פרדוקס ההצלחה של הציונות הדתית
איך זה שמגזר, שנוכחותו בכל תחומי החיים בישראל רק הולכת ונעשית דומיננטית יותר ויותר, משיג תוצאות עלובות כל כך כשמדובר בתחום הפוליטי?
Flash 90
מודעת כחול לבן עוררה סערה של ממש במגזר בימים האחרונים. במודעה מתנוסס דגל ישראל מוכתם בצהוב לצד הכיתוב "כל כך הרבה חרדל שכבר אין לזה טעם". רבים התפלאו שהקמפיין - שכוון נגד האגף החרד"לי של הציונות הדתית - הרגיז דווקא את האגפים הבורגניים והליברליים של המגזר, "הבנטים".
זו רק דוגמה אחת למלחמות הפנימיות בציונות הדתית, שקיבלו ביטוי בולט במיוחד בשלוש מערכות הבחירות של השנה האחרונה, והצליחו לעורר סקרנות רבה גם מחוץ למגזר. זה התחיל מכישלונה של מפלגת הימין החדש לעבור את אחוז החסימה בסבב א', והביא לסאגה מביכה של פיצולים ואיחודים, שמעוררת שאלה מרכזית קשה: איך זה שמגזר, שנוכחותו בכל תחומי החיים בישראל רק הולכת ונעשית דומיננטית יותר ויותר, משיג תוצאות עלובות כל כך כשמדובר בתחום הפוליטי?
התשובה מצויה בתופעה שראויה לכינוי 'פרדוקס ההצלחה'. לעתים, דווקא הצלחתה המסחררת של קבוצה חברתית מסוימת גורמת לה לפיצולים ומחלוקות, ולפגיעה בחוט השדרה הרעיוני המקורי, בשעה שמצבי מצוקה גורמים מנגד לאיחוד כוחות.
בשעה שרוב בני הציונות הדתית מחזיקים מבחינה מדינית בעמדות ימין מובהקות, יש בתוכם מנעד רחב של עמדות בתחום הדתי ('דתיי הרצף'). בהקשר הזה ניתן להצביע על שלוש קבוצות משנה עיקריות, שלכל אחת מהן דפוסי הצבעה שונים. האגף הליברלי, שלפי מחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2014, מונה כ-24% מהמגדירים עצמם בבירור כדתיים לאומיים; האגף החרד"לי, השמרני-קיצוני יותר מבחינה דתית, המונה כ-12%, ובתווך 'הרוב הבורגני הדומם', המונה כ-64%.
בני האגף הליברלי, שרובם צעירים, סולדים בדרך כלל מעצם ההצבעה למפלגה סקטוריאלית. ולמעשה רובם מצביעים לליכוד, ומיעוטם מצביעים לכחול לבן. שתי מפלגות אלה דואגות לשבץ ברשימותיהן מועמדים דתיים, כדי לקרוץ לקהל זה. לבני האגף החרד"לי העמדות הדתיות חשובות לא פחות מהעמדות המדיניות, ולכן הם לא יצביעו למפלגה חילונית, ורובם מאוגדים ב'איחוד הלאומי' של בצלאל סמוטריץ'. ואילו הרוב הבורגני מתפצל בין 'הבית היהודי' לבין הצבעה לליכוד 'כדי להבטיח את שלטון הימין'.
לכך יש להוסיף שני נתונים משמעותיים: יש בפריפריה הציונית-דתית גם הרבה בוחרים מזרחיים בעלי גישה מסורתית. הוריהם כנראה הצביעו למפד"ל, אבל קריצת הליכוד לציבור זה, יחד עם הכעס על דחיקת הזהות המזרחית בחינוך הדתי-לאומי, מביאים אותם להצביע למפלגה זו, כאשר היותר מקפידים מבחינה הלכתית מצביעים לש"ס. בנוסף, מאז ההתנתקות, יש קבוצה לא קטנה של פעילי ימין מובהקים, חלקם אפילו תושבי יו"ש, שחברו לליכוד כדי להשפיע מלכתחילה על זהות הח"כים, ובכך למנוע מראש כל יוזמה לפינוי ישובים.
כל הפיצולים האלה פוגעים כמובן ביכולתן של מפלגות הסקטור למצות את פוטנציאל המנדטים הגבוה של המגזר. החוליה החלשה במיוחד היא הבוחרים הליברלים, שכאמור מלכתחילה מעדיפים לראות את עצמם במפלגה כללית. לפיכך, היעדר 'בייס' ליברלי מספיק גדול הביא לכישלון 'הימין החדש' של בנט ושקד בבחירות סבב א', לעומת הצלחתה היחסית של 'הבית היהודי' למשוך את הקהל החרד"לי והבורגני, המחויבים יותר למגזר.
וגם במועד ג', שבו חשב בנט למנף את תפקידו הנוכחי כשר ביטחון כדי להצליח להעמיד מפלגה עצמאית - החשש מאחוז החסימה אילץ אותו בסופו של דבר לחזור ולשתף פעולה עם חבריו לשעבר.
לגבי העתיד, לפחות זה של השנים הקרובות: לכשיסתיים עידן נתניהו יעברו מן הסתם בנט ושקד למקומם הטבעי בליכוד, וכלל האגף הליברלי ימצא את מקומו שם או במפלגת מרכז נוסח כחול לבן. החרד"לים יישארו במפלגה סקטוריאלית בשאיפה להוריד מחדש את אחוז החסימה, כך שמפלגתם תעבור. ואילו הצבעת הבורגנים תלויה בשאלה עד כמה 'הגרעין הקשה' החרד"לי של המפלגה הסקטוריאלית יאפשר להם מקום ומעמד במפלגה, ובאיזו מידה יחושו שצורכי המגזר - ההתיישבות, סבסוד החינוך הדתי-לאומי היקר, בניין בתי כנסת ומקוואות ומינויים לתפקידים בממסד הדתי - נענים גם ללא צורך במפלגה סקטוריאלית.
זה מחזיר אותנו למודעה המסעירה של סוף השבוע: מתברר שלמרות כל הוויכוחים האידאולוגיים שתוארו כאן, בסופו של יום מדובר באנשים שיש ביניהם אחווה מגזרית גדולה, כ"בנים למשפחה אחת ,ולא רק כמטפורה: לעתים קרובות, אכן ישנם באותה משפחה ציונית-דתית גם ליברלים, גם חרד"לים וגם דתל"שים. טעות גדולה היא לנסות לסכסך ביניהם מבחוץ, וטעות גדולה עוד יותר היא לעשות זאת לא באמצעות ויכוח רעיוני, אלא בהטחת עלבון בוטה, כאילו כל מהותם של החרד"לים מסתכמת בכתם צהבהב על דגל המדינה.
פורסם לראשונה ב-Ynet.