שני פנים לחסינות הפרלמנטרית

חסינות פרלמנטרית היא מכלול ההגנות וזכויות היתר המוענקות לפרלמנט ולחברים בו, שמטרתן לאפשר את תפקודו התקין של הפרלמנט. הרעיון העומד בבסיסה של החסינות הוא שעל חברי הפרלמנט להחזיק בכמה זכויות שיאפשרו להם למלא את תפקידם כנציגי הציבור ולנהל דיונים פומביים בחופשיות ובשלווה. בכך נועדה החסינות הפרלמנטרית להגן על תפקודו ועל מעמדו העצמאי של הפרלמנט כמוסד יותר מאשר על חברי הפרלמנט כפרטים (Van Der Hulst, 2000: 63; IPU, 2006:1).

חסינות פרלמנטרית היא מכלול ההגנות וזכויות היתר המוענקות לפרלמנט ולחברים בו, שמטרתן לאפשר את תפקודו התקין של הפרלמנט. הרעיון העומד בבסיסה של החסינות הוא שעל חברי הפרלמנט להחזיק בכמה זכויות שיאפשרו להם למלא את תפקידם כנציגי הציבור ולנהל דיונים פומביים בחופשיות ובשלווה. בכך נועדה החסינות הפרלמנטרית להגן על תפקודו ועל מעמדו העצמאי של הפרלמנט כמוסד יותר מאשר על חברי הפרלמנט כפרטים (Van Der Hulst, 2000: 63; IPU, 2006:1).

מקובל להבחין בין שני סוגים של חסינות: חסינות מהותית, החלה על התבטאויותיו ועל פעולותיו של המחוקק בעת מילוי תפקידו ומטרתה להגן על חופש הביטוי והדיון בפרלמנט; וחסינות דיונית, החלה על מעשים שאינם קשורים למילוי תפקידו של המחוקק, ומטרתה להגן עליו מפני התנכלויות והטרדות מצד הממשלה, בתי המשפט ורשויות אכיפת החוק הכפופות להם.

במאמר זה נסקור את התפתחות העיקרון של חסינות פרלמנטרית, נתאר את שני סוגי החסינות ונדון בשאלה שבשנים האחרונות נעשתה עיקרית בתחום: האם כיום, לנוכח המקרים הרבים של שחיתות שקיבלו הגנה במסגרת החסינות הדיונית, עדיין יש לה מקום או שמא מן הראוי לבטלה.

יש הרואים ברומא העתיקה את המקור לרעיון החסינות הפרלמנטרית, כאשר הטריבונים - הפקידים נציגי העם - זכו לחופש פעולה ולהגנה מיוחדת, שבמסגרתה כל המפר את חירותם עלול היה להיות מוצא להורג (Van Der Hulst, 2000: 63).

מקורה של החסינות הפרלמנטרית המודרנית באנגליה של סוף המאה הארבע עשרה, כאשר מחוקק שיזם הצעת חוק המגנה את התנהגות המלך הואשם בבגידה ונידון לעונש מוות. בית הנבחרים לחץ, העונש בוטל ולמחוקק הוענקה חנינה, ובעקבות המקרה הוכרה זכותם של חברי הפרלמנט להתבטא ולדון בחופשיות ללא התערבות חיצונית - זכות שנקבעה רשמית ומפורשות במגילת הזכויות של 1689 (Crespo Allen, 1999: 8). חשוב לציין שזכות זו במהותה איננה זכות יתר, והיא התפתחה מתוך התפיסה שלפיה כל אזרח זכאי להגנה משרירות לבו של השלטון. חסינות זו הדגישה אפוא זכות כללית ולא הייתה זכות-יתר שהוענקה רק לחברי הפרלמנט. כך נוסדה החסינות המהותית, המגִנה על חופש הביטוי של המחוקק ושומרת על הזכויות המגיעות לו מתוקף היותו אדם ככל אזרח (Van Der Hulst, 2000:64; IPU, 2006:4).

בצרפת ניתנה חסינות מהותית לחברי הפרלמנט בעקבות המהפכה בשנת 1789. בניגוד לבריטניה, שבה כאמור התפתח מוסד החסינות בהדרגה ומתוך הסכמה בין המלך לפרלמנט, אופיין המהפכני והכוחני של ההתפתחויות בצרפת יצרו חשש בקרב חברי הפרלמנט מפני התנכלויות של הממשלה. בנוסף, דווקא עליונותו של הפרלמנט על פני שאר גופי המדינה, שהושגה באמצעות המהפכה, אפשרה לחברי הפרלמנט לדרוש הגנה רחבה על עצמאותם ועל זכויותיהם בהשוואה למקביליהם האנגלים. ב-1790 נקבע אפוא שאין לתבוע מחוקק ללא אישור מראש של הפרלמנט. הגנה זו התפתחה עם השנים לכדי החסינות הדיונית המוכרת כיום, שבמסגרתה הפרלמנט הוא המחליט אם הבקשה לפתוח בהליכים משפטיים כנגד מחוקק מבוססת והוגנת, ואינה כלי לרדיפה אישית או פוליטית (Crespo Allen, 1999:8; Van Der Hulst, 2000:79).

הנסיבות ההיסטוריות השונות בבריטניה ובצרפת יצרו אפוא שני סוגים של חסינות פרלמנטרית (לסיכום ההשוואה בין שני הסוגים ראו טבלה 1 בהמשך המאמר) ושני דגמים של חסינות פרלמנטרית: הדגם הבריטי, שאומץ גם במדינות חבר העמים הבריטי, ומגן רק על חופש הביטוי של חבר הפרלמנט; והמודל הצרפתי, שאומץ ברוב מדינות העולם ומוסיף להגנה על חופש הביטוי גם הגנה מפני מעצר ופתיחה בהליכים משפטיים (IPU, 2006: 3).

חסינות מהותית היא בראש ובראשונה הגנה על חופש הביטוי של חברי הפרלמנט. ללא חופש ביטוי זה, חברי הפרלמנט אינם יכולים לבקר את הממשלה, לחקור ולגנות עוולות - כלומר לבצע את תפקידם - מחשש שייפגעו מתגובה של הרשות המבצעת או שחקנים פוליטיים חזקים אחרים (IPU, 2006: 2).

מקורו של עקרון החסינות המהותית הוא כאמור באנגליה, וממנה התפשט לשאר מדינות חבר העמים הבריטי. עם זאת, תפוצתו אינה מוגבלת למדינות אלה. לאמתו של דבר, הכלל שלפיו חברי פרלמנט אינם יכולים להיתבע בגין הבעת דעה או הצבעה שאירעו כחלק ממילוי תפקידם כנציגי הציבור קיים כמעט בכל מדינה בעולם, וכמעט שלא השתנה במשך השנים (Van Der Hulst, 2000: 66). עם זאת המדינות נבדלות ביניהן בכמה היבטים של החסינות, שאותם נסקור להלן: על מי חלה החסינות, על אילו פעולות היא מגִנה ומפני מה, באיזה זמן ובאיזה מקום היא חלה והאם ניתן להסירה או לוותר עליה.

על מי חלה החסינות?- מובן שחברי הפרלמנט הם הנהנים העיקריים מהחסינות המהותית. במדינות המושפעות מהמסורת הצרפתית החסינות מוענקת רק למחוקקים, ואילו במדינות אחרות (ובעיקר כאלה המושפעות מהמסורת הבריטית) כמו אוסטרליה, קנדה, הולנד ושווייץ החסינות מוענקת לכל מי שמשתתף בדיונים הפרלמנטריים, ובכלל זה שרים שאינם חברי פרלמנט, עדים, פקידי ממשל ועוד. יש גם מדינות שבהן גם בעלי תפקידים בפרלמנט ועוזרים פרלמנטרים זכאים לחסינות (Van Der Hulst, 2000: 67).

אילו פעולות מוגנות?- החסינות הפרלמנטרית חלה על פעולות שנעשו במסגרת מילוי תפקיד המחוקק. התשובה לשאלה מהן פעולות כאלה משתנה מאוד ממדינה למדינה. ככלל מוסכם שהתבטאויות במליאה ובוועדות, הצבעות, הצעות חוק ושאילתות זוכות להגנת החסינות. לעומתן, התבטאויות במפגשי מפלגה זוכות להגנה רק במדינות מועטות בכללן גרמניה, ניו זילנד ונורווגיה. התבטאויות מעל דפי העיתון, בתקשורת, בדיונים ציבוריים או כאלה הקשורות בחייו האישיים של המחוקק אינן זוכות להגנת החסינות המהותית ברוב המדינות. עוד חשוב לציין שבכל מדינות אירופה החסינות הפרלמנטרית חלה על התבטאויות והצבעות, ולא על מעשים (Crespo Allen, 1999:144; Van Der Hulst, 2000: 70) בניגוד לנהוג בישראל (ראו מאמרה של פרופ' סוזי נבות, "ארבע הערות קצרות על חסינות חברי הכנסת", בגיליון זה)

ברוב המדינות יש התבטאויות והתנהגויות בלתי מקובלות שהחסינות המהותית אינה מגנה עליהן כמו למשל הדלפת מידע מישיבות חסויות. בנוסף בכל מדינה החסינות המהותית אינה מגנה על התבטאויות ייחודיות. בקנדה למשל היא אינה מגנה על העלבת ראש המדינה ומשפחתו, באוסטרליה ובניו-זילנד על ביקורת כלפי שופטים, בהונגריה ובבלארוס על הוצאת דיבה, ובבריטניה על התבטאויות הנוגעות לעניינים העומדים למשפט (הביאס קורפוס) (Van Der Hulst, 2000: 74; IPU, 2006: 11).

חסינות מפני מה?- רוב המדינות קובעות שאין לקיים הליכים משפטיים נגד חבר פרלמנט בגין פעולות שביצע במסגרת מילוי תפקידו. בכמה מדינות בעלות מורשת בריטית החסינות מגִנה רק מפני הליכים אזרחיים (כמו הוצאת דיבה), ולא פליליים (Van Der Hulst, 2000: 76). בכל מקרה, החסינות אינה מגִנה מפני צעדים משמעתיים במסגרת הפרלמנט או מפני צעדים פוליטיים או מפלגתיים שיפעלו כסנקציות כנגד חבר הפרלמנט. זאת ועוד, במדינות שבהן הרשות השופטת מוסמכת להעביר ביקורת שיפוטית על החלטות הפרלמנט או שלרשות המבצעת יש זכות וטו על חקיקת הפרלמנט, החסינות אינה מגִנה על החלטות חברי הפרלמנט מפני התערבות של הרשויות האחרות בתוכן ההחלטות (Crespo Allen, 1999: 143; Wigley, 2003: 26).

מתי חלה החסינות?- החסינות המהותית חלה עם תחילת כהונתו של חבר הפרלמנט - אם ביום הבחירות כמו שנהוג למשל בבלגיה ובאיטליה, ואם רק לאחר ההשבעה בפרלמנט כמו שנהוג למשל בהולנד ובשווייץ. ברוב המדינות החסינות חלה למשך כל הכהונה, אם כי בכמה מדינות, כמו בריטניה ואוסטרליה, היא חלה רק בזמן שהפרלמנט מכונס. החסינות המהותית מסתיימת עם סיום הכהונה, אך ממשיכה לחול על פעולות שבוצעו בזמן כהונתו של חבר הפרלמנט גם לאחר סיומה (Van Der Hulst, 2000: 68).

היכן חלה החסינות?- ברוב המדינות בעולם חסינות מהותית קשורה לאופי הפעולות ולא למקום שבוצעו בו. כך, חופש הביטוי של חבר הפרלמנט חל גם מחוץ לפרלמנט, ואולם החסינות אינה מגִנה על פעולות שאינן קשורות למילוי תפקידו גם אם התבצעו בתחומי הפרלמנט. עם זאת, במדינות כגון בריטניה ונורווגיה החסינות מגִנה רק על דעות שהובעו במליאת הפרלמנט או בוועדות הפרלמנטריות. כך גם פעולות הקשורות במילוי התפקיד הפוליטי - כמו למשל מכתבים לבוחרים - עשויות שלא להיות מוגנות (IPU, 2006: 8; Van Der Hulst, 2000: 69).

האם ניתן להסיר את החסינות או לוותר עליה?- מכיוון שהחסינות המהותית מיועדת להגן על הפרלמנט כולו ואיננה בגדר הטבה אישית, ברוב המדינות אין ביכולתו של חבר פרלמנט לוותר עליה, וברוב המדינות אין הפרלמנט יכול להסירה. עם זאת, במדינות שבהן החסינות המהותית חלה רק על התבטאויות בפרלמנט, חבר פרלמנט יכול "להסיר את חסינותו" על ידי חזרה על דבריו מחוץ לכתליו, ובמדינות מועטות כמו פינלנד, דנמרק וגרמניה, הפרלמנט יכול להסיר את החסינות המהותית בהצבעה רגילה (Crespo Allen, 1999: 145; IPU, 2006: 9; Van Der Hulst, 2000: 76).

חסינות דיונית, כמו שצוין למעלה, מטרתה להגן על המחוקק מפני מעצר, והיא אינה מאפשרת לעצור או לתבוע חבר פרלמנט בגין מעשים שאינם חלק ממילוי תפקידו ללא אישורו המוקדם של הפרלמנט. ההגנה שמעניקה החסינות הדיונית היא לפיכך מוגבלת, ואין מטרתה להיות "חנינה פרלמנטרית", אלא מנגנון המאפשר לפרלמנט להבטיח שרשויות האכיפה אינן משתמשות באופן בלתי ראוי בסמכויותיהן בכדי לרדוף חברי פרלמנט (Crespo Allen, 1999: 145; IPU, 2006: 16). אותם מאפיינים שלפיהם הבחנו בין יישומים שונים של החסינות המהותית תקפים גם בבואנו לדון בחסינות הדיונית: על מי חלה החסינות, על אילו פעולות היא מגִנה ומפני מה, באיזה זמן ובאיזה מקום היא חלה והאם ניתן להסירה או לוותר עליה.

על מי חלה החסינות?- ככלל, החסינות הדיונית חלה אך ורק על חברי הפרלמנט. יוצאת דופן מעניינת היא מולדובה, שבה גם בני משפחתו של חבר הפרלמנט מוגנים מפני התקפה שמטרתה להפעיל עליו לחץ (IPU, 2006: 14).

אילו פעולות מוגנות?- החסינות הדיונית חלה על פעולות שאינן חלק מעבודת הפרלמנט, בכללן גם פעולות לא-פוליטיות בעליל וגם פעולות העשויות להיות חלק מ"עבודת השטח" של חבר הפרלמנט כמו השתתפות בהפגנות, התבטאויות בתקשורת וקשר עם הבוחרים (Wigley, 2003: 27). בעיקרון, המעשים שהחסינות הדיונית מגנה עליהם הם כל אלה העשויים להוות בסיס לאישום פלילי. עם זאת, כמה מדינות כמו אירלנד, פורטוגל ושוודיה שוללות את החסינות הדיונית מעברות חמורות במיוחד כגון בגידה או כאלה שהעונש עליהן עובר רף מסוים, בהתבסס על העמדה שלפיה יש עברות שחומרתן כזאת שאי-אפשר להגן על המבצע אותן (Van Der Hulst, 2000: 85). לעומת זאת, במדינות אחרות כמו דנמרק וסלובניה החסינות בטלה דווקא בעברות קלות כמו עברות תנועה, שאופיין והעונש הקל עליהן אינם נתפסים כפוגעים בתפקוד הפרלמנט, בעצמאותו ובתדמיתו (Crespo Allen, 1999: 145).

בכל המדינות החסינות הדיונית אינה חלה במקרים שבהם חבר הפרלמנט נתפס "על חם" או בשעת מעשה (Flagrante Delicto). עם זאת, במדינות אחדות אין די בכך שחבר הפרלמנט ייתפס בשעת מעשה, אלא דרוש גם שהעברה תהיה חמורה. כך הדבר באיטליה, בפורטוגל ובפינלנד (Crespo Allen, 1999:146).

חסינות מפני מה?- היקף החסינות הדיונית משתנה ממדינה למדינה. החסינות עשויה להגן מפני מעצר בלבד או מפני כל סוג של הליך משפטי ופלילי, ובכלל זה חקירה, חיפוש, מעצר, העמדה לדין ומאסר (Wigley, 2003: 25). בשנים האחרונות המגמה העולמית היא להגביל את היקף החסינות הדיונית, כך שלא יהיה צורך באישור הפרלמנט בכדי לפתוח בהליכים פליליים, אלא רק בכדי לבצע מעצר או פעולות משפטיות ספציפיות אחרות (Crespo Allen, 1999:145). בבריטניה ובמדינות המושפעות ממסורתה החסינות מצומצמת עוד יותר ומגִנה רק מפני מעצר ומאסר במקרים של משפט אזרחי. מאסר בעקבות משפט אזרחי היה נפוץ במאות הקודמות, אך אינו נהוג כיום, כך שלמעשה ההגנה שהחסינות הדיונית במדינות אלה מספקת היא אפסית. יש גם מדינות ובכללן נורווגיה והולנד שבהן אין מוענקת כל חסינות דיונית למחוקקים (Van Der Hulst, 2000: 80).

מתי חלה החסינות?- החסינות הדיונית חלה מיום בחירתו של חבר הפרלמנט או מהיום שהוא מושבע, בהתאם למדינה שמדובר בה. באחדות מהמדינות החסינות הפרלמנטרית נתפסת כמגִנה בראש ובראשונה על יכולתו של הפרלמנט לתפקד ללא הפרעה, ולכן החסינות הדיונית חלה רק בתקופת המושב. כך הדבר למשל בבלגיה ובלוקסמבורג. עם זאת, במדינות אחרות כמו איטליה, גרמניה ופורטוגל החסינות חלה במשך כל כהונת חבר הפרלמנט.

ברוב מדינות אירופה הליכים משפטיים שהחלו לפני היבחרו של אדם לפרלמנט מושהים עם היבחרו או עם השבעתו לפרלמנט. בניגוד לחסינות מהותית, החסינות הדיונית מוסרת כאשר חבר הפרלמנט חדל לכהן, כך שההליכים המשפטיים אינם מבוטלים לחלוטין, אלא מושהים (Crespo Allen, 1999: 147).

היכן חלה החסינות?- ככלל, החסינות הדיונית חלה על מעשה עברה ללא תלות במקום ההתרחשות. עם זאת, בנורווגיה ובאירלנד ישנה מגבלה על המקום שהחסינות חלה בו, כך שמעצר של חבר פרלמנט אסור רק כשהוא בדרכו לפרלמנט, בפרלמנט או בדרך ממנו (Van Der Hulst, 2000: 84).

האם ניתן להסיר את החסינות או לוותר עליה?- רק במדינות מעטות אי-אפשר להסיר את החסינות הדיונית, ובמדינות אלה, כגון בריטניה ונורווגיה, חסינות זו מראש מצומצמת ביותר, כך שאין הצדקה להסירה. בדומה לחסינות המהותית, גם על החסינות הדיונית ברוב המדינות חבר פרלמנט אינו יכול לוותר מרצונו (Van Der Hulst, 2000: 90).

מנגנון הסרת החסינות הדיונית דומה למדי ברוב המדינות על אף הבדלים רבים בפרטים הקטנים של ההליך. בדרך כלל רשויות האכיפה והתביעה מגישות את הבקשה להסרת החסינות לידי יושב ראש הפרלמנט. בבקשה דנה ועדה העשויה להיות ייעודית למקרה זה או קבועה, וברוב המדינות ניתנת לחבר הפרלמנט הנדון האפשרות להופיע לפניה. החלטת הוועדה מועברת להצבעה בפרלמנט, וזו עשויה להיות חשאית או גלויה ולדרוש רוב פשוט או מיוחד (מעל מחצית הקולות) בכדי לאשר את הסרת החסינות (Crespo Allen, 1999: 148).

הקווים המנחים את החלטת הפרלמנט אם להשאיר את חסינותו של חבר הפרלמנט על כנה או להסירה הם לרוב שלושה: האם יש סימנים שהבקשה להסיר את החסינות מקורה בניסיון לא הוגן לרדוף את חבר הפרלמנט ולאיים על חירותו ועל עצמאותו במילוי תפקידו? האם המעשים המיוחסים לו הם פוליטיים מטבעם? האם העובדות שבקשת ההסרה מתבססת עליהן אינן מבוססות או לא חמורות מספיק? תשובה שלילית לשאלות אלה תביא בדרך כלל לידי הסרת החסינות (Crespo Allen, 1999: 149).

עד שנת 2005 דמה נוהל הסרת החסינות בישראל לנוהל המתואר כאן, ואולם ב-2005 שונה חוק החסינות כך שכיום לחברי הכנסת אין חסינות דיונית, והם מבקשים להחיל אותה עליהם. בכך ישראל שונה כיום מרוב מדינות העולם (ראו "ארבע הערות קצרות על חסינות חברי הכנסת" ו"לא לעולם חוסן" בגיליון זה).

טבלה 1 - השוואה בין חסינות מהותית לחסינות דיונית

  חסינות מהותית חסינות דיונית
מי מוגן חברי הפרלמנט ובכמה מדינות כל המשתתפים בדיונים ובישיבות של הפרלמנט. חברי הפרלמנט.
מה מוגן ומפני מה פעולות שבוצעו במסגרת מילוי תפקיד המחוקק מוגנות מפני רוב הסנקציות- פליליות, אזרחיות וארגוניות. כל פעולה, בכללן כאלה שאינן נוגעות למילוי תפקיד המחוקק, מוגנת מפני הליכים משפטיים בהיקף המשתנה בין מדינה למדינה, אלא אם המחוקק נתפס בשעת מעשה.
משך החסינות החסינות חלה על מעשים שנעשו בכל כהונת המחוקק או רק בזמן מושב הפרלמנט, בתלות במדינה, ונמשכת גם לאחר סיום הכהונה. החסינות מונעת הליכים משפטיים כנגד המחוקק מתחילת כהונתו, אך מפסיקה עם סיומה, כלומר משהה הליכים ולא מבטלת אותם. 
האם ניתן להסרה ברוב המדינות לא ניתן להסיר. בכל המדינות שהיא קיימת בהן ניתן להסיר, לרוב באישור הפרלמנט בלבד.

מקור - ECPRD, 2001:1

כאמור, עקרון החסינות מגן בעיקרון לא על חברי הפרלמנט כפרטים, אלא על הפעולות שהם מבצעים או נדרשים לבצע מתוקף תפקידם, על תפקודו ומעמדו של הפרלמנט כמוסד ועל טובת הציבור שאותו המוסד נועד לשרת. עם זאת, בשנים האחרונות מופנית ביקורת רבה כנגד החסינות הדיונית, בטענה שזו מעודדת שחיתות, אם מכיוון שהיא מעודדת עבריינים להיבחר לפרלמנט כדי למצוא מקלט מפני רשויות אכיפת החוק, ואם מכיוון שההגנה שהיא מעניקה לחברי פרלמנט מכהנים מפתה אותם לדבר עברה (IPU, 2006: 20; Wigley, 2003: 31).

הבעייתיות הטבועה בחסינות הדיונית היא בנייטרליות שהיא נוקטת כלפי הפעולות שעליהן היא מגִנה. כלומר, החסינות מגִנה על כל פעולותיו של המחוקק, בין שהן מיועדות למילוי תפקידו ולטובת הציבור, ובין שהן משמשות מטרות אישיות או פוליטיות פסולות. מנגד, בצמצום ההגנה שהחסינות הדיונית מעניקה יש סכנה להפעלת לחץ חיצוני על חברי הרפלמנט, להפחדות שלהם ולהתנכלויות להם - העלולים להביא לידי השתקת עמדות המנוגדות לדעת הממשלה וגופים אחרים בעלי כוח והשפעה (Wigley, 2003:31).

שני המודלים הנהוגים בעולם - המודל הבריטי, שכאמור מסתפק בחסינות מהותית בלבד; והמודל הצרפתי, המוסיף לחסינות המהותית גם חסינות דיונית - מייצגים אפוא שתי עמדות בנוגע לאיזון הנכון בין שני איומים על הדמוקרטיה התקינה. המודל הבריטי המצמצם מעדיף להימנע מהזדמנויות לשחיתות, ואילו המודל הצרפתי המרחיב מעדיף את מניעת הלחץ החיצוני על המחוקקים. על אף תפוצתו הרחבה יותר של המודל הצרפתי, בשנים האחרונות, בייחוד במדינות שבהן חופש הפעולה של הפרלמנט מבוסס יחסית, המגמה היא אכן לצמצם את החסינות הדיונית, ובכך להעדיף את השיקול של מניעת השחיתות (Crespo Allen, 1999: 145; Wigley, 2003: 28).

עוד ביקורת כנגד החסינות הדיונית מופנית למנגנון הסרת החסינות. הטענה היא שכאשר הפרלמנט הוא המחליט אם להסיר את חסינותו של חבר הפרלמנט, ולא רשות נפרדת כמו בית המשפט, יש סכנה שהחלטת הפרלמנט תתקבל על בסיס פוליטי ומפלגתי, ולא על בסיס ענייני. הדברים נכונים בייחוד במדינות בעלות רשות מבצעת חזקה השולטת בפרלמנט, שבהן כל בעלי התפקידים הרלוונטיים וכן רוב הפרלמנט נאמנים לממשלה ועשויים לנצל את כוחם כדי לפגוע באופוזיציה או להגן על חברי הרוב (IPU, 2006: 23). כנגד ביקורת זו נטען שהחלופה למנגנון הפוליטי היא הסתמכות-יתר על הרשות השופטת. הסתמכות זו פותחת פתח להתערבות של הרשות השופטת בענייני הפרלמנט, ובכך היא פוגעת בהפרדת הרשויות. בנוסף, היא מאפשרת השפעה רבה של שופטים, שבעצמם מושפעים ככל אזרח מפעולות הפרלמנט, ולכן הם בעלי עניין ועשויים להיות מוטים לצד זה או אחר (Wigley, 2003: 39).

לסיכום, במאמר זה הראינו כיצד התפתחה החסינות הפרלמנטרית מתוך הצורך להבטיח את עצמאותו ואת תפקודו התקין של הפרלמנט. לחסינות הפרלמנטרית, כפי שהיא נהוגה בעולם, שני פנים: חסינות מהותית, שנועדה לשמור על חופש הביטוי והדיון של חברי הפרלמנט; וחסינות דיונית, שנועדה להגן עליהם מפני התנכלויות של הממשלה ושל גופים חזקים אחרים. כאמור, האבחנה החשובה ביותר היא בין המודל הבריטי, המצדד בחסינות מהותית בלבד, ובין המודל הצרפתי, המשלב את החסינות המהותית עם החסינות הדיונית. שני מודלים אלה מייצגים את שני הצדדים בדיון, שהפך בולט במיוחד בשנים האחרונות, בשאלה מה יותר גרוע: השחיתות שחסינות דיונית עשויה לעודד, או הגבלת חופש הפעולה והעצמאות של הפרלמנט, שעליהם נועדה החסינות הדיונית לשמור.

באלנדר, דנה, 2011. " לא לעולם חוסן - על שלילת זכויות מחברת הכנסת חנין זועבי על פי חוק החסינות", פרלמנט, גיליון זה (70), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

נבות, סוזי, 2011. "ארבע הערות קצרות על חסינות חברי הכנסת", פרלמנט, גיליון זה (70), אתר המכון ישראלי לדמוקרטיה.

Crespo Allen, Marilia, 1999. "Parliamentary Immunity in the Members States of the European Union and in the European Parliament", European Parliament Legal Affairs Series W8.

ECPRD, 2001. Rules on Parliamentary Immunity in the European Parliament and the Member States of the European Union, Final Draft.

IPU - Inter-Parliamentary Union, 2006. Parliamentary Immunity.

Van der Hulst, 2000. The Parliamentary Mandate: A Global Comparative Study. Geneva: Inter-Parliamentary Union.

Wigley, Simon, 2003. "Parliamentary Immunity: Protecting Democracy or Protecting Corruption?", The Journal of Political Philosophy 11(1):23-40.

תגיות:
חברי כנסת