חדש

מדריך לחברה החרדית

אמונות וזרמים

החברה החרדית היא אחת החברות הסבוכות והמורכבות בישראל, אך פעמים רבות היא נתפסת כגוש אחיד ואטום. כיוון שהיהדות החרדית ממשיכה להיות גורם משפיע ורלוונטי במציאות הישראלית, ספר זה עוסק במיפוי החברה החרדית. באמצעות סקירת ההיסטוריה החרדית והתפתחות חברתם, דרך פירוט על החוגים הקטנים והקבוצות הגדולות, ועד בחינת המגמות המשותפות והנפרדות: ספר זה מספק סקירה מקיפה ומעמיקה של החברה החרדית בישראל.     

מיהו חרדי? כאשר ביקש בית המשפט העליון להגדיר חרדי, נראה כי הוא נבוך מכך. זה היה בבג"ץ "'מעלה — המרכז לציונות דתית' נ' שר החינוך והתרבות ואח'". העתירה נסבה על סעיף בחוק התקציב לשנת תשנ"ב — 1992 המקצה 9,737,000 ₪ ל"פעולות תרבות לחרדים". העותרת, עמותת "מעלה" הדתית ציונית, ביקשה לקבל תמיכה מתוך התקציב הזה בנימוק: "חרדי הוא כל אדם החרד לדבר ה'", ומכאן שהעותרת וחבריה אף הם בגדר זה. בית המשפט העליון, מפי השופט אהרן ברק, דחה את העתירה והציע הגדרה משלו ל"חרדי" לצורך העניין שלפניו. תחילה הוא קבע כי הביטוי "חרדים" עמום ואימץ למעשה את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה — שאי אפשר לקבוע מסמרות בנוגע להגדרת המונח "חרדי", אולם לצורך הכרעת הבעיה המשפטית שלפניו הגדיר את המונח הזה לעניין חוק התקציב בלבד בזה הלשון:

"חרדים", לענין תמיכה במוסדות ציבוריים המבצעים פעולות תרבות ל"חרדים", הינם יהודים שומרי מצוות, אשר ייחודם בהקפדה הדתית שהם נוהגים בדרכי החינוך, באופי הקהילה ובאורחות החיים, המבחינים בינם לבין שאר היהודים שומרי המצוות.

לאמתו של דבר, נקלע כאן בית המשפט לבעיה: היה לו ברור שדתי ציוני אינו יכול להיחשב לחרדי, אך גם היה לו ברור שהוא אינו יכול לשלול זכאות לתקציב ממי שהוא ציוני רק בשל היותו ציוני. המוצא היה אפוא בהגדרה עמומה, המשאירה את זיהוי ה"חרדים" לאינטואיציה של בית המשפט. כך יצאה מתחת ידו הגדרה שאינה מציינת מהי אותה "הקפדה יתרה" המאפיינת את החרדים, ובמה הם נבדלים מ"שאר היהודים שומרי המצוות".

היום יהודי חרדי מזוהה בעיקר על פי לבושו — חולצה לבנה מתחת לבגד עליון שחור וכיפה שחורה. ברם תהיה זו טעות להעמיד את כל זהותו על הלבוש. אפשר להציע אוסף של מבחני עזר העולים לכדי הגדרה ראשונית. בהכללה גסה, יהודי חרדי הוא מי שרואה את עצמו מחויב להלכה המסורתית, מחויב לרבנים ובייחוד ל"גדולי הדור" כמפרשיה המוסמכים, מקבל עליו את מרותם של אדמו"רים או "גדולי תורה" גם בשטחים שאינם הלכתיים במובהק, שולל נטיות של שינוי מהותי באורח החיים היהודי, מגלה יחס מסויג כלפי הציונות ומדינת ישראל מטעמים דתיים, שומר במידה רבה על לבוש יהודי מסורתי (או מה שנתפס כמסורתי מן המאה העשרים), מחמיר בצניעות הלבוש הנשי, ביקורתי כלפי מרבית ערכי התרבות המודרנית ורואה בחיוב את החיים באזורי מגורים נפרדים, דהיינו כאלה שאין בהם נוכחות מוגברת של חילונים ודתיים ציונים.

המונח "חרדי" לא עמד תמיד בסתירה ל"דתי ציוני". למעשה, הוא קיבל משמעות כזו רק משנות החמישים של המאה העשרים, בעת שהחל להיבקע הקרע הגדול באורתודוקסייה היהודית, שפיצל אותה לשני זרמים נבדלים: ציונות דתית מזה ויהדות חרדית מזה. עד אותה העת היה המונח "חרדי" חופף למונח הלועזי "אורתודוקסי", ולפיכך יכול אדם להגדיר את עצמו "חרדי ציוני" בלי להרגיש שהוא מבטא סתירה פנימית. משנות החמישים ואילך שוב לא היה מקום לצירוף כזה. רק כעבור כמה עשורים נולד הצירוף החדש "חרדי לאומי" — חרד"לי — אך הוא לא היה מזוהה עם הזרם החרדי אלא עם האגף השמרני בתוך הציונות הדתית.

מקורו של המונח "חרדי" בפסוק בישעיהו סו ה: "שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ". אך בתקופת התנ"ך — וגם זמן רב לאחריה — הוא לא שימש לתיאור קבוצת אוכלוסייה מוגדרת. תיאור זה הופיע רק בסוף המאה ה־ 18 או בתחילת המאה ה־ 19 , בשעה שבעולם היהודי עלתה הדרישה ל"תיקונים בדת", וכנגדה קמו המבקשים להגן על ההלכה המסורתית. דורשי התיקונים כונו לימים "רפורמים", ובעברית כונו (בעיקר בפי יריביהם) "מחדשים" או "מתחדשים", ואילו דורשי השימור כונו (בעיקר בפי יריביהם) "אורתודוקסים", ובעברית (בעיקר בפי עצמם) במונחים "חרדים", "יראים" ו"שלומי אמוני ישראל".

גם כאשר הופיעה הציונות ככוח רב־עצמה בעולם היהודי, מסוף המאה ה־ 19, והאורתודוקסייה התפלגה בשאלת היחס אליה, היה זה פילוג בתוך המחנה שכינה את עצמו "חרדי". אפילו תנועת המזרחי הדתית ציונית הגדירה את עצמה "חרדית". ואכן, הדתיים הציונים והדתיים האנטי־ציונים, על אף המחלוקת הערה ביניהם, המשיכו להשתייך לאותו זרם דתי חברתי ביהדות. הם דיברו אותה שפה, התגוררו באותן שכונות, למדו באותן ישיבות, לבשו את אותו לבוש ויותר מכול — השיאו את ילדיהם אלה לאלה. אף שניצני הפירוד נראו באירופה שלפני השואה, עיקרו התחולל רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל, שאז נבדלו שני הכוחות היריבים לא רק בהשקפותיהם על הציונות, אלא גם באתוס הדתי חברתי שלהם. מעתה הם נעשו שני זרמים לכל דבר ועניין. בניהם ובנותיהם נבדלו אלה מאלה בלבושם, בלשונם, בשמותיהם, במקומות מגוריהם, בשירותם הצבאי, בהשכלתם, בתוצרי התרבות שצרכו, במנהיגות הדתית ובמידת הציות לה, באידאלים הדתיים שלהם ואף במידת ההקפדה על המצוות המעשיות. אלה חדלו להינשא לאלה, והמגע היום־יומי בין שתי החברות הצטמצם כמעט לאפס. השם "אורתודוקסייה" המשיך לשמש מעין מטרייה לשניהם, אך למעשה הוא התרוקן מתוכן. לעת הזאת כבר היו בעם ישראל שתי אורתודוקסיות: האחת הרואה ערך דתי עליון בהשתלבות במדינה ובתרומה לבניינה, והאחרת הרואה ערך עליון בבניית "עולם התורה" — מערכת הישיבות והכוללים. מדובר בתהליך ארוך, שניצניו כבר החלו כמה עשורים לפני הקמת המדינה, אך הוא הבשיל לאחריה. אפשר להציע נקודות שבר שונות היכולות לסמל את הקרע הזה, אך דומה כי המתאימה ביותר היא התפרקות "החזית הדתית המאוחדת" — גוש הפוליטי שאיחד דתיים ציונים עם חרדים בשנים הראשונות למדינה — בשנת 1951.

השאיפה לשקם בארץ את עולם התורה עולה מן האמונה שלפיה לימוד התורה הוא לוז קיומו של העם היהודי. ראוי לציין כי פרשנותם של החרדים ללימוד תורה שונה מזו הניתנת לו בהקשרים אחרים. כשהחרדים מדברים על לימוד תורה כוונתם ללימוד הגמרא ומפרשיה. לאחר חורבנם של מרכזי התורה באירופה נותרו ארץ ישראל וארצות הברית מרכזי התורה הגדולים היחידים ששרדו. עד השואה הם לא בלטו, אך כעת הוצגו כבעלי תפקיד מרכזי במשימת ההתחדשות. ואכן, בשתי הארצות התפתחו מרכזים חשובים של לימוד התורה ושל היהדות החרדית, אך הם נבדלו זה מזה: בארצות הברית נועדו מוסדות התורה בעיקר לתלמידים עד גיל הנישואים ומעט לאחריו, ורק מעטים למדו בו הרבה יותר מכך, ואילו בישראל התפתח בתנופה רבה מוסד הכולל — בית מדרש לאברכים נשואים — ושם המשיכו מרבית הגברים את לימודיהם. כך התפתחה במדינת ישראל הצעירה תופעה ייחודית, לא היה לה כנראה תקדים בתולדות היהדות, שהסוציולוג מנחם פרידמן, חלוץ בחקר החברה החרדית,הגדירהּ "חברת לומדים".

"חברת הלומדים" יצרה סדר חדש: משנות החמישים של המאה העשרים, ובעיקר משנות השישים שלה, נתבע הגבר החרדי לוותר על חופש הבחירה בקביעת עתידו ועל לימודים, שיספקו לו הכשרה מקצועית ופרנסה (ולעתים גם סיפוק אישי ומקצועי), ולפנות ללימודים שכל כולם "עמל התורה". האישה החרדית נתבעה לוותר על ה"תכלס" — הפרנסה הטובה ורמת החיים שהיא מבוא מדריך לחברה החרדית מבטיחה — ולפנות לעבודה כדי לפרנס את בעלה הממשיך בלימודיו גם לאחר נישואיו. גם ההורים חרדים נדרשו להתחשב בנסיבות החדשות, להבין ללב ילדיהם, המשנים סדרי עולם, ולהציע להם תמיכה כלכלית. המשפחה כולה נאלצה להסתפק ברמת חיים נמוכה הרבה יותר מהממוצע הארצי, אפילו המדינה נתבעה לתרום את חלקה במאמץ על ידי שחרור בני הישיבות משירות צבאי )ומהלך זה שימש תמריץ נוסף לצעירים חרדים להישאר בעולמה של תורה) לאחר מכן במתן תקציבים. ולבסוף, היה צריך לשלם גם מחיר אידאולוגי: לחרדים לא היה מנוס מלהצטרף אל המדינה כדי להבטיח את תמיכתה הכספית במוסדות הקמים כמעט בלא בסיס כלכלי, ובכך ליצור תלות חומרית של "עולם התורה" בממסד החילוני. הלצה חרדית מצטטת את המשנה: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה עַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א ב) ונותנת לה פרשנות על דרכי הפרנסה: "על התורה" — של הבעל (= המלגה מן הכולל), "על העבודה" — של האישה ו"על גמילות חסדים" — של ההורים.

לימוד התורה הוא ערך מכונן בחברה החרדית, בראש ובראשונה משום שזה ערך רב־חשיבות במסורת היהודית לדורותיה. מאז ימי חז"ל נחשב ה"תלמיד חכם" לאחד האידאלים המרכזיים ביהדות, ואולי אף הגבוה שבהם. אין להתפלא אפוא כי במרכזים היהודיים הגדולים שהתפתחו בימי הביניים הושם דגש רב בלימוד התורה, ואלה שהגיעו בה להישגים גבוהים נהנו מסמכות ומיוקרה. ואולם לצד הערך המסורתי של לימוד התורה נודעה לו גם חשיבות חברתית מיוחדת בעת החדשה, לאחר משבר המודרנה. מוסדות התורה היו הגורם שסביבו ביקשו המחנכים החרדים לבנות את המחויבות לערכי החברה החרדית ולאורחות חייה ואת הניתוק המרבי מערכי החברה החילונית הסובבת ומאורחות חייה. במזרח אירופה שלפני השואה הם הצליחו בכך במידה מוגבלת; בעשורים הראשונים של מדינת ישראל — במידה רבה; וכיום — במידה מוגבלת מאוד. יתר על כן, הפטור מן השירות הצבאי למי שתורתו אומנותו הביא חרדים רבים שלא רצו להתגייס להישאר ב"אוהלה של תורה" במשך ימים, עד שעברו את גיל הגיוס או נאלצו לצאת לשוק העבודה כדי לחתן את ילדיהם. נמצא אפוא כי אידאל וכורח פעלו במשותף ביצירתה של "חברת הלומדים".

"חברת הלומדים" נהפכה למאפיין הבולט של החרדיות הישראלית. נראה כי השלמתה של תמורה זו החלה בשנות השישים הגיעה להבשלה רק בשנות השמונים. מאז ועד היום הגבר החרדי הממוצע לומד תורה כמעט עד גיל ארבעים — ולעתים אף יתרה מכך. הוא מקבל מלגה צנועה מן הכולל, ופרנסת המשפחה מוטלת בעיקר על אשתו. כאמור, גם המדינה שותפה בכלכלתו הן במימון הכולל הן באמצעות תשלומי הביטוח הלאומי ובתשלומי העברה אחרים כגון תקציבים למוסדות. גם נדיבים מן העולם מסייעים בתרומותיהם למוסדות החינוך החרדי. ואולם לא צריך להסתכל על "חברת הלומדים" רק דרך "החור שבגרוש". פריחת מוסדות התורה בארץ, שהחרדים תרמו לה תרומה מכרעת, העלתה את קרנה של ישראל כמרכז תורני שוקק וחיוני, שרק מעטים דומים לו או דמו לו אי־פעם. המונים לומדים תורה, רבים מלמדים תורה, וגם היצירה התורנית הכתובה פורחת. על אף הסתגרותה של החברה החרדית נראה כי פריחה זו היא אחד הגורמים שהשפיעו בעקיפין גם על הרנסנס של לימוד התורה בחברה הישראלית הלא חרדית. זו פנתה לסגנונות אחרים של לימוד, אך העָצמה של לימוד התורה החרדי הייתה ללא ספק לנגד עיניה.

גידולה הרב של "חברת הלומדים" הביא אותה בעשורים האחרונים לסף משבר. מצד אחד התגבר הלחץ של חלקים שונים בציבור החילוני ואף בציבור הדתי לאומי, שקראו לצמצם את תמיכת המדינה במוסדות החרדיים ולהניעם —בכפייה או באמצעות מנופי לחץ אחרים — להתגייס. מצד אחר גם בתוך החברה החרדית החלה להתפתח שכבה של צעירים שביקשו להעלות את רמת חייהם או את רמת ההשכלה של ילדיהם. העוני החל להתרחב ולהעיק על רבים, ומערכת הצדקה המסועפת של הציבור החרדי לא הצליחה לעמוד בעומס. ולבסוף, גם בתוך הישיבות נמצאו עוד ועוד תלמידים שלא ראו נחת בלימודיהם. כאשר החברה החרדית הייתה קטנה והפנייה ללימודים בישיבה נעשתה בהתנדבות, היה אפשר להניח כי רבים יתאימו ללימודים אלה; אך ככל שגדלה החברה החרדית וההליכה לישיבה (ואחר כך לכולל) נעשתה דפוס חיים מוכן מראש, גדל בהתאם גם מספר התלמידים שלא באמת התעניינו בדף הגמרא וחיפשו ריגושים אחרים. מערכת החינוך החרדית ניסתה, בגבולות השמרנות שהיא מחויבת לה, לתת מענה לבעיות אלה, אך רק במקצת המקרים היא הצליחה למנוע את הסחף. דומה כי בתהליך זה היה לאינטרנט בכלל, ולאינטרנט החרדי בפרט, תפקיד רב־עצמה. סוגיה זו מעלה את השאלה אם תזת "חברת הלומדים" תמשיך להסביר את העיקרון המארגן של החברה החרדית גם להבא או שמא תלך חברה זו ותסגל לעצמה פנים חדשות. מנחם פרידמן, שביסס יותר מכל אחד אחר את תאוריית "חברת הלומדים", סבר כי היא עתידה להתפרק בסופו של דבר בגלל הלחץ הכלכלי והלחץ הציבורי מצד מגזרים אחרים של החברה הישראלית שיסרבו לתמוך בחרדים. ואמנם, מקצת התמורות שעוברת החברה החרדית מקורן בלחצים אלה. אולם מורות בחברה אינן מחייבות את התפרקותה. אחרי ככלות הכול, החברות החרדיות בארצות הברית ובארצות אחרות בעולם לא התפתחו לכיוונים של חברת לומדים, ואף על פי כן שמרו על זהותן החרדית; הוא הדין בחברה החרדית בארץ לפני שנות השישים. אם תימשך התמורה בכיוונים אלה, ייתכן שיהיה עלינו לברר אם פניה החדשות של החרדיות הישראלית ישמרו על חברה זו בגבולותיה הסוציולוגיים הנוכחיים או שמא תאפשר ארגונה סביב אידאלים אחרים, מן הסתם רכים יותר.

פתח דבר - 7
מבוא - 11
פרק ראשון: רקע — זרמים דתיים ביהדות החרדית - 17

קווים להתפתחותה של האורתודוקסייה במערב אירופה ובמרכזה - 18
קווים ראשונים להתפתחותה של האותרודוקסייה במזרח אירופה - 20
קווים ראשונים להתפתחותה של האורתודוקסייה ביהדות הספרדית - 23
האם קיימת "חברה חרדית" - 24

פרק שני: החסידים - 33

על רגל אחת: שורשי החסידות - 33
תנועת החסידות בארץ ישראל - 38
גור: קדושה ופוליטיקה - 39
בלז: התפתחותה של פתיחות - 46
ויז'ניץ: מעממיות לקנאות - 54
סאטמר: פטרונית הקנאות האנטי־ציונית - 58
חסידויות בינוניות וקטנות - 62
חב"ד: העמקה תאולוגית ומשיחיות לוהטת - 67
ברסלב: מהתבודדות ביער עד ריקודים ברחובות - 76

פרק שלישי: הליטאים - 83

על רגל אחת: שורשי הזרם הליטאי - 83
התפתחותה של קנאות חדשה: הפלג הירושלמי - 95
"פאן־הלכיזם" ו"נערווען": הבריסקאים ("בריסקערס") - 97
החמרה מתוך "שלמות המעשה": החזון־אישניקים - 100
שוליים מתרחבים: ה"מודרנים" - 104

פרק רביעי: החרדים הספרדים - 108

על רגל אחת: שורשי החרדיות הספרדית - 108
השלב הראשון: החרדיות הספרדית הירושלמית - 115
השלב השני: החרדיות הספרדית הליטאית - 122
השלב השלישי: החרדיות הספרדית הש"סניקית - 124
חוגים חרדיים ספרדיים תת־עדתיים ותורניים - 134
החרדים הספרדים הקנאים - 137
החרדים הספרדים ה"ציונים" - 142
מקובלים, באבות וחסידים בדרגות שונות - 147

פרק חמישי: הירושלמים והחוגים הקיצוניים

העדה החרדית ונטורי קרתא - 158
על רגל אחת: שורשי החרדיות הירושלמית - 158
העדה החרדית והבד"ץ שלה - 171
חסידויות ה"ר' אהר'לעך": תולדות אהרן ותולדות אברהם־יצחק - 176
נטורי קרתא - 177

פרק שישי: היחס לציונות ולמדינת ישראל - 184

על רגל אחת: שורשי ההסתייגות החרדית מן הציונות - 185
הזרם החרדי המרכזי: פרגמטיות צוננת - 211
הזרם החרדי הרדיקלי: פסילתה הגורפת של הריבונות היהודית - 232
הזרם החרדי המתון: “ציונות ללא ציונות" - 242
חב"ד: רטוריקה אנטי־ציונית והזדהות פרו־ציונית - 252
תנועת ש"ס והרב עובדיה יוסף: גמישות אידאולוגית והזדהות עמוקה - 258

פרק שביעי: ההשקפה החרדית והדמוקרטיה הישראלית - 265

טענות נגד הלגיטימיות של משטר יהודי חילוני - 267
טענות נגד ערכי החירות והשוויון - 276
טענות נגד עקרון ריבונות העם - 280
“הדמוקרטיה כמכשיר": תאוריית האליטות של החרדים והביקורות
הקונקרטיות על מוסר כפול - 284

פרק שמיני: החרדים והגיוס לצה"ל - 296

שורשי הפטור לבני הישיבות - 296
התגבשותו של הפטור הגורף והתעצמות המאבקים - 307
לקראת חקיקה חדשה - 309
גיוס בעלייה: סיכום ביניים זמני ביותר - 317

סיכום ופרספקטיבה - 319

אז מה ראינו כאן ועל מה זה מלמד - 319

אחרית דבר - 322

ביבליוגרפיה נבחרת - 323

הערות - 351
מפתחות - 415