לא כל פשיעה על רקע אידאולוגי היא טרור
ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת דנה בימים אלה בהצעת חוק המאבק בטרור, כדי לקבוע קריטריונים להרשעה בטרור. אך הצעה זו רחבה מדי ולא כל הנכלל בה יכול להיות מוגדר כ"טרור".
המאמר פורסם לראשונה באתר וואלה! בתאריך 9.6.2014
הבוקר (9.6) ימשיכו הדיונים בועדת החוקה, חוק ומשפט, בהצעת חוק המאבק בטרור. הצעה זו היא הצעת חוק ממשלתית רחבת היקף, שנועדה לספק חקיקה מודרנית וכוללנית בדבר סמכויות המדינה במלחמתה בטרור. החוק מאמץ הסדרים רבים מחוקים קיימים אך גם מבקש לעשות שינויים לא מעטים בחקיקה – תיקונים בעבירות המהותיות, סדרי הדין והראיות וכן בסמכויות שניתנות לגופי האכיפה.
אחד הנושאים החשובים ביותר בהם עוסק החוק הוא עניין ההגדרות: מהו ארגון טרור, מיהו חבר ארגון טרור ומהו "מעשה טרור". להגדרות אלה השפעה מרחיקת לכת, משום שככל שארוע מוגדר כמעשה טרור או ארגון מוגדר כארגון טרור, נגזרות סמכויות רבות, השלכות, החמרה בעונשים ועוד, על מבצעי המעשים או חברי הארגון. מכאן שיש חשיבות רבה להגדרות מדוייקות, שאכן מטפלות במה שהוא "טרור" ומשאירות מחוץ לגדר ההגדרה תופעות אחרות – שיכול ויהיו חמורות ופליליות, אך הן אינן אמורות להיות בגדר "טרור".
אחת הבעיות הקשות בהגדרות המוצעות בחוק היא הגדרת "מעשה טרור". מנסחי ההצעה, כנראה מתוך מטרה לכלול בה גם את פשעי השנאה הגזעניים, המכונים גם "תג מחיר" ניסחו אותה בצורה רחבה ביותר, הכוללת מעשים שאינם רק מעשי אלימות אלא גם מעשים הפוגעים ברכוש. בכדי שמעשה יהיה "מעשה טרור" עליו להתאים לארבעה תנאים מצטברים: מעשה שהוא עברה או איום בעברה (כולל עבירות קלות); שנעשה מתוך מניע אידאולוגי, דתי, או מתוך גזענות; שנעשה כדי לעורר פחד בציבור או כדי "להניע ממשלה או רשות שלטונית אחרת" לעשות מעשה או להמנע ממעשה; והמעשה כלל פגיעה גופנית באדם או בחירותו, בבטחון המדינה, בריאות הציבור בתשתיות חשובות או שיבושן וכדומה או פגיעה חמורה ברכוש או פגיעה ברכוש שעלולה לגרום לפגיעה חמורה בשלום הציבור. ניתן לראות, שההגדרה כוללת, מעבר למה שהיה מקובל בישראל עד עתה כ"טרור" גם מקרים שונים בתכלית. היא יכולה לכלול למשל, עבירות ונדליזם קלות שנעשות במהלך הפגנת מחאה כלשהי – למשל הפגנות המחאה החברתית בקיץ 2011 או 2012. ניתן לומר שמדובר בעברה, שנעשית מתוך מניע אידאולוגי, והמעשה נעשה במטרה להניע את הממשלה לקבל החלטות כלכליות מסויימות, ומדובר בפגיעה (אפילו קלה) ברכוש שעלולה לגרום לפגיעה חמורה בשלום הציבור (שזהו מושג עמום לחלוטין). כך גם כל ארוע אחר של הפגנה הכולל גלישה לעברות קלות שפוגעות ברכוש. מובן שהגדרה זו כוללנית מדי. יש לציין שההרחבת היתר שבהגדרה נובעת גם מהשימוש בביטוי "להניע ממשלה" לעשות מעשה במקום ההגדרה המקובלת יותר של של נסיון "לכפות על הממשלה" לעשות מעשה. בעוד שהנעת הממשלה היא מטרה שכשלעצמה אין בה דופי, כפייה על ממשלה היא מטרה פסולה. המאבק בטרור אינו מתחזק עקב הרחבה בלתי סבירה של הגדרת הטרור. הרחבה כזו מחלישה אותו.
אין כוונתי לומר שגל פשעי הגזענות כלפי ערבים, לו אנו נחשפים לאחרונה, אינו כולל בהכרח מעשים הראויים להגדרה "טרור". ככל שמדובר במעשים שכוללים גם אלימות, והם נעשים על רקע גזעני ובמטרה להפיץ פחד ושנאה הם אכן יכולים להיחשב כטרור. אך ככל שמדובר אך ורק בפגיעה ברכוש – מדובר בפשעי שנאה חמורים שיש לטפל בהם במלוא חומרת הדין – אך הם אינם טרור. אין צורך להיגרר לאפנה החדשה להגדיר כל פשע חמור כ"טרור" , למשל ארגוני פשיעה, "טרור בכבישים", ועוד. ישנם לא מעט ענפי פשיעה שהם חמורים ודורשים עדיפות גבוהה, אך יש לבדל את תופעת הטרור מהם. יש לקוות כי ועדת החוקה תתאים את הגדרות החוק לכאלה הראויות במדינה דמוקרטית.