בראש של אילון מאסק: האם טוויטר תשרוד את המונדיאל וגל הפיטורים?
הבעלים החדשים של טוויטר חייב להבין שהמציאות השתנתה: הרגולטורים מקשים, המפרסמים לוחצים והציבור כבר מתקשה לתת אמון בחזון שלו.
Shutterstock
מה קורה בטוויטר? אנחנו קוראים את החדשות הזורמות אלינו בתחושת חלחלה מעורבת בתימהון. בשבועיים האחרונים חתך אילון מאסק חצי מכוח העבודה של טוויטר, ביטל שמונים אחוז ממי שעבד איתה בחוזה, פיטר או קיבל את התפטרות כל ההנהלה הבכירה שלו וכמובן העיף את מי שהעז לצייץ נגדו בערוצים ציבוריים או בערוצי הסלאק של החברה.
האם אילון מאסק הוא איש עסקים קר מזג שפשוט מקצץ בשומנים של חברה שהפכה לבלתי יעילה, או שמא תינוק מוחצן שסובל ממשבר אמצע החיים ויש לו יותר מדי כסף? מה שברור הוא שהפליק-פלאקים שלו אינם מתחברים למדיניות קוהרנטית: יום אחד פרסם מאסק את הלוגו של טוויטר ליד האותיות "נוחי בשלום על משכבך" ובהמשך שינה את דעתו וצייץ "טוויטר חיה וקיימת". לפני שבועיים קבע שהוא רוצה להפוך את טוויטר לפלטפורמת הפרסום המובילה בעולם, אבל אז הבין שמפרסמים כמו קוקה קולה, אדידס, ג'נרל מילס ופייזר לא רוצים שהפרסומות שלהם יופיעו ליד תכנים ניאו-נאציים, מה שלא בדיוק מתיישב עם הרצון שלו לפתוח את טוויטר מחדש לכל סוג של תוכן.
יש הסבורים שלמאסק תוכנית סדורה, להפוך את טוויטר ל"אפליקציית האפליקציות הגדולה", כלומר לפלטפורמה שיהיו בה מכלול של שירותים: הזמנת אוכל, רשת חברתית, שירות דמוי אובר ומגע עם רשויות השלטון, בדומה לפלטפורמתWeChat הסינית. אחרים טוענים שהוא רוצה להקים את טוויטר 2.0 - גרסה משודרגת של טוויטר. כך או כך, צריך להבין שלהבדיל ממה שהתרחש לפני עשור ומעלה, כשהוקמו הרשתות הגדולות שאנו מכירים, המצב היום שונה.
ראשית, אמון הציבור ברשתות נמוך מאוד ויש צורך לשכנע אותו שהערך שהוא מקבל מהמוצר מצדיק את הזמן, הכסף והדאטה שהוא מתבקש למסור בחזרה. שנית, צריך להתמודד עם רגולטורים באירופה ובארצות הברית, שמחויבים לשמור על פרטיות המשתמשים, על מימוש כללי הקהילה והגנת הצרכן, ועל התחרות. שלישית, מאסק נשאר בלי צוות. אם הוא מבקש להחזיר את טוויטר להיות סטארט-אפ וליצור ממנה משהו חדש, הוא לא יכול לעשות זאת עם העובדים הנוכחיים – אלה שנשארו בכוח בחברה, לא עזבו בשנתיים האחרונות להקים סטארט-אפים משלהם וגם לא פוטרו או התפטרו בסבבים האחרונים.
האם טוויטר במתכונתה הנוכחית תשרוד, ללא מהנדסים שיטפלו בשרתים שלה וללא צוותי אמון ובטיחות שאמונים לנקות לפחות את הרחובות הראשיים שלה מביטויים פוגעניים? שאלה מעניינת. אפשר לדבר על קריסה בשלבים: למשל, היעדר תמיכה טכנית למי שיצא מהפלטפורמה ולא מצליח לחזור שוב פנימה; שיתוק זמני דווקא בזמן המונדיאל כשהמונים מצייצים את עצמם לדעת על המשחקים; או גרוע מזה – דליפה של מאגרי המידע הפרטיים על המשתמשים בהיעדר צוותי אבטחת מידע.
אם טוויטר תקרוס זה יהיה חבל מאוד, כי אחרי הכל היא הקולוסיאום שבו מתרחשים קרבות הגלדיאטורים, שלא כולם צופים בהם אבל אחר כך מדברים עליהם בכל העיר. טוויטר נותנת מקום לקולות שלא היו חלק מהשיח התקשורתי-פוליטי, ומאפשרת שיח ישיר של הקולות האלה עם עיתונאים ופוליטיקאים, מתן פידבק וביקורת בזמן אמת על כל עניין שבעולם. היא גם אתר ביקורת תקשורת מדהים ותזכורת מיידית לעיתונאים שהם לא אובייקטיביים אלא שופרות. שלא לדבר על הידידויות המעניינות, העצות הרפואיות והתמיכה בהורים מיואשים. אם טוויטר תקרוס גם יימחק חלק גדול מן ההיסטוריה הקרובה של כל מיליארדי הציוצים שעברו בה לאורך הזמן, ולכן היו מי שהקדימו תרופה למכה וגיבו את הציוצים שלהם במקום אחר.
אבל, כדאי לזכור שטוויטר היא חלק מפאזל רחב יותר של עולם הרשתות החברתיות. אחרי הכל, לפי אתר "סטאטיסטה", לפייסבוק יש כמעט שלושה מיליארד משתמשים חודשיים, ליוטיוב 2.5 מיליארד, לאינסטגרם כמעט 1.5 מיליארד ולטיקטוק מיליארד משתמשים. לטוויטר, לעומתן, יש סביב 400 מיליון משתמשים חודשיים. כל זה בלי להזכיר את הרשתות הקטנות יותר, כגון רדאיט, פרלה, "אמת" של דונלד טראמפ, 8צ'אן, גאב – כל אלה מהצד שבו מותר לומר הכל, וגם מסטאדון שהופכת לפופולארית ו"פוסט", הרשת החדשה של היזם הישראלי נועם ברדין, מייסד ווייז, שטוען שיש כבר 100 אלף משתמשים ברשימת ההמתנה שלה – אלה רשתות שמצהירות בגלוי שיקפידו על שוויון ועל לשון מכבדת, גם אם משמעות הדבר היא הגבלת חופש הביטוי של משתמשים.
אז כנראה שיש אלטרנטיבות לטוויטר. אולי הגיע הזמן בכלל שפוליטיקאים ועיתונאים ייצאו מהטוויטר ויתחילו לעשות את העבודה האמיתית שלהם. ואולי קשה גם לספר סיפור על חופש ביטוי כאשר החלטות לגבי גבולות השיח מתקבלות באופן דיקטטורי על ידי בעל הון אחד.
"אחליף את אנשי האמון והבטיחות של טוויטר במועצת חכמים שאותה אקים", הסביר מאסק בעוד אחד מהפליק-פלאקים המרהיבים שלו. מועצה שתוודא שהגבולות הם אך ורק מה שאסור לפי חוקי כל מדינה ומדינה, היתמם. אבל חוקי המדינה לא יודעים לטפל בהסרת תוכן במהירות כזאת, בוודאי כשמדובר במדינות דיקטטוריות המשמעות היא שבהן לא יהיה חופש ביטוי בכלל.
וכאן נכנס הסיפור הישראלי. אם נעזוב לרגע את טוויטר ונפנה לאחותה הגדולה פייסבוק, כדאי להיזכר בדבריה של פרנסס האוגן, עובדת לשעבר בתחום המדיניות בפייסבוק, שיצאה לתקשורת האמריקנית באוקטובר 2021 כ"מוכיחה בשער", וטענה שבמדינות קטנות בעלות שפה ייחודית, כמו למשל אתיופיה ומיאנמר, החשיפה לנזקים של ביטויי הסתה בפייסבוק הרבה יותר גדולה ומשמעותית מאשר במדינות דוברות אנגלית, ספרדית, צרפתית או גרמנית. הטעם לכך הוא היעדר מערכות אוטומטיות לניקוי השיח, והיעדר הבנה מצד הפלטפורמות לגבי ההקשר המקומי שבו נאמרים הדברים. אין סיבה להניח שישראל שונה משתי המדינות האלה, ואין גם סיבה להניח שאכיפת הכללים על ידי טוויטר שונה מזו הקיימת בפייסבוק.
לכן, כאשר אנשי האמון והבטיחות בטוויטר היו הראשונים לעוף על ידי אילון מאסק, הישראלים המשתמשים בטוויטר דובר העברית הם מן הראשונים להיפגע מכך משום שייחשפו לכמות גדולה יותר של ביטויים פוגעניים. למי שטוענים בישראל שזה לא מפריע להם, ולהיפך, שעדיף להרחיב את חופש הביטוי – כדאי להזכיר שגם אצלנו כמעט היתה מלחמת אזרחים לפני שנה וחצי, וגם כאן – אם תשאלו את רשויות האכיפה – היא התפתחה במדיה החברתית. יתרה מזאת, מי שטוענים כך מבטאים פרובינציאליות מדהימה כלפי אחיהם היהודים בארצות המערב, שחשופים כעת לעלייה משמעותית בכמות הניאו-נאצים ושונאי היהודים בפלטפורמה. אכן, גם נשיא איראן עדיין בטוויטר וזאת שערורייה בפני עצמה, אבל מעשי האלימות שהם תוצאה של הדינמיקה המתרחשת במעבר ממילים לשכנוע ולמעשים, מתרחשים בארצות הברית, לא באיראן, והמפגעים הבאים חוזרים עכשיו בניצחון אל הרחובות הראשיים של טוויטר.
המאמר פורסם לראשונה באתר TheMarker