"יום הנכבה הישראלי" מול "יום הנכבה הפלסטיני"
על ההבדל בין החברה הפלסטינית בישראל לבין החברה הפלסטינית בשטחי הגדה, עזה והפזורה דרך התבוננות בדרכי ציון יום הנכבה, ובתאריך הנבחר ליום זה.
גם השנה יזמה "הוועדה להגנה על זכויות העקורים" - בברכתה של "ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל" ובהשתתפותה - את העצרת המרכזית לציון יום הנכבה בישראל. זאת השנה הארבע עשרה ברציפות שהציבור הערבי על מפלגותיו וארגוני החברה האזרחית שלו בוחר לציין את היום בעלייה לרגל מסודרת ומאורגנת אל הכפרים הערביים הנטושים.
שיאו של היום היה בתהלוכה מאורגנת לאחד הכפרים הנטושים וקיום עצרת שכותרתה המתריסה הייתה: "יום העצמאות שלהם - יום הנכבה שלנו". מעניין לשים לב שבחברה הערבית בישראל מקפידים לציין את יום הנכבה ביום שנחוג בו יום העצמאות הישראלי, כלומר בה' באייר (או ו' בחודש, כפי שהיה השנה), בניגוד למקובל בקהילות הפלסטיניות ברצועת עזה, בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובפזורה הפלסטינית בעולם, הבוחרות לציין יום זה תמיד בחמישה עשר במאי. כפרפרזה על האמירה הידועה אפשר לומר שיותר משמקפידים היהודים לציין את יום העצמאות, מקפידים אזרחי המדינה הערבים לציין את יום הנכבה ביום העצמאות.
לעומת זאת, התאריך הפלסטיני המקודש - חמישה עשר במאי, "יום הזיכרון הפלסטיני לנכבה"לצורך הדיון הגדרתי את היום שבו החברה הערבית בישראל מציינת את האירוע כ"יום הנכבה הישראלי" לעומת "יום הנכבה הפלסטיני", שמצוין בכל יתר המקומות. לאמתו של דבר שניהם מכונים "יום הנכבה הפלסטינית". - כמעט שאינו בא לידי ביטוי בישראל. השנה למשל תאריך זה כמעט שלא צוין למעט בקרב חברי התנועה הבדלנית "בני הכפר", המחרימה את המדינה. גם העימותים עם כוחות הביטחון הישראליים שהתפתחו ב"יום הנכבה הפלסטיני" השנה במהלך ההפגנות והעצרות, מקורם היה מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל הרשמית, להוציא מזרח ירושלים.
אפשר כמובן למצוא סיבות רבות לכך שהחברה הערבית בישראל בוחרת לציין את יום הזיכרון שלה לנכבה ביום העצמאות של מדינת ישראל דווקא ולא בחמישה עשר במאי: החל בסיבות הלאומיות-לאומניות - רצון לייצר משוואה בין קיומה של מדינת ישראל והמיתוס הציוני ובין האסון הערבי, וכלה בסיבה מעשית - מכיוון שמדובר ביום שבתון רשמי במדינה ובתי הספר סגורים, אפשר לגייס המוני תלמידים ומורים לעצרת בלי להתעמת עם משרד החינוך, כמו שאכן אירע לאחרונה ביום האדמה."משרד החינוך במכתב למנהלים הערבים: דווחו על מורים שנעדרו ביום האדמה", הארץ Online 11.04.2011.
עם זאת נראה שבהיצמדות לתאריך העברי מובעת הדיכוטומיה שבין "יום הזיכרון הפלסטיני לנכבה" ל"יום הזיכרון הישראלי לנכבה", ובבחירת התאריך העברי מובע הרצון למחות בתוך מדינת ישראל ואולי אפילו באורח פרדוקסלי כחלק ממנה, ולא להיבדל ממנה בהכרח. השנה לא היה המרחק בין שני התאריכים רב, אבל בשנה שעברה הבדיל ביניהם כמעט חודש. דיכוטומיה זאת מציגה באופן אירוני את הדוברים בעצרת יום הנכבה בישראל שבחרו לדבוק באמירות בדבר "עַם פלסטיני אחד עִם זיכרון אחד". ואכן, אחדים מהדוברים נתנו לבם לכך והסתפקו באזכור אחדות השורה של העם הפלסטיני בתוך מדינת ישראל בלבד.
בעיני רוב הציבור הערבי "יום הנכבה הישראלי" נתפס כיום מחאה כלפי המדינה, אך לא כנגדה או במטרה לשלול את קיומה בהכרח. תפיסה זו קיבלה ביטוי בולט באכזבה שהביעו אנשי תחנת הרדיו א-שמס - תחנת הרדיו האזורית של תושבי הצפון הדוברים ערבית, שסיקרה את האירוע - מהיעדרם של כלי התקשורת בשפה העברית: "רק איום על השגרה יביא לכאן כלי תקשורת בשפה העברית" ציין ביובש כתב השטח של התחנה ממקום העצרת. הוא המשיך והסביר בצער שהשנה אפילו המשטרה אינה מגלה עניין מיוחד באירוע, שכן הוא מתקיים במקום שאין בו איום על תנועה סדירה של כלי הרכב ובייחוד לא על ציר התנועה המרכזי באזור, כביש 70. גם המסוק המשטרתי, המלווה מדי שנה בשנה את אירועי יום האדמה, "אכזב" את כתב השטח, שכן הוא לא חג בשמים באותו היום. במילים אחרות, אנשי רדיו א-שמס יודעים שלחדשות הארציות יגיע הציבור הערבי רק אם יאיים על הסדר הציבורי.
במדינת ישראל קיימת נטייה להאשים את הציבור הערבי ובייחוד את הנהגתו בנאמנות כפולה וביחס דו-ערכי כלפי המדינה, שכן נאמנותם של בני ציבור זה למדינה מוטלת בספק בשל לאומיותם (או אולי מוטב לומר דו-לאומיותם?) והזדהותם עם "הצד השני". שליטתם בשפה שרוב הציבור היהודי אינו מבין רק מעצימה תחושה זאת, שכן רבים סבורים כי הם אומרים דבר אחד לדוברי העברית ואת היפוכו לדוברי הערבית. עצם הרצון לציין את יום הנכבה מטריד את החברה היהודית בישראל והופך את בני הציבור הערבי לחשודים. לעתים די במונח "יום הנכבה" כדי להוציא את הישראלי הממוצע משלוותו.
בעיניי, מהנתונים שהוצגו עד כה עולה מסקנה אחרת: האירוע המכונה "יום הנכבה הפלסטינית" מתפצל לאמתו של דבר לשני ימים על לוח השנה - "יום הנכבה הישראלי" ו"יום הנכבה הפלסטיני", ואין מדובר בהפרדה סמנטית בלבד. הימים אמנם קרובים זה לזה בלוח השנה, אך הם אינם זהים. בדיקת אופי העצרות בשני ימי הזיכרון שהחברה הפלסטינית מציינת, בארץ ומחוצה לה, ועיון בתכנים שהושמעו בהן (ועל כך יש מקום להרחיב בהזדמנות אחרת) מחזקים את התחושה שבין שני הימים הללו יש פער על אף השפה המשותפת והסמלים הלאומיים הזהים. אפשר להסתכן ולומר כי ב"יום הנכבה הפלסטיני" (החמישה עשר במאי) טמון פוטנציאל להפוך למקבילה המקומית של המושג היהודי "יום טוב שני של גלויות" - יום חג מחוץ לגבולות ישראל; יום כמעט חסר חשיבות בישראל.
בישראל הולך ומתעצב יום זיכרון ערבי-עצמאי לנכבה הפלסטינית, שתכליתו איננה בהכרח יצירת גשרים ושליחת יד ל"אחים" מעברו השני של הקו הירוק או מחוץ לגבולות המדינה, אלא דווקא ניסיון לייצר הגדרה עצמית ייחודית לאזרחים הערבים בישראל. הנהגת מדינת ישראל לא נדרשה עד כה להתמודד עם אפשרות כזאת, ובמקום לשים לב להתהוותו של יום נכבה ישראלי פנימי העדיפה לפטור עצמה בהישענות על תאוריות בדבר אחדות כלל-ערביות או כלל-פלסטינית. בניסיון להתמודד עם "איום זיכרון הנכבה" פונה המדינה לחקיקה בעייתית מבחינת פגיעתה בערכים דמוקרטיים בסיסיים, במקום לנסות להכיל בתוכה את היום הזה ואת ציבור אזרחיה המציין אותו. אין להקל ראש ולקבוע שמדובר בתהליך פשוט וקל, בייחוד למשמע המסר המתריס "יום שׂשׂונכם הוא יום אסוננו". עם זה, החלופה היא המשך ההדרה של הציבור הערבי בדרך להפיכתו לחברת-נגד (counter society) במדינה.
שלומי דסקל הוא עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתכנית המחקר רפורמות במדיה,
בימים אלה הוא חוקר את נושא הזהות הלאומית של ערביי ישראל כפי שמשתקפת בתכני תחנת הרדיו 'א- שמס' ואת מעמד התחנה כצומת דרכים של יחסי ממשל, זהות לאומית וההשקעה המסחרית.