האם לא הגיעה עת ההכרעה?
סוגיית הגיור הממלכתי אינה יורדת מן הכותרות. נתנאל פישר מנתח את האירועים האחרונים וקורא להקמת קואליציה של הרוב היהודי המתון.
בשקט-בשקט, כמעט בלי שאיש שם לב לכך, הסתיימה באחרונה אחת הפרשיות שטלטלו את העולם היהודי הישראלי ובמידה רבה גם את העולם היהודי כולו. לפני כמה ימים ביטל בית הדין הרבני בתל אביב את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול שביטל את הגיורים הממלכתיים. הרבנים מתל אביב קבלו כנגד הקלות הבלתי נסבלת של הפיכת יהודי לשאינו יהודי והשיבו לכאורה את המצב על כנו. אי-אפשר, כך קבעו הדיינים מחדש, לבטל גיור באופן חסר אחריות שכזה בניגוד לדעת גדולי הפוסקים.
פסק הדין הראשוני, שניתן בשנת התשס"ח, הגדיר את הרב דרוקמן ואת בית דינו כדיינים פסולים וערער על תקפות אלפי הגיורים שנעשו בישראל בשני העשורים האחרונים. הוא הוגדר כעליית מדרגה במאבק החרדי כנגד הציונות הדתית וכאבן פינה בכיבוש הזוחל של הרבנות הראשית בידי השוליים החרדיים. באותה השעה נדמה היה כי הרוב היהודי הבין כי השתלטות המיעוט הקיצוני על הרבנות סופה שתביא חורבן על הממלכתיות היהודית הישראלית, ועל כן (כמעט) כל קצוות הקשת היהודית בישראל הרימו קול זעקה.
בתגובה על הסערה הציבורית ועל עתירה שהוגשה בעניין לבית המשפט העליון העביר הרב הראשי עמאר את פסק הדין לעיון מחודש בבית הדין הרבני בתל אביב, והלה ביטל כאמור את פסק דינו של בית הדין הגדול (ברוב של שניים כנגד אחד) והכשיר את הגיורים מחדש.
אולם בכך לא תמה המערכה. הכדור שנורה עם מתן פסק הדין הצית שרפה של ממש. זו החלה להתפשט ולכלות בדרכה את מערך הגיור הממלכתי. למרות "הביטול של הביטול", רשמי נישואין לא מעטים ממשיכים לאמץ את הרוח שנשבה מבית הדין הגדול ומורים דין לעצמם שלא לרשום גרים לנישואין. בכך הם מחילים דה פקטו את עקרון ביטול הגיור על מאות ואלפי המתגיירים מדי שנה בשנה. בניסיונו להיאבק בתופעה גיבש ח"כ רותם הצעת חוק פתלתלה שמנסה לצמצם את ביטולי הגיור ובתמורה מעניקה לרבנות הראשית מעמד חוקי שלא היה לה עד כה. ההצעה הכעיסה, ובצדק, את יהודי ארצות הברית, והם הביאו לידי הקפאתה. בכך הפכה שאלת הגיור הישראלית לשאלה יהודית עולמית שערערה את יחסי ישראל והתפוצות.
השאלה הנשאלת היא כיצד קומץ רבנים חרדים הצליח להכניס את כולנו למערבולת זו? הרי העמדה הקיצונית שלפיה יש לבטל גיורים ולערער על עצם הלגיטימיות של רבנים לכהן כדיינים אינה מקובלת על רוב רבני ישראל ובוודאי שלא על הציבור הרחב. יעיד על כך פסק הדין של בית הדין הרבני בתל אביב, שאינו חשוד בהטיה ציונית דתית ובכל זאת דוחה בשאט נפש את התקדים שיצרו עמיתיו הדיינים, שלפיו אפשר לפסול בניד ראש כל רב שאינו אוחז בהשקפה הדתית "הנכונה". "מצער הדבר", כותבים הרבנים בפסק דינם, "שהגענו למצב כאשר ת"ח - רב-ראש ישיבה גאון-גדול הדור - שאינו הולך ב'תלם' אינו פוסק כמו הרב שהחליטו שהוא הוא הפוסק ואין עוד מלבדו, אינו נקרא רב אינו פוסק כל פסקיו בטלים, לא רק הגיורים שמגייר".
כיצד אירע הדבר שרוח העוועים הזו חלחלה עד פרקליטות המדינה, שבצעד בלתי אחראי לחלוטין הודיעה לבג"ץ שיש בעיה משפטית-פורמלית בגיור הצבאי? למרות ההתנצלויות וההסברים שניתנו בדיעבד, הרי עצם האמירה המזיקה וההרסנית הזאת בידי הגוף המשפטי הממלכתי מעידה על אבדן דרך וחוסר הנהגה בתחום הגיור הממלכתי.
האשמה אינה מוטלת רק על הרבנות הראשית והרב הראשי, שמנסה להלך בין הטיפות ו"לכבות שרפות", אלא על המנהיגות הדתית והפוליטית כולה. נדמה כי כ-ו-ל-ם מפחדים מעימות עם המיעוט החרדי הקיצוני. הדבר חל כמובן על ראשי המדינה וקברניטיה, אך גם על ההנהגה החרדית עצמה. המנהיגות החרדית, שבחדרי חדרים הסתייגה מביטולי הגיור, סובלת גם היא מנחת זרועו של המיעוט הקיצוני ולא רק בתחום הגיור אלא גם בתחומים אחרים, כמו "צניעות" (ראו ערך הפרדת האוטובוסים שהביאה לידי הפרדת המדרכות במאה שערים), המאבק הפראי של המכונים "סיקריקים" לשם שמירה על קברי יהודים ושמירת השבת - שהביא לידי פגיעה ממשית בנפש- ועוד.
לפני כחמישים שנה, כאשר ממשלת ישראל דנה על מעמדו של הגיור בישראל, טען בן גוריון שאין סיכוי שבישראל תתפתח גישה הלכתית ממלכתית שתוכל לתת מענה לצורכי השעה. לדבריו, "הרבנות הראשית מפחדת ממועצת גדולי התורה, ורבני מועצת גדולי התורה מפחדים מנטורי קרתא". בקיצור, כאז כן עתה, קבוצה קטנה ושולית משליטה את מרותה על כולם. אלא שכיום ברור שהמאבק אינו רק על הגיור אלא על עצם יכולתה של היהדות להיות רלוונטית במרחב הציבורי הישראלי. דבריו של בן גוריון מציבים לפנינו שאלה מהותית: עד מתי הרוב היהודי - דתיים ושאינם דתיים, ציונים וחרדים כאחד - שחפץ ביהדות של חיים יפקיר את גורלו בידי מיעוט שבמיעוט?
אירועי השנים האחרונות מלמדים כי אי-אפשר להסתפק רק ב"כיבוי שרפות". עד שפותרים בעיה אחת צצות בעיות רבות אחרות ההולכות ומתפשטות ומאיימות לכלות את המרחב הציבורי היהודי. האם לא הגיעה אפוא השעה להקים קואליציה של הרוב היהודי המתון? האם נשכיל לשמר את המינימום היהודי המשותף לפני שנתפורר לעדות ולשבטים, על פי החזון החרדי? האם תקום לנו מנהיגות אמיצה שתעז "להרים את הכפפה"?
נתנאל פישר הוא פעיל בתחום הגיור בישראל וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ובמרכז כ"ץ באוניברסיטת פנסילבניה.
* המאמר פורסם ב'מקור ראשון' בתאריך 17.10.2010
עוד בנושא
מאמרים
נתנאל פישר, האם יש בעיה בגיור הצבאי?, 17.10.2010
ידידיה שטרן, הונאת הגר כמדיניות רשמית, 21.9.2010
ידידיה שטרן, הסלקטורים של היהדות, 15.9.2010
נתנאל פישר, מי ידאג למתגיירים?, 23.7.2010
ידידיה שטרן, מרות לנטשה - על עתיד הגיור בישראל, 26.5.2010
ידידיה שטרן, גיור ישראלי, 3.2.2009
מחקרים
שחר ליפשיץ, ברית הזוגיות, 2006
יאיר שלג, יהודים שלא כהלכה: על סוגיית העולים הלא-יהודים בישראל, 2004
יואב ארציאלי, אמנת גביזון-מדן: עיקרים ועקרונות מסד לאמנה חדשה בין יהודים בענייני דת ומדינה בישראל, 2003
תכניות מחקר
תכנית המחקר דת ומדינה, יהדות ודמוקרטיה