אסור להזין בכפייה

חוק ההזנה בכפייה אושר במליאת הכנסת. החוק, שסותר את כללי האתיקה הרפואית יפגע קשות בכבוד האדם של האסירים. סיטואציה שבה קושרים אדם ומזינים אותו בכח גורמת לו כאב וסבל, מפרה את האוטונומיה שלו עלולה לגרום לו נזק ולהביא למותו.

התמונה באדיבות Shutterstock

שבוע לאחר שדנה הכנסת בקול תרועה רמה בהצעת חוק שתאפשר לגזור עונש מוות על רוצחים בנסיבות של טרור, אמורה לעלות היום להצבעה ולאישור סופי בוועדת הפנים הצעת חוק ההזנה בכפייה השנויה במחלוקת. 

החוק יאפשר למדינה לבקש צו של בית משפט המתיר לרופא להזין בכפייה (כולל באמצעות עירוי, זונדה ואמצעים אחרים) אסיר או עציר ששובת רעב ויש סכנה מיידית לחייו. זאת בניגוד מוחלט למצב המשפטי היום, המוסדר בחוק זכויות החולה, ולפיו לא ניתן לעשות זאת כאשר אדם, הנמצא בהכרה מלאה, מסרב לקבל טיפול רפואי או הזנה.

החוק, שסותר את כללי האתיקה הרפואית, גם בישראל וגם את אלה הבינלאומיים, יפגע קשות בכבוד האדם של האסירים. סיטואציה שבה קושרים אדם ומזינים אותו בכח גורמת לו כאב וסבל, מפרה את האוטונומיה שלו – ולמעשה גם, לפי נסיון העבר בעולם ובישראל – עלולה היא כשלעצמה גם לגרום לו נזק ולהביא למותו.

התכלית העיקרית לה טוענים מציעי החוק היא "קדושת החיים". לטענתם, החוק נועד להציל חיי אדם. ואכן, ככל שמדובר בהצלת חיי אדם, דומה שקשה להתווכח שלעתים הפגיעה בכבוד האדם, שנועדה להציל אותו-עצמו, מוצדקת. אלא, שמדובר במסך עשן. שכן מובן שחייהם של האסירים אינם "קדושים" יותר מאשר חייהם של לא-אסירים. והרי, ככל שאדם שאינו אסיר ישבות רעב (למשל, מול הכנסת, במחאה על החוק הנוכחי) אין זה חוקי להזינו בכפיה, גם אם נשקפת סכנה חמורה ומיידית לחייו. האם חייו קדושים פחות מאשר של מי שחשוד בטרור ומחוזק במעצר מנהלי? מדוע לא מציעה המדינה לשנות את החוק גם לגבי אותו אדם? זאת משום שהתכלית היא שונה.

תכלית אחרת שנטענת היא האחריות שיש למדינה לאסירים והעצירים שבידיה. ואכן, על המדינה חובה חוקית לדאוג לכל צרכיהם של האסירים וכן לדאוג להם לטיפול רפואי. אלא שזו טענה מיתממת. המדינה צריכה לאפשר לאסירים מזון, ולהציע להם טיפול תרופתי ככל שהם רוצים בו. אלא שלא רק שאין היא אמורה להכריח אותם לאכול או לקבל טיפול רפואי, הדבר אסור עליה בפירוש, לפי חוק זכויות החולה, שחל על האסירים.

על כן, התכלית האמיתית של החוק, שנאמרת במלים אחרות בדברי ההסבר, היא למעשה - נסיון למנוע מהאסירים הישגים פוליטיים והישגים של יחסי ציבור. גם בחוק עצמו, בין השיקולים שבית המשפט אמור לשקול, נזכרו "שיקולים הנוגעים לביטחון המדינה ושלום הציבור". כאשר שמים על השולחן תכליות אלה, למרות שברור כי אלה תכליות ראויות – מתבהרת התמונה – פגיעה כל כך קשה בכבודו של אדם אינה מצדיקה תכלית כזו. העונש שנגזר על אסיר הינו שלילת החירות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעציר, אשר טרם נשפט – שלילת החירות היא אילוץ שנובע מכך שבית המשפט החליט לשימו במעצר מנהלי משום שהוא מהווה סכנה לציבור. העובדה שהמדינה חוששת מהשלכות מתוצאות לא נעימות מבחינה הסברתית כאשר אסיר מקיים שביתת רעב – לא מצדיקה פגיעה קשה בכבודו. מאבקים הסברתיים-פוליטיים מנהלים בכלים של הסברה ושל דיון ציבורי – לא על גבי פגיעה כה קשה בכבוד האדם. 

אם כן, לא קדושת החיים היא שעומדת על הפרק, אלא אינטרסים פוליטיים של המדינה. ולשם השגת אינטרסים פוליטיים – לא נוקטים אקט אלים ופוגעני כלפי אדם הנתון במעצר, באמתלה של טיפול רפואי לשם הצלת חייו.