מדינת ישראל, יהודית נגד דמוקרטית

השבועות שחלפו מאז בחירות מועד ג' הוכיחו שהחברה הישראלית נמצאת בעיצומו של משבר עמוק, קרע ההולך ומתרחב בין שני אדני זהותה של מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית. כעת נחוצה ממשלת אחדות שתבלום את התהליך המסוכן הזה

Flash 90

בשעה שהדברים האלה נכתבים, עוד לא ברור אם היוזמה המתבקשת להקמת ממשלת אחדות אכן תצלח. אבל גם אם וכאשר תוקם, עדיין יהיה צורך להתמודד עם עומקו של המשבר שנגלה לעינינו בשנה האחרונה, ובמיוחד בשבועות האחרונים. כולנו, גם אני, חשבנו שהמשבר הוא פרסונלי, ומתמקד בשאלת כשירותו המוסרית של בנימין נתניהו לכהן כראש ממשלה. אבל השבועות שחלפו מאז בחירות מועד ג' הוכיחו שהוא הרבה יותר עמוק. מדובר בקרע ההולך ומתרחב בין שני אדני זהותה של מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית.

הקרע בין שני האדנים האלה החל עוד בעקבות משבר מלחמת יום הכיפורים. המשבר הזה ביטא תחושה שהזהות אותה ביקשה לבסס תנועת העבודה, שהייתה 'יהודית ודמוקרטית' בלי שהגדירה כך את זהותה - בפועל, הרבה יותר יהודית מאשר דמוקרטית, לפחות במובן הפוליטי של המושג 'יהודית' - איננה יכולה עוד להחזיק מעמד. וכך, האליטה הדתית של החברה החלה למשוך בהדרגה לכיוון 'היהודית', בעוד האליטה החילונית משכה במקביל לכיוון 'הדמוקרטית', היינו האוניברסלית.

התוצאה היא שכלפי חוץ, יש לכאורה הסכמה כמעט מקיר לקיר לגבי הנוסחה 'יהודית ודמוקרטית'. אבל בפועל, כל אחד מהמחנות נלחם על צד אחד של הנוסחה, מתוך תחושה שהצד השני הוא הקיצוני והוא מבקש להפוך את הזהות הכפולה לזהות חד-מימדית, ועל כן יש להילחם בו בקיצוניות מקבילה ולהדגיש רק את הזהות הנגדית. יתר על כן: החשש מקיצוניות האחר גורמת לעתים ללגיטימציה פנימית להקדים תרופה קיצונית נגדית למכה שעוד לא באה.

זה שורשו העמוק של העימות שנפער בימים אלה סביב הרכבת הממשלה. הפגיעה שפגע נתניהו בדמותה הדמוקרטית של המדינה, בהשתלחויות שלו במערכות אכיפת החוק ובתקשורת, ועוד יותר מכך באיומים לפגוע במעמדו של בג"ץ וביכולתו להתמודד עם פגיעות עתידיות בדמוקרטיה, העניקו לגיטימציה פנימית למחנה השני לחבור לרשימה המשותפת, למרות התנגדותה ארוכת השנים לזהותה היהודית של המדינה. ומנגד, הצעד הזה עצמו העניק לגיטימציה פנימית לימין לפגוע פגיעה נוספת בדמוקרטיה, על-ידי הימנעות מהעלאת הצבעה שרוב של חברי הכנסת רצה בה, ואף סירוב לציית לפסיקת בג"ץ שכפתה את ההצבעה הזו.

הסחרור הזה מסוכן מאוד. אם יימשך, הוא עלול להביא את החברה הישראלית למקומות של חורבן פנימי. ככל שחסידי 'הדמוקרטית' ימשכו לכיוונם, ימשכו חסידי 'היהודית' לכיוון הנגדי, וחוזר חלילה – עד לנקודת הפיצוץ. לכן, ממשלת אחדות שתבלום את התהליך היא כורח קיומי. אבל היא רק הצעד הראשון בתהליך ריפוי ארוך, שעיקרו הצורך לאזן מחדש, לא באופן המפא"יניקי, בין היהודית והדמוקרטית, ואף לכלול בתהליך הזה גם את הציבור הערבי.

השיח הציבורי והחינוכי שיוליך ליעד הזה צריך להתמקד בשני מסרים: האחד הוא פרקטי-פוליטי: ישראל שלא תהיה יהודית גם לא תהיה דמוקרטית. ככל שהרוב היהודי יחשוש לעצם דמותה היהודית של ישראל, כך הוא ייעשה פחות סובלני ופתוח לערכיה הדמוקרטיים – כיוון שמבחינתו לא מדובר רק בשאלה תרבותית אלא קיומית. זאת ועוד: גם אם יש חולשות באופייה הדמוקרטי של ישראל, היא בוודאי המדינה הדמוקרטית ביותר במזרח התיכון, וזה מקרין גם על תהליכים פנימיים בתוך החברה הערבית. עצם היכולת של ערבים המעוניינים בכך להילחם למען סוגיות כמו מעמד האשה  ומעמד הלהט"בים בחברה הערבית אינה אפשרית בשום מדינה ערבית אחרת, והיא נשענת על דמותה הדמוקרטית של כלל החברה הישראלית. בלי הרוב היהודי הדמוקרטי, גם החברה הערבית לא תוכל להתפתח לכיוון דמוקרטי.

אבל דרוש גם מסר שני, עמוק יותר: לאמיתו של דבר, 'היהודית' והדמוקרטית' גם יחד הם שני ביטויים של ערך משותף אחד: כבוד האדם. כבוד האדם האוניברסלי מצד אחד, וכבוד האדם היהודי מצד שני, שזהותו, ולעתים קרובות מדי גם עצם חייו, נרמסו באלפי השנים שבהן לא חי במסגרת ריבונית עצמאית.

במקום להתייחס ליהודית והדמוקרטית כשתי מערכות ערכים נבדלות, קל וחומר כאלה שמקיימות ביניהן 'משחק סכום אפס', ראוי אפוא להכיר בכך שהן באות מיסודן מאותה משפחה של כבוד האדם. כשם שהמתח בין ערכים כמו צנעת הפרט וחופש הביטוי לא אמור לגרום לשנאה תהומית ול'משחק סכום אפס' ביניהם, אלא דווקא להכרה בצורך לנקוט בפתרונות מאוזנים ומידתיים - כך ההכרה בכך שיהודית ודמוקרטית הם שני ביטויים של כבוד האדם אמורה לשנות את השיח לגביהן מ'משחק סכום אפס' למציאת פתרונות מאוזנים ומידתיים. 

פורסם לראשונה במקור ראשון.