שטח הפקר ומדיניות הדרה: כישלון המדינה במאבק באלימות בחברה הערבית
בעיצומו של גל אלימות חסר תקדים בחברה הערבית, המדינה ממשיכה להימנע מפעולה אמיתית: במקום לגבש מדיניות כוללת ולשתף פעולה עם ההנהגה המקומית, היא מסייעת לטפח מעגל של עוני, פחד ופשיעה
Photo by Yonatan Sindel/Flash90
גם לאחר סוף שבוע מדמם נוסף ובזמן שהחברה הערבית מתמודדת עם גל אלימות חסר תקדים – 103 אזרחים ערבים נרצחו מאז ינואר 2025 – המדינה ממשיכה להעלים עין. לא רק שהממשלה כושלת בהתמודדות עם הפשיעה, אלא שהשר לביטחון לאומי פועל באופן שמערער את האמון הציבורי ומונע שיתוף פעולה עם ההנהגה המקומית.
באחרונה טרפד השר לביטחון-לאומי את השתתפותו של יו״ר הוועד הארצי לרשויות הערביות וראש עיריית סכנין, מאזן גנאים, בישיבת הוועדה הממשלתית למלחמה בפשיעה בחברה הערבית. במכתב רשמי ללשכת ראש-הממשלה איים כי יחרים את הדיון אם גנאים יישב סביב השולחן, בטענה כי הוא ״תומך טרור״. ראש הממשלה נכנע לאיומיו של השר, ועו״ד רואי כחלון, ראש המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית במשרד ראש הממשלה, הודיע לגנאים על ביטול הפגישה. לבסוף, ביום חמישי האחרון התכנסה הוועדה – אך ללא נוכחותו של גנאים, עדות נוספת לכך שהטלת הווטו על שותפות ערבית במאבק באלימות היא קו מדיניות של השר ולא תאונה חד‑פעמית. בהיענותו ללחץ, ראש‑הממשלה מטיל צל על מחויבותו להגן על אזרחי המדינה.
התנהלותו של השר לביטחון לאומי עומדת בסתירה מוחלטת לדו"ח חמור שהניח לאחרונה שירות הביטחון הכללי על שולחנם של מקבלי ההחלטות, ובו התרעה על התחמשות מואצת בחברה הערבית והפיכתם של ארגוני הפשיעה לאיום ביטחוני ממשי. אלא שבמקום לייצר קואליציה אזרחית-ממשלתית שתילחם בתופעה, בוחר השר לנהל מסע דה-לגיטימציה נגד שותפים פוטנציאליים.
במקום אסטרטגיה ותוכנית לטיפול באלימות המשתוללת – מדיניותו של השר לטיפול בתופעה מסתכמת בפשיטות ראווה מצולמות שמטרתן לייצר כותרות, וכמו הכותרות, גם הפשיטות הללו נעלמות לאחר יממה. הפשיעה המאורגנת, הנשק הבלתי חוקי וההיעדר המוחלט של משילות הפכו יישובים שלמים לשטחי הפקר. כלי נשק רבים, שמסתובבים בחופשיות ברחובות, אינם רק בעיה מקומית – הם פצצה מתקתקת שעלולה לפגוע בכלל החברה.
חוסר האמון של הציבור הערבי במשטרה מבוסס על עובדות כואבות: מרבית תיקי הרצח כלל אינם מפוענחים, וסביר להניח שלא יפוענחו. כדי לטפל בבעיה מהשורש, הציבור הערבי זקוק למדיניות ממשלתית סדורה, למשאבים עקביים ולשיתוף פעולה אמיתי עם ההנהגה המקומית.
האלימות איננה רק טרגדיה מוסרית; היא מהווה גם נטל על הכלכלה הישראלית. הוצאות הביטחון ותשלומי הרווחה מתנפחים; הכנסות המדינה ממסים נשחקות; ההון האנושי הערבי מתבזבז.
בעלי עסקים נאלצים לשלם ״דמי חסות״ לארגוני פשיעה ויזמים נרתעים מלהשקיע. כך מתהווה מעגל של עוני, פחד ופשיעה.
לכך מצטרפים גם נתונים המלמדים שהערבים הם בין הנפגעים העיקריים מבחינה כלכלית מהמלחמה המתמשכת: לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז פרוץ המלחמה דיווחו 40% מהשכירים הערבים על ירידה בהיקף משרתם ו-46% דיווחו על ירידה בשכרם. בקרב העצמאים – 60% דיווחו על פגיעה בהכנסה העסקית.
ככל שהעסקים קורסים והאבטלה מעמיקה – התלות בארגוני הפשיעה הולכת וגדלה. התוצאה היא קיבעון של עוני וייאוש, שאינו פוגע רק בציבור הערבי, אלא מערער את יסודות החברה כולה.
האחריות למאבק באלימות איננה מונחת רק לפתחו של השר לביטחון לאומי; היא מחייבת התגייסות רוחבית של כלל משרדי הממשלה ובראשם משרד ראש הממשלה, כדי לרתום משאבים, חקיקה וסמכויות לצורך טיפול הוליסטי. הגיע הזמן למנות שר ייעודי לנושא האלימות בחברה הערבית, עם סמכויות, תקציב ותוכנית רב-שנתית להחזרת הביטחון האישי. יש לתגבר את מערכי החקירה, להציב שיטור קהילתי קבוע ביישובים שבהם שיעורי הירי הגבוהים ביותר ולבטל את הקיצוצים בתוכניות החומש. יש צורך במנגנון פיקוח ציבורי על התקציבים, ובמתן תמריצים לרשויות מקומיות שנלחמות בפשיעה.
במקביל, יש לשקם את התעסוקה: לקלוט מחדש את השכירים שנפלטו ממעגל העבודה בעקבות המלחמה, לשפר תחבורה ציבורית פנים יישובית ובין היישובים הערביים למרכזי התעסוקה העיקריים במדינה, לקדם תעסוקת נשים המהווה גורם מכריע במוביליות רב- דורית, ולפתח אזורי תעשייה טכנולוגיים בפריפריה.
מספר הנרצחים הגבוה אינו גזירת גורל – הוא תולדה של מדיניות הפקרה והדרה. החברה הערבית לא דורשת יחס מועדף, אלא את הזכות הבסיסית לביטחון אישי ולחיים בכבוד. אם הממשלה לא תתעשת והדימום יימשך – כתם הדם יתפשט הרבה מעבר לרחובות טמרה, אום אל-פחם או רהט. הוא יכתים את כולנו.
פורסם במקור בעין השביעית