מאמר דעה

גם אם הפגיעה בדייגי עזה חוקית, הנזק רב מהתועלת

האם צמצום מרחב הדיג בעזה נחשב לענישה קולקטיבית, ובכך לאמצעי פסול שנוקטת ישראל? כך או כך, יעילותו של העונש מוטלת בספק, בעוד הפגיעה בכלכלה בעזה פוגעת באזרחים חפים מפשע. על ישראל לשקול את התועלת הצפויה מצמצום מרחב הדייג מול נזקיו

Flash 90

גם השבוע הודיע גורם מדיני כי החל מהשעה 11:00 מרחב הדיג ברצועת עזה יורחב לטווח של 10 מייל. ההחלטה להרחיב או לצמצם את המרחב הימי לדיג מול חופי עזה או לסגור אותו כליל, כתגובה לירי רקטות או הפרחת בלוני תבערה מרצועת עזה לישראל משתנה כל יום, כל שעה. לאחרונה צוטט יו"ר דייגי עזה באומרו: "מה הקשר בין מי שמפריח בלוני תבערה לבין דייגים בים? אם מישהו עושה לך בעיות, אז אתה מעניש גם את מי שלא קשור אליו? זו ענישה קולקטיבית". האמנם מדובר בענישה קולקטיבית ובאמצעי פסול שנוקטת ישראל?

כדי לענות על השאלה הזו יש לחזור אחורה לפסיקת ביהמ"ש העליון אחרי ההתנתקות שקבעה שישראל כבר אינה "המעצמה הכובשת" בעזה, ולמעשה השליטה על הרצועה ותושביה מצויה בידי החמאס. ענישה היא פעולה שלטונית. היא רלוונטית ביחס בין מדינה לבין בני האדם המצויים בשליטתה. לכן חל איסור על ענישה קולקטיבית בשטח כבוש.

לעומת זאת, ביחסים הבינלאומיים בין מדינות אין הטיעון של ענישה קולקטיבית תקף. מדינות הן קולקטיבים וכשהן פועלות זו כנגד זו, לרוב פעולתן משפיעה גם על אזרחי המדינה האחרת. כאשר ארצות הברית מעלה את המכס על סחורות מסין, אולי ממשלת סין תנקוט באמצעי גומלין כלפי סחורה אמריקאית. יו"ר ארגון התעשיינים הסיניים לא יאשים את ארצות הברית בענישה קולקטיבית שלהם ולא יטען, כי אין לפגוע בהם בגלל שממשלת סין "עושה בעיות" לארצות הברית.

בין ישראל לבין החמאס קיים עימות מזוין, לא רק "מלחמת סחר". ההחלטות שמתקבלות בעניין מרחב הדיג אינן מנותקות מההבנות שהושגו בין הצדדים לעימות והן חלק מהתמורה לשמירת הרגיעה על ידי החמאס.

עד כאן הטענות למה ענישה קולקטיבית איננה רלוונטית. מהצד האחר, נשמעה גם עמדה, שלמרות נסיגתם הפיזית של כוחות צה"ל ופינוי היישובים והמתיישבים הישראליים מעזה, ישראל עדיין חייבת בחובות של דיני הכיבוש, לכל הפחות באותם תחומים בהם היא עדיין מפעילה "שליטה מרחוק" על הרצועה. עמדה זו שנויה במחלוקת עקרונית בקרב המומחים ואולם, אם מקבלים אותה, נראה שהמרחב הימי מול חופי עזה הוא דוגמה מובהקת של תחום בו ישראל עדיין מפעילה מידה ניכרת של שליטה ועל כן עשוי לחול איסור על ענישה קולקטיבית.

אז איך מגדירים "ענישה קולקטיבית"? במחקר שפרסמתי לאחרונה במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, הגדרתי אותה כנקיטת פעולה שפוגעת במישרין בזכותו של אדם למרות שאי אפשר לייחס לו את האחריות למעשה, רק בשל השתייכותו לקולקטיב – כגון משפחה, יישוב, מיעוט אתני.

במקרה של הגבלת מרחב הדיג, הדייגים נפגעים באופן ישיר. אין המדובר בנזק עקיף ובלתי נמנע בגין נקיטת אמצעי למניעת פיגוע ימי, למשל. נראה כי הפגיעה בפרנסתם של הדייגים מכוונת ואמורה להביא אותם להפעיל לחץ על שלטון החמאס, שיפסיק הפרחת בלוני תבערה וירי רקטות לישראל.

אבל האם מדובר בפגיעה בזכות או בשלילת טובת הנאה (פריבילגיה)? החופש לעסוק במשלח יד – חופש העיסוק – הוא זכות מוכרת, למרות שניתן להגבילו לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש להשגתה. ניתן לדרוש מהדייגים, למשל, לצייד את סירותיהם בציוד הצלה, או להגביל את הדייג באזורים ובעונות מסוימות, על מנת לאפשר התחדשות הדגה. ואולם, במקרה זה מדובר בפגיעה בפרנסתם של הדייגים, על לא עוול בכפם, שאיננה באה לשרת תכלית אחרת מלבד הפעלת לחץ על שלטון החמאס. נראה כי מדובר בפגיעה בזכות, שהיא ענישה קולקטיבית ואין לה שום הצדקה.

מובן, שאם דיני הכיבוש אינם חלים על המרחב הימי מול עזה, לא יחול האיסור על ענישה קולקטיבית, כמו שהדבר אינו רלוונטי במלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין. עם זאת, גם במקרה זה ראוי לשקול את התועלת הצפויה מצמצום מרחב הדייג מול נזקיו. המצב הכלכלי ברצועה קשה ופגיעה נוספת בפרנסת התושבים אינה תורמת ליציבות ולשקט. האם יש יסוד להערכה שפגיעה בפרנסתם של הדייגים תניע את שלטון החמאס להימנע מלפעול נגד ישראל? ספק רב. אם כך, נזקיו של המהלך ברורים ואילו תועלתו מפוקפקת.

פורסם לראשונה בהארץ.