בחירות 1961

אודות מערכת הבחירות לשנת 1961

תקופת כהונתה של הכנסת הרביעית הייתה הקצרה בתולדות המדינה: כ-21 חודשים לאחר הבחירות הקודמות נקראו אזרחי ישראל לקלפיות פעם נוספת, הפעם בשל פרשת לבון. הפרשה עמדה במוקד מערכת הבחירות, והעלתה שאלות נוקבות על אופייה של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה ועל הנעשה במערכות השלטון. לא היה כמעט מוסד פוליטי שלא נקלע לתוך סבך המשבר - הכנסת, בתי המשפט, צה"ל, ההסתדרות, המפלגות, שירות המדינה וכלי התקשורת. יש הטוענים שפרשת לבון סימנה את תחילת שקיעתה של מפא"י כמפלגה הדומיננטית. המשבר נמשך גם לאחר הבחירות, ובמהלך הכנסת החמישית פרש בן-גוריון מראשות הממשלה ומפא"י התפלגה (1965).

בבחירות התמודדו 14 רשימות, ורק 3 מהן לא עברו את אחוז החסימה. התוצאות לא הביאו לידי שינוי של ממש ביחסי הכוחות, אך אפשר היה לזהות בהן מגמות לעתיד לבוא: מפא"י איבדה 5 מושבים וירדה ל-42 מושבים; המפלגה הליברלית החדשה - שנוצרה מאיחודם של הציונים הכלליים והפרוגרסיבים - קיבלה 17 מושבים והשוותה את כוחה לחרות; המפלגות הדתיות, אחדות העבודה ומפ"ם שמרו במידה רבה על כוחן, ומק"י חיזקה את התמיכה שהייתה לה בקרב האוכלוסייה הערבית.

אף שלא היה אפשר להרכיב ממשלה ללא מפא"י היא התקשתה להרכיב קואליציה, והמשא ומתן נמשך ארבעה חודשים שכן המפד"ל, הליברלים, אחדות העבודה ומפ"ם (יחד 46 מושבים) התארגנו לחזית משותפת לניהול המגעים עמה. לוי אשכול, שניהל את המשא ומתן בשביל בן-גוריון, הצליח בסופו של דבר לרקום קואליציה של 68 חברי כנסת עם אחדות העבודה והמפד"ל ובתמיכת פועלי אגודת ישראל והרשימות הערביות. העדפתה של אחדות העבודה על פני מפ"ם סללה את הדרך לאיחוד עם מפא"י ולהקמת רשימת המערך לקראת הבחירות הבאות.