פקודת חניבעל

הבוקר דווח כי מבקר המדינה ממליץ לרמטכ״ל גדי איינזקוט לבטל את פקודת חניבעל, המתירה לסכן חיי חיילים על מנת למנוע את חטיפתם. המלצה זו, כך על פי הדיווחים, תואמת את הנחיתו של הרמטכ״ל שניתנה לפני כמה שבועות, ללא קשר לטיוטת דו״ח המבקר, המורה לנסח פקודה מבצעית חדשה במקום זו הקיימת.

המחלוקת סביב הפקודה המוכרת שערפול וחשאיות אפפו אותה באופן מסורתי, עלתה שוב סביב הניסיון לסכל את חטיפתו של סגן הדר גולדין בזמן מבצע צוק איתן באוגוסט 2014, בקרב ברפיח שקיבל את הכינוי ״יום שישי השחור״. כתוצאה מההפגזות הארטילריות וירי חיל האוויר, נהרגו באירוע עשרות פלסטינים, וצה״ל הורה על חקירת האירוע (עניין שגרר גם הוא ביקורת ציבורית נרחבת על כי במקום לציין לשבח את חבריו של גולדין שאכן הפגינו גבורה ואומץ לב, מחליט הצבא לחקור אותם כמו היו פושעי מלחמה).

סמוך לאירוע פרסם אסא כשר מאמר ובו האשים את נוסח הפקודה אשר בגינו כך טען, לא הבחינו החיילים בין ההנחיה לנסות לסכל חטיפה תוך סיכון חיי החייל, ובין הנחיה לסיכול חטיפה גם במחיר הריגתו ממש של החייל. לכך גם מתייחסות מרבית הטענות ביחס לפקודה השנויה במחלוקת המצביעות על ההבנה הבלתי רשמית שהשתרשה בקרב החיילים ומפקדיהם ולפיה בכל מחיר יש לסכל חטיפת חייל. הבנה זו קשורה קשר עמוק בהיסטוריה של המדינה שבלחץ ציבורי נוטה לעסקאות שחרור שבויים גם במחירים פנטסטיים של שחרור אלפי מחבלים.

אכן, גם אם ניתן להצדיק את סיכונו של החייל החטוף על מנת לסכל את חטיפתו, ספק אם ניתן באותו אופן להצדיק את הריגתו ממש. ההבחנה בין חשיפה לסיכון ובין הריגה ישירה היא בעלת משמעות מוסרית שגם אם הטעמים העומדים בבסיסה לא תמיד מובהקים, אין לבטלה. כך למשל מקובל לדרוש ממדינות לסכן את חייליהם על מנת להימנע מפגיעה מאסיבית באזרחי האויב (גם אם דרישה זו מעוררת התנגדות נחרצת בציבור), אך לא נדרש מהן, לפחות לא באותו אופן, לשלוח חיילים למבצע התאבדות של ממש למען מטרה דומה.

ואולם, הבעיה עם הנחיית נוהל חניבעל רחבה יותר מטשטוש ההבחנה הנעשה בפועל בין סיכונו של החייל ובין הריגתו. את אירועי יום שישי השחור היה לחקור, לא רק משום שבמהלכו על פי הדיווחים נהרג סגן גולדין, אלא גם משום שבמהלכו נהרגו כאמור עשרות אזרחים פלסטינים ברפיח. לכך התייחסו מבקר המדינה אליעזר שפירא וראש החטיבה הביטחונית במשרדו תת אלוף (מיל) יוסי ביינהורן כשקבעו שבמקרה של חטיפה בזמן לחימה יש מקום להתחשב בעקרונות של הדין הבינלאומי, כמו עיקרון האבחנה המורה להבחין בין אזרחים ללוחמים, ועיקרון המידתיות המחייב הלימה בין מחיר הפגיעה של פעולה צבאית ובין המטרה הצבאית אותה הפעולה מבקשת להשיג.

העובדה שמדינת ישראל רואה בכל חייל את הילד של כולנו ואיננה עומדת בלחץ הציבור שאינו מקבל נפילה בשבי כחלק ממחירי המלחמה שיש להשלים עמם, איננה רק ראויה לביקורת. יש בה משהו מרגש ומחמם לב באמת. אך את המחיר על כך לא אמורים לשלם אזרחים חפים מפשע. לא אזרחיה שלה, ובוודאי שלא אזרחי מדינה אחרת. גם לא אזרחי האויב.

ראוי שלצד הדאגה לפגיעה בחייל החטוף עצמו, שעלולה הפקודה להביא, יראו מנסחי הפקודה החדשה גם את חייהם של אזרחים אלו מול עיניהם. כך דורש הדין הבינלאומי, אך בעיקר, כך נוהגת מדינה דמוקרטית. גם זו המחבקת את חייליה ואוהבת אותם במיוחד.

המאמר פורסם ב"מעריב".