מאמר דעה

בידי מי הסמכות לפסול את חוק הלאום?

| מאת:

במציאות שבה חוקי היסוד אינם מבטאים הסכמה רחבה על העקרונות שלאורם פועלת מדינת ישראל ושבה הליך חקיקת חוקי יסוד אינו שונה למעשה מהליך חקיקת חוק רגיל, קיים חשש ממשי לשימוש לרעה בכלי של חקיקת חוק יסוד באופן שמהווה ביטוי של עריצות הרוב או אשר נועד לביצוע מניפולציה בכללי המשחק הדמוקרטי.

Shutterstock

נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, החליטה לאחרונה להעביר את הדיון בעתירות נגד חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום) להרכב מורחב של 11 שופטים. ישנם מקרים בהם הרחבת ההרכב מצביעה על כך שבית המשפט שוקל ברצינות לפסול חקיקה של הכנסת. נראה שהפעם סביר יותר להניח כי ההרחבה לא נועדה להכשיר את הקרקע לפסילת החוק, אלא על מנת לאפשר דיון עקרוני בשאלה אם בית המשפט בכלל מוסמך לדון בעתירות נגד חוקיותם של חוקי יסוד. החלטתה של חיות גררה ביקורת על עצם כינוס ההרכב ואי פסילת העתירה על הסף. הטוענים כנגד הנשיאה סבורים, כי אין לבג"ץ כלל סמכות לדון בפסילת חוק יסוד. האמנם?

עד 1992 מקובל היה לומר כי אין בישראל חוקה, ולכן חוקי הכנסת חסינים מביקורת שיפוטית, זולת בנושאים מאד ספציפיים כמו מועד הבחירות או השוויון בין המועמדים לכנסת, לגביהם נקבע הסדר מיוחד בחוק יסוד: הכנסת. עם זאת, גם לפני 1992 הייתה תמיכה של ממש בפסיקת בית המשפט לעמדה לפיה במקרים קיצוניים בהם החוק הקיים פוגע או אינו מגן כראוי על עקרונות היסוד על בסיסם הוקמה המדינה, כגון אופייה הדמוקרטי או זהותה כמדינת העם היהודי, הרי שבית המשפט רשאי להיזקק לאותם עקרונות היסוד ולהכריע על בסיסם. מכוח תפיסה כזו נפסלה בשנת 1965 רשימת אל-ארד שחתרה נגד קיומה של המדינה. בפסק דינו באותה פרשה (פרשת ירדור) כתב השופט זוסמן כי עקרונות היסוד הנם "כללים על-חוקתיים" והשופט אגרנט ראה בעקרונות אלה "נתון קונסטיטוציוני" עליהם רשאי בית המשפט להתבסס בהעדר הוראה בחוק התומכת בהחלטת הפסילה. בשנת 1990, פסק השופט ברק בפרשת לאו"ר, כי ייתכן ובעתיד בית המשפט ישקול לפסול חוקים המנוגדים לעקרונות היסוד של השיטה, גם בהיעדר הוראה מפורשת בחוק יסוד – אם כי הוא סבר שהשעה טרם בשלה לכך.

חוקי היסוד של 1992 ייתרו במידה רבה את הדיון במעמדם של עקרונות היסוד, שכן הם עצמם סיפקו בסיס לביקורת שיפוטית על חוקים של הכנסת, ולגביהם עצמם לא נטענה הטענה כי הם מנוגדים לערכי היסוד של השיטה. להיפך, ההכללה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, של הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", עקרונות הכרזת העצמאות ורעיון כבוד האדם, משקפים ומעגנים בחוק חלק ניכר מאותם ערכי יסוד.

כעת, משהועלתה בפני בית המשפט הטענה כי חוק הלאום סותר את ערכי היסוד, ובעיקר את ערך השוויון, המצוי בהכרזת העצמאות, עליו להכריע בשאלה העקרונית אם חקיקת חוקי היסוד מאז 1992 ואילך ייתרה את הצורך להיזקק לערכי היסוד כבסיס לפסילת דברי חקיקה, או שמא הם ממשיכים לחול והנם בעלי מעמד "על-חוקתי". זו שאלה חוקתית נכבדה, המחייבת, בין היתר, ליבון של היחס בין הסמכות של הכנסת לכונן חוקה (בשלבים, באמצעות חוקי יסוד) לבין העקרונות המופיעים במגילת העצמאות שהעניקה לכנסת את הסמכות הזו. על כן, לא ברורה התרעומת שעלתה מקרב חוגים מסוימים כנגד עצם ההחלטה של בית המשפט לדון בשאלות שמעלות העתירות נגד חוק הלאום בכובד ראש ובהרכב מורחב.

לגופם של דברים, סביר להניח כי בית המשפט לא ימהר לפסול את חוק הלאום, אלא יקבע כי יש לפרש אותו לאור חוקי היסוד האחרים, וגם לאור עקרונות היסוד שזוהו בפסיקה המוקדמת של בית המשפט, לפני המהפכה החוקתית. התוצאה לפיה עקרונות היסוד חולשים על פרשנות חוקי היסוד הקיימים תהיה תוצאה נכונה, שכן במציאות בה חוקי היסוד מגנים באופן מפורש רק על חלק מזכויות היסוד של הפרט, אינם מבטאים את מעמדם של המיעוטים בישראל, ואינם מסדירים חלקים חשובים מההליך הפוליטי בישראל (כך, למשל, אין לנו עדיין חוק יסוד: חקיקה, ויש רק הגנה חוקתית חלקית לעקרונות של הפרדת רשויות ושלטון החוק), אין סיבה לוותר על עקרונות היסוד של השיטה כמקור משפטי היוצק תוכן בחוקי היסוד הקיימים.

יתר על כן, במציאות בה חוקי היסוד אינם מבטאים הסכמה רחבה על העקרונות שלאורם פועלת מדינת ישראל ושבה הליך חקיקת חוקי יסוד אינו שונה למעשה מהליך חקיקת חוק רגיל, קיים חשש ממשי לשימוש לרעה בכלי של חקיקת חוק יסוד באופן שמהווה ביטוי של "עריצות הרוב" או אשר נועד לביצוע מניפולציה בכללי המשחק הדמוקרטי. בתנאים משפטיים ופוליטיים כאלה, יש חשיבות לכך שהדרג הפוליטי יידע כי במקרי קיצון יהיה ניתן לפסול חוקים או חוקי יסוד חדשים הפוגעים בצורה אנושה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מכאן שגם בעידן שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אין מקום להעניק למחוקק כוח בלתי מוגבל – אפילו כאשר הוא מחוקק חוקי יסוד. על אחת כמה וכמה, אין מקום לתת לו כוח זה מקום בו הליך חקיקת חוקי היסוד ותיקונם כה קל ופשוט מחד, ושנוי במחלוקת פוליטית עזה מאידך.