מאמר דעה

הנציבה הבאה לשוויון הזדמנויות בעבודה

| מאת:

בשבוע שעבר נפתח המרוץ לתפקיד נציב שוויון הזדמנויות בעבודה, אחרי שהנציבה הראשונה סיימה קדנציה של שש שנים. מהם הסיכויים שבסוף התהליך נחזה במינוי של נציב או נציבת שוויון ערביה?

התמונה באדיבות Shutterstock

בשבוע שעבר נפתח המרוץ לתפקיד נציב שוויון הזדמנויות בעבודה, אחרי שהנציבה הראשונה, עו"ד ציונה קניג-יאיר, סיימה קדנציה של שש שנים. כעת מעניין לבצע תרגיל חשיבה: מהם הסיכויים שבסוף התהליך נחזה במינוי של נציב או נציבת שוויון ערביה? שאלה סימבולית אבל גם מעשית למדי.

כבר למעלה מעשרים שנה שחוק שוויון הזדמנויות בעבודה מאפשר לנפגעי אפליה לתבוע מעסיקים בתביעה אזרחית, אלא שמסתבר שנפגעי אפליה נרתעים מלהגיש תביעות, ואלה לא מיהרו לבוא. בהעדר הרתעה משמעותית התנהגויות מפלות נותרו שכיחות למדי בשוק העבודה הישראלי. הקמת נציבות השוויון בשנת 2009 שיקפה את ההבנה שהתמודדות עם אפליה וקידום שוויון בשוק העבודה אינן יכולות להיות מוטלות על כתפיהם של הנפגעים בלבד, אלא להתבצע בהובלת המדינה.

מרכז פעילותה של הנציבות הוא הטיפול בפניות ציבור, בדרך של הוצאת מכתבי בירור והתראה למעסיקים, ייצוג בתביעה או התייצבות כידיד בית הדין לעבודה. לנציבות מוגשות כשמונה מאות פניות שנתיות, ופילוח הפניות מלמד על "לקוחותיה" של הנציבות: למעלה מחמישים אחוז מהפניות הן בעלות אופי מגדרי. כשלושים אחוז מן הפניות עוסקות בפיטורין על רקע הריון, והשאר מתחלקות בין אפליה על רקע מין, הורות, מעמד אישי וטיפולי פוריות. ואין לטעות - מדובר בפניות מצד נשים יהודיות בלבד. לאורך השנים אחוז הפניות של ערבים לנציבות בגין אפליה על בסיס לאום נע בין שניים לשישה אחוזים. לשם ההשוואה, מדובר באחוז דומה לזה של הפניות בגין אפליה על רקע שירות מילואים.

ההבדלים בשיעורי הפנייה לנציבות אינם משקפים את ההבדלים בשכיחות התופעות, שהרי קיימות אינספור עדויות לאפליה כנגד ערבים בשוק העבודה, אלא הם משקפים בעיקר פערים בין יהודים וערבים בהיכרות עם הנציבות ובנכונות לפעול למען מיצוי זכויות. במבחן התוצאה, עד היום מעולם לא נדון בבית הדין הארצי לעבודה או בבית המשפט העליון תיק העוסק באפליה על בסיס לאום, ואין קנה מידה משפטי ברור להכרעות בנושאים כמו סיווג ביטחוני בשוק העבודה, יתרון לניסיון צבאי בדרישות של תפקידים בהייטק, התייחסות למקום מגורים מרוחק, שימוש בשפה שאינה עברית במקום העבודה, עבודה במהלך חודש הרמדאן, או מעמדן של התבטאויות ברשתות החברתיות החורגות מן הקונצנזוס הישראלי כעילות פיטורין.

מבלי להמעיט בקשיים של נשים או משרתי מילואים בשוק העבודה, הקמת הנציבות נועדה לחזק את המאבק באפליה בעיקר במקומות בהם כשל האכיפה הוא החריף ביותר. בפועל, וחרף המאמצים שהשקיעה הנציבות בנושא בשנים האחרונות, טרם התחוללה מהפכה בעיסוק בנושא הלאום.

מכאן החשיבות של זהות הנציבה הבאה: העמדת ערבי או ערבייה בראש נציבות השוויון בישראל תהווה עדות להכרת המדינה בכך ששילובם המלא של הערבים בישראל מצוי בראש סדר העדיפויות הלאומי. לצורך הדוגמא, בחמישים שנות קיומה של נציבות השוויון האמריקנית נכללו בין ראשיה אנשים ממגוון לאומי ואתני מרשים (שמונה נציבים ממוצא אפרו-אמריקאי, שלושה ממוצא לטינו-אמריקאי, ושלושה ממוצא אסייתי-אמריקאי). גם אם יש שטחיות מסוימת בספירה הזו, הדבר משקף אמירה ערכית ביחס לאוכלוסיות המתמודדות עם אפליה והנאבקות עבור שוויון.

בסופו של יום, הרווח הגדול ביותר לא יהיה רק בהגברת הטיפול באפליה על בסיס לאום: כשהחברה הישראלית תתרגל לראות נציבה ערבייה פונה למעסיקים בגין אפליית משרתי מילואים, מציגה בכנסת בעניין שילוב חרדים במקום העבודה ומתייצבת בבית הדין להגן על נפגע אתיופי, נתקרב עוד צעד לנורמליזציה של יחסי יהודים-ערבים בישראל.

קשה לדעת האם מועמדים ערבים יגישו את מועמדותם לתפקיד נציב שוויון הזדמנויות בעבודה. פעמים רבות טוענת נציבות שירות המדינה כי מאמציה לעמוד ביעדי הייצוג ההולם נכשלים בשל מיעוט מועמדים ערבים. אך אילו הדבר יוגדר כבעל עדיפות, תוכל וועדת האיתור לאותת כי היא מעוניינת במיוחד במועמדים ערבים, ואפילו לחזר באופן אקטיבי אחריהם. הגשת מועמדות לתפקיד פתוחה עד השישי לאוגוסט. עד אז אפשר עוד להפליג בדמיון על היום בו תמונה בישראל נציבת שוויון ערבייה.