השסע החברתי-כלכלי בישראל
נייר עמדה זה בוחן את המבנה הריבודי במדינת ישראל, כשהוא מתמקד בשסע החברתי-כלכלי. המחקר מתבסס על ספרות מחקרית ועל ידע מצטבר שעניינם העוני, אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, והפערים בחינוך ובתעסוקה. השסע החברתי-כלכלי חופף חלקית לשסעים מרכזיים אחרים בחברה הישראלית כגון השסע העדתי, הלאומי, והדתי. נייר זה עוסק גם בחפיפה הזאת ובמשמעויות הנובעות ממנה.
נייר עמדה זה בוחן את המבנה הריבודי במדינת ישראל, כשהוא מתמקד בשסע החברתי-כלכלי. המחקר מתבסס על ספרות מחקרית ועל ידע מצטבר שעניינם העוני, אי-השוויון בחלוקת ההכנסות, והפערים בחינוך ובתעסוקה. השסע החברתי-כלכלי חופף חלקית לשסעים מרכזיים אחרים בחברה הישראלית כגון השסע העדתי, הלאומי, והדתי. נייר זה עוסק גם בחפיפה הזאת ובמשמעויות הנובעות ממנה.
את המציאות הסוציו-אקונומית בישראל אפשר לתאר באמצעות שתי גישות:
הגישה הראשונה מעמידה במרכז את המונח "קו העוני" היוצר חלוקה דיכוטומית של אוכלוסיית המדינה לעניים מול "לא עניים". לפי גישה זו נדרשת המדינה להבטיח לאזרחיה רשת ביטחון בתחום הרווחה, רשת המושגת באמצעות קצבאות הכנסה או דמי אבטלה. בשנות ה-60 חל שינוי ביחס לסוגיית העוני ונשללה הגישה האבסולוטית הגורסת שניתן להסתפק בהבטחת מינימום למחייה. השתרשה הגישה שצורכיהם של האזרחים בחברה המודרנית אינם קבועים ומוחלטים אלא יחסיים וקשורים לרמת-החיים של החברה בכללותה. גם גישה זו מבחינה בין עניים ל"לא עניים", אך היא מכירה בדינמיות של קו העוני המשתנה מתקופה לתקופה ומחברה לחברה.
הגישה השנייה מתמקדת במדידת אי-השוויון החברתי. גישה זו מתייחסת לרצף הכלכלי-חברתי כולו ומאפשרת לברר את היקפם ועצמתם של הפערים בין הקבוצות החברתיות השונות. בדרך זה אפשר ללמוד לא רק על העניים, אלא בעיקר על מידת הקוטביות בין האוכלוסיות החלשות לחזקות ועל אופיו של המבנה בריבודי כולו.
הפרק הראשון של נייר העמדה בוחן את נושא העוני והפערים החברתיים-כלכליים דרך שתי הגישות הנ"ל. תחילה יוגדר "קו העוני" במדינת ישראל ותוסבר שיטת חישובו. בהמשך יובאו נתונים והערכות ביחס להיקף העוני ולגורמיו בישראל. הנתונים האלה ייבחנו תוך השוואה למדינות מערב-אירופה וארצות-הברית. לאחר מכן ייבחנו השינויים במגמות אי-השוויון בישראל.
הפרק השני עוסק בקשר שבין מאפיינים שונים של קבוצות אוכלוסייה מובחנות לבין מעמדן החברתי-כלכלי. לצורך זה, נבחנים שלושה צירים חברתיים מרכזיים: אשכנזי/מזרחי, יהודי/ערבי וחילוני/דתי. הצירים האלה נבדקים בחתכי משנה של הכנסה, תעסוקה, דיור, חינוך והשכלה. ההתמקדות בצירים אלה, יש לציין, הותירה מחוץ לגבולות המחקר דיכוטומיות אחרות כמו נשים/גברים, מבוגרים/צעירים, ותיקים/עולים חדשים. פרק זה עוסק אפוא בשאלה אילו אוכלוסיות הן הדומיננטיות ואילו הן הכפיפות. השאלה הזאת משיקה גם לסוגיות ערכיות שעניינן צדק חברתי. אין זה מפתיע, לכן, שפרשנות הנתונים טעונה וכי היא שנויה במחלוקת:
הגישה הליברלית מניחה שהתפלגות הכישורים של הפרטים באוכלוסייה אינה קשורה להשתייכות קבוצתית. לפי גישה זו, אם ערוצי הניידות יהיו פתוחים לכל במידה שווה - אזי יווצר פיזור אקראי של נציגי הקבוצות השונות בתחומי התעסוקה, באזורי המגורים, בהשכלה וכדומה.
דמותה של החברה השוויונית, על-פי גישה זו, נבחנת בהזדמנויות ולא בתוצאות. הגישה מניחה שהמדינה והשוק אדישים למאפיינים של השתייכות תרבותית ומוצא אתני. היא נוטה להתעלם מתפקידה החברתי של קבוצת ההשתייכות בקביעת מיקומם של יחידים בחברה. הפרק מבקש לעמוד על דפוסי אי-השוויון בחברה ומהם להסיק על מבנה ההזדמנויות בחברה הישראלית.