מאמר דעה

מאירופה למדינת עולם שלישי - כפיים!

| מאת:

צריך לומר את אמת, הצעת החוק "נאמנות בתרבות" נועדה לסרס יוצרים ואמנים ולייצר צנזורה עצמית שתמנע כל ביקורת שהיא על המדינה או מוסדותיה, בניגוד למדינות דמוקרטיות אחרות, המחילות חוקים שנועדו למנוע את ביזוי סמלי וערכי המדינה

Flash 90

בני ציפר במאמרו "חופש האומנות אינו מעל הכל" ("הארץ", 4.11.2018) ורמי קמחי במאמרו "יש מחיר למימון האמנות" (מיום 29.10.2018) מבקשים להצדיק את הצעת החוק המכונה "נאמנות בתרבות". לפי הצעה זו, יוקנו לשר הממונה על התרבות סמכויות של צנזור תרבות, המגביל מימון ציבורי למוסדות תרבות לפי תוכן פעילות התרבות, תוך שימוש בשיקול דעת המבקש לכאורה להגן על ערכיה של המדינה וכבוד סמליה. ציפר וקמחי מבקשים להצדיק זאת בהסתמך על מדינות אחרות ו"מודלים" הנהוגים בעולם. אכן, ניתן למצוא בהיסטוריה דוגמאות לא מחמיאות למדינות ומשטרים שנהגו כך, אך אל אלה לא פונים ציפר וקמחי להקבלה והצדקה. הם מבקשים להפנות אותנו למדינות ומשטרים מערביים, אירופיים, דמוקרטיים תוך הפגנת אי-הבנה של השיטות הנהוגות במדינות אלו.

כך, למשל, בשונה מטענתו של ציפר, אין בחוק הצרפתי הסדר דומה לזה המוצע בישראל כעת. החוק הצרפתי משנת 2010 קובע את ביזוי הדגל והסמל כעבירה פלילית. גם מדינות אחרות קובעות את ביזוי הדגל כעבירה פלילית, וחלקן אף קובעות ככזו ביזוי דגלים של מדינות אחרות. עבירה דומה קבועה בחוק הישראלי משנת 1949, ועונשה הוחמר לאחרונה, בשנת 2016. בין אלה לבין הצעת חוק "נאמנות בתרבות" פעורה תהום: החוק הצרפתי אינו מסמיך שר או גורם מנהלי אחר לבדוק פעולות תרבות ולקצץ תקציב מוסדות תרבות אם נמצא שביזו את הדגל.

כבמדינות אחרות, גם בישראל חופש הביטוי, ובכלל זאת חופש הביטוי האמנותי, אינו מוחלט. הדין הפלילי קובע הסדרים להגבלת חופש הביטוי כאשר יש בשימוש בו כדי לאיים על בטחונה של המדינה, בטחון אזרחיה וערכים ואינטרסים מרכזיים אחרים: חשיפת סודות רשמיים, הסתה לטרור, ביטויי גזענות, פרסומי תועבה וגם הטרדה מינית, לשון הרע או פגיעה בפרטיות. חשיבות מרכזית נודעת לחופש הביטוי, והחופש האמנותי בכללו, למימוש העצמי של היחיד וכן לשיח חברתי פתוח, לחיפוש האמת, לביקורת על השלטון ולקיום דמוקרטיה אמיתית. אלה מחייבים כי הגבלות חופש הביטוי יהיו זהירות ומדודות, ויופעלו על ידי מי שאמונים על כך, ולא על ידי מי שעלולים להשתיק ביטוי בשל אינטרסים אחרים. יתכבדו הטוענים לביזוי הדגל, להסתה או לתמיכה בטרור ביצירת אומנות ויבקשו חקירת משטרה והכרעה של גורמי האכיפה כגורמים מקצועיים אם להעמיד לדין יוצר או מוסד תרבות, ובית המשפט ישקול את ההרשעה, על פי הראיות שבפניו, סדרי הדין והגנות המשפט הפלילי.

חשוב להזכיר כי ה"עילות" הכלולות בהצעת החוק מערבבות בין כאלה שממילא מכוסות על ידי המשפט הפלילי, בישראל כמו במדינות רבות אחרות, ובין עילות שאינן כאלה – עיסוק ב"נכבה", ו"שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית". העילות הנוספות העוסקות בפעילות מותרת עמומות ביותר, ויאפשרו לכל שר לפגוע במימון אמנות שאינה נושאת חן בעיניו במובן הפוליטי: סוגיות דת ומדינה, "מופעי עירום", עיסוק היסטורי בהקמת המדינה או במקומם של אזרחי ישראל הערבים יכולות להיתפס בפרשנות כזו או אחרת כפגיעה במדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".

גם ההבחנה שמציג מר קמחי בין שיטות תקצוב התרבות האמריקאית והאירופית חוטאת למציאות. אין זה נכון כי השיטה האמריקאית אינה תומכת באמנות כלל ומשיתה אותה על צרכניה בלבד. הגישה האמריקאית מבטיחה מימון ציבורי לתרבות בשני רבדים, ושניהם מנותקים מהתערבות גורמים פוליטיים בתכנים: הרובד האחד, באמצעות הקלות מס לתורמים ללא בדיקה של תוכן פעילות התרבות שהם תורמים לה, והשני, באמצעות קרן פדראלית לתרבות. לאלה מצטרפים תקציבים ציבוריים, מועצות וקרנות תרבות במדינות השונות. עיקר תפקידן של אלה לסייע לתרבות פריפריה, גיאוגרפית וחברתית, תרבות שוליים או פעילויות תרבות ויצירה אחרות שאינן חשופות דיין לתורמים. האתוס המקובל, גם בארצות הברית ובוודאי לגבי הקרן הלאומית, הוא להבטיח פעולה במרוחק ובמנותק מן הממשל, תוך קבלת החלטות אמנותיות בלתי תלויות בתוכן היצירה. חריג המעיד על הכלל הייתה המחלוקת הציבורית העצומה בשאלת הפגיעה בחופש הביטוי בשנות ה-90 של המאה ה-20 בשל הגבלת מימון של יצירות "תועבה", אף שפרשנותה הוקנתה לקרן הלאומית ולא לשר.

המודל האירופי, שהמודל הישראלי צועד בעקבותיו, לפיו המדינה תומכת בתרבות באופן ישיר, מעניק משקל של ממש לריחוק מהממשלה, בין באמצעות מועצות תרבות עצמאיות המחלקות את התקציבים, כמו באנגליה; קרנות או מועצות אזוריות המשתפות את גופי האמנים ואת הציבור כמו במודל הסקנדינבי; או מודלים אחרים כמו המודל הבלגי, במסגרתו החוק מחייב את השר לפעול על פי המלצות הגוף הציבורי המייעץ ורק מנימוקים מיוחדים רשאי הוא לסטות מהן. למי ששכח מהו המצב במקומותינו נזכיר פרסום לפיו שרת התרבות הביעה את דעתה הברורה, עם ראשית כהונתה, כנגד ביקורת של חברי המועצה על עמדותיה, והבהירה: "איישם את מדיניותי גם בלעדיכם. מי שלא מתאים לו – שיפנה את מקומו" ("הארץ", 9.3.2016).

צריך להגיד את האמת ולהתמודד איתה - מטרתה העיקרית של הצעת החוק המקודמת בימים אלו היא לפגוע בשוויון של יוצרים וצרכני תרבות, לקדם תרבות לפי מבחן דעות והשקפות, ולגרום לצנזורה עצמית בקרב יוצרים ומוסדות תרבות, הכל בהתאם ל"רוח השר". לשר התרבות תפקיד חשוב בגיבוש מדיניות תרבות, קביעת סדרי עדיפויות ומגמות, כמו הפניית תקציבים לפריפריה או לתחומי אמנות מסוימים. אך מתן סמכות בידי שר לקבוע מהי יצירת תרבות "כשרה" לפי מבחני תוכן עמומים ואידאולוגיים תהיה בכייה לדורות, מימין ומשמאל, ותסרס את הביטוי והיצירה שביסוד התרבות והאומנות ותרומתם לחברה.

במקום למחוא כפיים לשרת התרבות כפי שמציע מר ציפר בטורו, עדיף להסתכל על המציאות בדאגה ולעצור את החוק הרע הזה, לפני שנצעד צעד גדול לקראת היותנו דמוקרטיה לא-ליברלית המעודדת רק אומנות "מטעם", לשביעות רצון השלטון.

פורסם לראשונה בהארץ.