עובדים מרחוק: הזכות לפרטיות העובדים ושמירה עליה באמצעות דוקטרינת ההפרה התורמת

מגפת הקורונה הביאה להיווצרותו של דפוס עבודה חדש: עבודה משולבת (היברידית), ובמסגרתה מחלק העובד את ימי עבודתו בין המשרד הביתי לבין מרחב העבודה של המעסיק. מעסיקים נאלצו לפתע להתמודד עם הצורך לשמור על יעילות הארגון בהיעדר יכולת לפקח פיזית על העובד, ובעקבות זאת החלו טכנולוגיות למעקב אחר עובדים לפרוח לא רק בקרב עובדי הצווארון הכחול, שם היו נהוגות גם בעבר ברמות חודרנות שונות, אלא גם בקרב עובדי הצווארון הלבן. שגשוגן של טכנולוגיות למעקב אחר עובדים הוביל להתמקדות הולכת וגוברת ב"נראות העובד", שמשמעותה המעשית היא חשיפת העובד, תפוקותיו, מחשבותיו וסביבתו למעסיק מתוך טשטוש גובר והולך בין המרחב העסקי, המרחב הפרטי והמרחב הציבורי.

עם זאת, הצגתן של טכנולוגיות למעקב אחר עובדים באופן חד־ממדי שכזה חוטאת לאמת, שכן לחלקן מטרות לגיטימיות, ובראשן החתירה לשיפור שוק העבודה בעידן ההיברדי. מדובר, אם כן, בטכנולוגיות דו־שימושיות שיכולות לשמש להגשמת אינטרסים ציבוריים וארגוניים לגיטימיים וחשובים לצד התרת פגיעה חמורה בזכות העובד לפרטיות.

מחקר זה מתמקד בסוגיית הפגיעה בזכות העובד לפרטיות עקב שימוש בטכנולוגיות מעקב מתוך הכרה בדו־שימושיותן. המחקר סוקר חלק מן הטכנולוגיות למעקב אחר עובדים הקיימות כעת בשוק ומציג את אפשרויות הפגיעה בפרטיות שהן מאפשרות. בהמשך, נבחנים היקפה של זכות העובד לפרטיות בארצות הברית, באיחוד האירופי ובישראל והסעדים הקיימים לעובד שפרטיותו נפגעה בעקבות השימוש בטכנולוגיות מעקב.

על בסיס סקירה זו מציע המחקר לאמץ גישה שונה לבחינת הפגיעה בפרטיות העובד, שאינה מניחה, כנקודת מוצא, שהעובד נמצא במרחב השייך למעסיק, אלא מביאה בחשבון את מידת החודרנות שמאפשרות טכנולוגיות המעקב הן מבחינת היקפי המידע האישי שהן חושפות לעיני המעסיק והן מבחינת המרחבים החדשים שאליהן הן מעניקות למעסיק גישה. כך, למשל, טכנולוגיית מעקב יכולה להיות מותקנת במרחב פיזי של המעסיק, לדוגמה על המחשב הנייד שהוא מספק לעובד, ולאפשר איסוף מידע אישי ממרחבים דיגיטליים ואף פיזיים אישיים של העובד. לפיכך, בבחינת הפגיעה בזכות העובד לפרטיות יש לתת את הדעת למרחב הפיזי שנמצא בו העובד בעת הפגיעה בפרטיות, המרחב שמותקנת בו טכנולוגיית המעקב והמרחב הדיגיטלי או הפיזי שנאסף ממנו המידע האישי, רגישות המידע האישי המעובד, היקפו ותדירות איסופו. מדובר במנעד: ככל שהמרחב הפיזי שנמצא בו העובד, כלומר המרחב שמותקנת בו טכנולוגיית המעקב, המרחב, שנאסף ממנו המידע האישי פרטיים יותר, וככל שהמידע הנאסף רב יותר ורגיש יותר, כך הפגיעה בזכות העובד לפרטיות צריכה להיחשב חודרנית יותר ומידתית פחות. מתן משקל למנעד זה במסגרת בחינת חוקיות הפגיעה בזכות העובד לפרטיות יבטיח שהכלל המשפטי לא יהיה מוגבל לנסיבות מסוימות או לטכנולוגיה מסוימת.

לצד בחינת הפגיעה בזכות העובד לפרטיות, המחקר בוחן את האפשרות להטיל אחריות ולדרוש סעד לא רק מן המעסיקים המשתמשים בטכנולוגיות למעקב אחר עובדיהם, אלא גם ממפתחי אותן טכנולוגיות, באמצעות אימוצה של דוקטרינת ההפרה התורמת המוכרת מדיני זכויות היוצרים לדיני הגנת הפרטיות. אימוץ הדוקטרינה ישמש כלי נוסף בארגז הכלים העומד לרשותו של העובד לשם הגנה על זכותו לפרטיות. אומנם אימוץ כזה עלול להוביל לכשל אכיפה הנוגע לסמכות השיפוט והדין החל ולפגיעה באינטרסים נוספים לנוכח רוחבה של הזכות לפרטיות, אך הוא יביא לחיזוק נחוץ לזכות של הפרטיות הנתונה זה שנים מספר במגננה מול התפתחויות טכנולוגיות חדשניות המתייחסות למידע אישי כאל נכס סחיר.

מהלך כזה עשוי להשיב את המשקל הראוי לערכים שבבסיס הזכות לפרטיות הנגזרת מן הזכות לכבוד ובעלת חשיבות לאוטונומיה של הפרט, להגדרתו העצמית וליכולתו לקבל החלטות בעצמו ללא התערבות זרה. יש אינטרס ציבורי חשוב באימוץ דוקטרינת ההפרה התורמת, שכן היא עשויה לתמרץ את החברות המפתחות לפעול למזעור הפגיעה האפשרית בזכות לפרטיות ולהגברת הפיקוח על השימושים הנעשים בה, למשל על ידי צמצום חלק מן התכונות האפשריות של טכנולוגיית המעקב. כך למשל יצומצמו סוגי המידע האישי שהיא אוספת ומעבדת, יצומצם מגוון התובנות שהיא יכולה להפיק על ידי שימוש בבינה מלאכותית או יוגבלו השימושים האפשריים בתובנות אלו במסגרת ניהול משאבי האנוש בארגון, (החל בהחלטות בדבר גיוס מועמדים לעבודה, ניוד עובדים, קידומם וכלה בפיטורים).