גיור – לעם היהודי ולתרבותו

שאלת הגיור אינה יורדת מסדר היום הלאומי זה עשרים שנה, מאז החל גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר, שהביא אתו מאות אלפי עולים שאינם יהודים לפי ההלכה. בשבועות האחרונים קיבלה הסוגיה ביטוי הן בדמות פסיקות מחמירות שמבטלות גיורים שנעשו בעבר, והן בדמות יזמת חקיקה שמבקשת להתחיל להסדיר את אפשרות הנישואים של העולים הלא-יהודים – בשלב זה רק לבני זוג ששניהם אינם מוכרים כיהודים. יאיר שלג מציע פתרון מהפכני לסוגיה: שינוי הקריטריון של ההצטרפות לעם היהודי - מקבלה מלאה של תרי"ג מצוות להסתפקות באימוץ עקרוני של הדת היהודית, על מועדיה ועל מחזור החיים שלה. המצב הרצוי הוא שהמערכת הדתית תקבל בעצמה את השינוי הזה, ואולם שלג סבור שאם היא אינה מוכנה לכך, חובתה של המדינה לפתור את הבעיה וזו מצדיקה גם עקיפה של הממסד הדתי והסדרת הסוגיה בחוק המדינה.

כבר עשרים שנה שסוגיית הגיור עולה שוב ושוב על סדר היום הלאומי. הנה למשל מקבץ כותרות מן השבועות האחרוניםתודה לנעמי רייש, מצוות אתר האינטרנט של המכון, על הסיוע באיסוף המקבץ.

עימות בין הרב אברהם שרמן, דיין בבית הדין הרבני הגדול, ובין ראש מנהל הגיור, הרב חיים דרוקמן, ששרמן (יחד עם דיינים נוספים) פסל את גיוריו.

בכנס רבנים בין-לאומי תקף שרמן את המתגיירים מקרב עולי ברית המועצות לשעבר וטען שאצלם הכול נעשה מתוך אינטרסים. שרמן תקף גם את הגיורים שעורכת הרבנות הראשית (באמצעות בתי-הדין המיוחדים לגיור) וטען כי הם מעוותים את ההלכה בכך שאינם מקפידים כראוי על התניית הגיור בקיום אורח חיים דתי מלא.

בסקר שערך מכון עתים התברר כי בעקבות פסילת גיורי דרוקמן, חלה במהלך 2009 ירידה של כ-20% במספר הפונים להליכי גיור (כלומר מדובר באלה שהתייאשו מראש מן התהליך).

הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, קרא להקים מערך חלופי של בתי דין רבניים שלא יהיו כפופים לתכתיבים חרדיים - הן בנושאי הגיור והן בנושאי הגירושים.

בג"ץ פסק שעל המדינה לממן גם את אולפני הגיור של התנועות הלא-אורתודוקסיות, כשם שהיא עושה באולפנים האורתודוקסיים.

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה הצעת חוק שתאפשר לשני בני זוג שאינם יהודים להינשא, במטרה להתמודד עם מספרם הרב של העולים הלא יהודים שלא התגיירו.

הסיבה לעיסוק האינטנסיבי בסוגיית הגיור פשוטה: לפני עשרים שנה בדיוק קרסה ברית המועצות, ועם הקריסה החל גל גדול של עלייה מן המדינה הקומוניסטית לשעבר – עלייה שלא פסקה עד היום, גם אם בשנים האחרונות ממדיה כמובן פחתו. בעלייה מבורכת זו, שבה הגיעו יותר ממיליון עולים, הגיעו לישראל גם כ-320 אלף עולים שאינם יהודים לפי ההלכה, ועלייתם התאפשרה רק בזכות התיקון שנעשה בחוק השבות בשנת 1970 ולפיו חוק השבות חל גם על בני זוגם של יהודים, וכן על ילדיהם ונכדיהם ובני זוגם – הכול כדי למנוע מצבים טרגיים של קריעת משפחות, כאשר אחד מבני המשפחה יוכל לעלות לישראל וכל השאר ייוותרו בחוץ.

ביסודו של דבר עצם הגעתם של עולים אלה לארץ איננה מחייבת אותנו לגייר אותם, כשם ששירותם של דרוזים ובדווים בצה"ל אינו אמור להפוך אותם ליהודים. אדרבה, במקרה של העולים הלא-יהודים אפשר לומר שדיינו שאפשרנו להם להיכנס ולהתאזרח. אלא שאז שומה עלינו לתת את הדעת לכמה היבטים חשובים מאוד של החיים: כיצד יוכלו ישראלים אלה להינשא (כיום חוקיים בישראל רק נישואים דתיים, וממילא חתונה בין בני זוג שדתם שונה אינה אפשרית); כיצד ייקברו (גם הקבורה בישראל עדיין דתית, לפחות ברובה המכריע), ובעיקר מה תהא זהותם: אם הם אינם יהודים, כי אז מי הם? רוסים? אוקראינים? אם נגדיר אותם כישראלים, על פי תעודת הזהות, פתרנו אולי את הגדרת הזהות שלהם, אבל פתחנו פתח להגדרתה של זהות לאומית ישראלית לכלל אזרחי ישראל, כלומר הגדרת זהות לאומית בהתאם לאזרחות, או במילים אחרות: מדינת כל אזרחיה. יתרה מזאת, בארצות המוצא רבים מעולים אלה תפסו את עצמם כיהודים לכל דבר, ולעתים גם סבלו בשל כך עוינות והשפלות, והנה דווקא במדינת היהודים מודיעים להם שהם אינם יהודים. מכל הסיבות האלה ראוי שהמדינה תפעל ככל האפשר להשלים באופן רשמי את תהליך הצטרפותם של העולים (המעוניינים בכך) לעם היהודי, כלומר תעודד את גיורם.

הרתיעה העיקרית של  העולים מתהליך הגיור נעוצה כמובן בתביעה שכתנאי לגיור עליהם לקבל עול תרי"ג מצוות. הם עצמם תופסים בדרך כלל את יהדותם כעניין לאומי, שלכל היותר כולל כמה מסורות (שנתפסות בדרך כלל בהקשר של מסורת משפחתית ולאומית, ולאו דווקא כמצווה דתית – סדר פסח, צום יום כיפור, וכדומה), ולגמרי לא ברור להם מדוע יהדות זו מחייבת אותם גם לקבל מערכת שלמה של מצוות, בפרט כשהם רואים ששכניהם החילונים נחשבים יהודים ללא כל התניה כזאת.

ואכן, סוגיית הגיור מעלה שאלה יסודית בנוגע לטיבה של הזהות היהודית, שכן בזהות היהודית יש חיבור בין מרכיב לאומי למרכיב דתי. מצד אחד ברור שיש כאן מרכיב לאומי, כמקובל בעמים אחרים – בעיקר שפה ייחודית וטריטוריה שממנה הוגלינו ואליה שאפנו לחזור; ומצד אחר ברור שיש כאן גם מרכיב דתי – שהרי יהודי בלאומיותו אינו יכול להיות נוצרי או מוסלמי בדתו, מה גם שכמעט כל סממני התרבות הלאומית שלנו (לפחות עד המפעל הציוני) מקורם במסורת הדתית: שבת, חגים, בר/בת מצווה, ברית מילה וכדומה.

השאלה כמובן היא מה קודם למה: איזה מרכיב הוא היסודי ואיזה מרכיב נובע ממנו. כלומר, האם יהודי הוא בן לעם ישראל ומתוך כך הוא מתחייב במצוות, או שיהודי הוא מי שהתחייב במצוות ומתוך כך הוא הופך לבן עם ישראל. עיון בהיסטוריה היהודית לדורותיה יעלה, לטעמי, כמה הוכחות ברורות לכך שהעמדה הראשונה היא הנכונה. בני ישראל הפכו לעם כבר ביציאת מצרים, עוד לפני שקיבלו את התורה; בכל ימי הבית הראשון עבד רוב העם עבודה זרה, ובכל זאת לא סר שם ישראל מעליהם; ואפילו הנביא אליהו, שהיה קנאי מאין כמותו כנגד עובדי עבודה זרה וכעס מאוד על המלך אחאב שהחטיא את העם בעבודת אלילים, לא ביטל בשל כך את יחס הכבוד שנהג כלפי אחאב כמלך ישראל.

ואם כך היו הדברים בעת העתיקה, קל וחומר בעת החדשה, כאשר רובו של עם ישראל הפסיק לשמור מצוות ובכל זאת גם פוסקי ההלכה המחמירים ביותר לא הפסיקו להתייחס אליו כאל חלק בלתי נפרד מהעם היהודי. ודאי שהציונות (ובכלל זה הציונות הדתית) הניחה שבסיס הזהות היהודית הוא לאומי: לו היה מדובר בדת, לא היינו זכאים כלל לתבוע מדינה, שהרי העולם מורכב ממדינות לאום ולא ממדינות דת (למעט קריית הוותיקן, המכונה מדינה רק באופן סמלי, וגם היא אינה "מדינת הנצרות" אלא רק מקום משכנו של האפיפיור).

לפיכך, אם בסיס הזהות היהודית הוא לאומי, הרי גם תהליך ההצטרפות לעם היהודי, אותו תהליך המכונה "גיור", צריך להיות בראש וראשונה בעל אופי לאומי. כמו כן, הצדק מחייב שלא יהיה פער גדול מדי בין הקריטריונים המגדירים כיהודי את מי שהוא יהודי מבטן ומלידה ובין אלה שמגדירים כיהודי את מי שמעוניין להצטרף לעם היהודי. למעט כמובן אבחנה טבעית אחת: בנוגע למי שנולד למשפחה יהודית, הנחת המוצא היא שתרבותו וזהותו הן יהודיות, ורק אם פסק לעשות זאת באופן אקטיבי נפקיע ממנו את זהותו. מצבו של המצטרף הפוך: עד שלא יוכיח זיקה אקטיבית לתרבות היהודית, נניח שלא פסק מזהותו הקודמת.

מהו המינימום המגדיר "זיקה אקטיבית" כזאת (אכן, מינימום ולא מקסימום – בוודאי כשמדובר בעולים שכולם צאצאים ליהודים, שלולא כן מלכתחילה לא היו זכאים להחלת חוק השבות עליהם)? נדמה שראוי להרכיב את רשימת הקריטריונים הזאת: בראש וראשונה על המצטרף להוכיח שהוא אינו בן לדת אחרת, בייחוד לא בן לדת מונותאיסטית אחרת – נצרות או אסלאם. שנית, על המצטרף להוכיח ידע במסורת היהודית כדי להוכיח שהוא בכלל יודע לאיזו תרבות הוא מצטרף. ומבחינת אורח החיים המעשי - דומה שראוי להסתפק בכך שלוח השנה של המתגייר יהיה לוח השנה היהודי, כלומר שחגיו הם חגי ישראל (שבת, פסח, חנוכה, יום כיפור וכדומה), גם אם במועדים אלה הוא אינו מקפיד על כל דקדוקי ההלכה; אבל ברור שלא נוכל לקבל מתגייר שחגיו הם חג המולד או עיד אל-פיטר. באותה הרוח ראוי להקפיד שמחזור החיים של המתגייר הוא מחזור חיים יהודי: ברית מילה, בר/בת מצווה, חתונה בעלת אופי יהודי וכן קבורה בעלת אופי יהודי (במובן הרחב ביותר של המונח "אופי יהודי", כלומר לאו דווקא אורתודוקסי).

לו היו אנשי ההלכה מסתפקים בעקרונות אלה, שגם הם אינם מובנים מאליהם לחלק מהעולים, נראה שניתן היה לגבש הסכמה רחבה סביב תנאי הגיור במקום שהנושא יהפוך למחלוקת קשה כל כך גם בקרב יהודים ותיקים. אבל אם אנשי ההלכה לא ישנו את עמדתם, כי אז חובתה של המדינה לדאוג לעשות זאת ולעקוף אותם. ברור שהמדינה אינה יכולה לקבוע "מיהו יהודי" במובן הדתי של מונח זה, אבל היא יכולה – וצריכה – לקבוע מיהו אותו יהודי שהיא מכירה בו ככזה לצורך רישומו כך במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות (ואכן, לטעמי ראוי להחזיר לתעודת הזהות הישראלית את סעיף הלאום, סעיף שנמחק ממנו ב-2002 לאחר שהחוגים הדתיים לא אהבו את העובדה שבג"ץ מכריח אותם לרשום כיהודים אנשים שלא התגיירו באופן אורתודוקסי).

המדינה יכולה וצריכה לקבוע שלצרכיה שלה (כמו בסוגיית חוק השבות) יהודי  ייחשב מי שלוח השנה ומחזור החיים שלו הם יהודיים והוא אינו בן דת אחרת, או לחלופין (אם רוצים להימנע מפירוט יתר) מי שהוכר כיהודי על-ידי קהילה יהודית מוכרת, מתוך הנחה שבין קהילות אלה יימצאו קהילות שיסתפקו בתנאי המינימום של לוח השנה ומחזור החיים (קהילות שלא יתבעו אפילו את התנאים הללו, ממילא לא ייחשבו בעצמן קהילות יהודיות מוכרות). מובן שבמקביל יהיה צורך לאפשר נישואים וקבורה דתיים-ליברליים או אזרחיים למי שהרבנות לא תכיר בהם כיהודים, וכן למי שגם המדינה לא תכיר בהם כיהודים אבל תהיה מוכנה לאפשר להם לחיות בישראל או להתאזרח בה.

לסיכום, קשיחותו של הממסד הדתי-אורתודוקסי בישראל הביאה כבר להפרדה דה-פקטו בין דת למדינה בתחומי השבת והנישואים, שכן באופן רשמי בתי המסחר והתרבות אמורים להיות סגורים בשבת, והנישואים אמורים להיות רק ברבנות, אבל בפועל כולנו יודעים שלא כך המצב. כל זה קורה משום שהממסד הדתי, בוודאי החרדי, אבל למרבה הצער גם חלקים נכבדים מהמחנה הדתי-לאומי, מעדיף כל הזמן את מדיניות בת היענה: הוא מוכן להשלים עם קריסת מעמדה הציבורי של היהדות בחיים הישראליים, ובלבד שאנשיו לא יחתמו על פשרות כלשהן. אם מדיניות זו אכן תימשך, קריסת מעמדה הציבורי של המסורת היהודית תזלוג גם לתחום הגיור; עוד נדבך של הפרדה בין דת למדינה והפרדה בין דתיים לחילונים ייבנה לנגד עינינו, וכמו שקרה בתחום השבת, ההסכמות שניתן לגבש היום כתנאי הצטרפות לעם היהודי אולי לא יהיו אפשריות מחר.

קראו הצעה לחוק גיור ממלכתי, מאת ידידיה שטרן, שאול פרבר ואלעד קפלן

מקורות

אטינגר, יאיר. "אינטרסנטים ורמאים - כך כונו עולים מרוסיה בכנס חרדי על גיור", 18 ביוני 2009, הארץ Online:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1093822.html

אטינגר, יאיר. "שר המשפטים, יעקב נאמן, נגד בתי הדין הרבניים: משבר הגיור חמור מהאיום האיראני", 27 במאי 2009, הארץ http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1088567.html :Online

נחשוני, קובי. "דו"ח: ירידה של 27% במספר המתגיירים", 25 במאי 2009, YNET:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3721453,00.html

נחשוני, קובי. "דרוקמן: נושא הגיור מעביר את שרמן על דעתו", 23 ביוני 2009, YNET:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3735607,00.html

נחשוני, קובי. "שוב: הרב שרמן פוסל גיור של המדינה", 22 ביוני 2009, YNET:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3735464,00.html

תומר זרחין ושירות "הארץ". "בג"ץ קבע: המדינה תתקצב גם מכוני גיור רפורמיים", 19 במאי 2009, הארץ Online:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1086595.html

תומר זרחין, "ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת חוק ברית הזוגיות לחסרי דת", 19 ביולי 2009, הארץ Online:
http://www.haaretz.com/hasite/spages/1101204.htm