נורמה זו, ובהפגנה הקפידו להציג דווקא את המשפחות המזרחיות שהשתלבו במגמה החסידית וללוות אותה בפיוטים מזרחיים. רוצה לומר, גם הם הבינו שנורמה כזאת בעייתית מאוד גם מבחינתם (הרי על נורמות חרדיות אחרות אין להם בעיה להגן, גם כשהן שונות במובהק מן המקובל בחברה החילונית). סימן חשוב לכך אפשר גם למצוא בעובדה שאפילו בית הדין הרבני שחסידי סלונים הציבו את הסוגיה לפתחו פסק שאין להמשיך בהפרדה ובאפליה. 

יאיר שלג הוא עיתונאי וחוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה.