הצעת חוק התקשורת (חוק השידורים)
הצעת חוק השידורים מציעה רפורמה חשובה בשוק התקשורת בישראל, אך לצד צעדים נחוצים היא גם מבטלת את ההפרדה בין גופי חדשות לגופי שידור, מקנה סמכויות פיקוח רחבות מדי לרגולטור, ועלולה לפגוע בחופש הביטוי, במקצועיות העיתונאית ובתחרותיות בשוק
Photo by Olivier Fitoussi/Flash90
מהו חוק השידורים (חוק התקשורת – שידורים), התשפ"ה–2025?
חוק השידורים הוא רפורמה ממשלתית רחבת היקף שמבקשת להסדיר מחדש את שוק בתקשורת בישראל. מטרתו המוצהרת היא לפתוח את השוק לתחרות, להסיר חסמים רגולטוריים ולהתאים את המסגרת החוקית להתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות.
אולם החוק נוגע גם בליבת הדמוקרטיה: בחופש הביטוי, בעצמאות התקשורת וביכולת של הציבור לצרוך מידע אמין ומגוון.
מה כולל החוק?
- איחוד רשויות הרגולציה הקיימות לרשות אחת שתפעל כתאגיד סטטוטורי עצמאי.
- החלפת מודל הרישוי של כלי תקשורת במודל רישום: במקום חלוקת רישיונות, ספקי תוכן וחדשות יחויבו להירשם, אך לרגולטור ינתנו סמכויות נרחבות לבטל או להתלות רישום.
- ביטול החובה על הפרדה בין יצרני חדשות לגופי השידור: לא תהיה חובה להקים חברת חדשות נפרדת.
- פתיחת השוק לתחרות: הסרת חסמים רגולטוריים והשוואת תנאים בין שחקנים חדשים לוותיקים.
- חובת השקעה בהפקות מקור: כל ספק תוכן, כולל חברות סטרימינג בינלאומיות כמו נטפליקס, יחויב להשקיע בהפקות מקור מסוגה עילית.
מהן הבעיות המרכזיות בהצעת החוק?
- ביטול ההפרדה המבנית בין יצרני חדשות לגופי שידור נעשית מבלי להציג מנגנון שייגן על עצמאות יצרני החדשות מפני לחצים כלכליים או פוליטיים, ועל איכות החדשות והמקצועיות העיתונאית.
- מודל הרישום וסמכויות האכיפה מעניקים לרגולטור סמכויות נרחבות, כולל הטלת קנסות גבוהים, שעלולים להפוך למכשיר שליטה בשחקנים.
