כך נצבע השיח על תוכנית לוין-רוטמן בגוונים עדתיים

Photo by Erik Marmor/Flash90

איך הפכו התמיכה ב"רפורמה המשפטית" והמחאה נגד "המהפכה המשטרית" למופע בלהות של "השד העדתי"? של המאבק בין ישראל הראשונה והשנייה? איך בסופו של יום ההחלטה לנסות להגיע להסכמה רחבה על המסד החוקתי של מדינת ישראל, במקום להכריעם באמצעות עריצות הרוב, קיבלה פרשנות של "סזון", "אלטלנה" ועוד דימויים של קורבנות הימין? איך קרה שהמזרחים העידו שהם חשים אזרחים סוג ב' במדינה, ביטוי שהיה שמור בשנים האחרונות לערבים אזרחי מדינת ישראל?

חייבים להודות שמקומה של העדתיות בפוליטיקה הישראלית הוא אניגמה שטרם פוצחה. מדד הדמוקרטיה שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה מדי שנה, מאז 2003, וגם סקרים מוקדמים יותר, הראו שכאשר נשאל הציבור בישראל מהו המתח הכי חמור מבין השסעים "המסורתיים" (שסע אידיאולוגי, דתי, לאומי, ועדתי) לרוב ממוקם במקום הראשון כמתח החריף ביותר המתח הלאומי שבין היהודים והערבים אזרחי ישראל. באופן עקיב, המתח העדתי זוכה להערכה כמתח הכי פחות חמור בחברה הישראלית. אז איך זהו חומר הבעירה האלקטורלי והפוליטי הדליק ביותר?

אי אפשר שלא לחייך לנוכח הפרדוקס הטמון בתמיכה של "ישראל השנייה" (וגם של החרדים) בקידום הרפורמה מבית מדרשו של פורום קהלת, שאם חזונה יתממש ישראל השנייה תהפוך לישראל העשירית, אם לא למטה מזה. ישראל אנטי-סולידרית שבה החלשים יהיו עוד הרבה יותר חלשים, והמדינה תתנער לחלוטין מכל אחריות לרווחה, לבריאות ולחינוך.

מבט על מחקרי מכון קהלת מגלה את החזון שלהם לקדם חברה שבה ישלוט קפיטליזם חזירי, שבו החזקים, ההייטקיסטים והטייסים למיניהם עוד יתחזקו, והחלשים יישארו בצדי הדרך. מאחורי החזון של "קידום זכויות הפרט" עומד הרעיון של "Laissez fair" , של מדינה שנותנת לשוק החופשי להתנהל ללא רסנים וללא בלמים, בדומה ל"רפורמה המשפטית", עם אותו עיקרון של כוח חסר מעצורים של החזקים. לכן קהלת מקדמים אג'נדה של פירוק ארגוני עובדים (לאחרונה פרסמו מחקר המבקש לפרק את הסתדרות הרופאים), ומתנגדים לחינוך חינם לגיל הרך (ואף מזהירים מפורשות בטענה שזה יביא לגידול הילודה בקרב החרדים והעניים בכלל). וכשיתממש החזון הכלכלי-חברתי הזה, הזר כל כך לחברה הישראלית, שבה הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה הם לא מותרות אלא חובה מוסרית של המדינה, לאן יעתרו מי שמבקשים לחיות עם מינימום קיום בכבוד? לבג"ץ המסורס?

בפסיקותיו הגן בג"ץ על זכויותיהם של אלה שאין להם, גם אם לא פעל מספיק לעיגון זכויות חברתיות וכלכליות. מבין 22 המקרים שבהם בג"ץ פסל חקיקה או סעיפים בחקיקה של הכנסת נמצא מקרה שבו פסק בג"ץ שמדיניות הביטוח הלאומי של שלילת הבטחת הכנסה ממי שיש בבעלותו רכב פוגעת בכבוד האדם. פסיקה אחרת של בג"ץ, שזכתה לביקורת כ"אקטיביזם שיפוטי", היא עתירה של הקשת הדמוקרטית, שעניינה היה חלוקה שווה וצודקת של משאבי הקרקע לכל אזרחי המדינה, לא רק לקיבוצים ולמושבים. פסיקה אחרת של בג"ץ נגעה להפליה העדתית הנהוגה במוסדות החינוך במגזר החרדי. בג"ץ פסק שלא ייתכן שבנות לא יתקבלו לבית ספר רק משום שהן ספרדיות.   

נכון, לא רבים משופטי ישראל הם ממוצא מזרחי. יוצא דופן היה השופט אדמונד לוי. אבל בעשורים האחרונים החלה מגמה של שינוי. בשלושת העשורים האחרונים הוכפל שיעור השופטים היהודים מהפריפריה החברתית בישראל בכל בתי המשפט. ובכל מקרה, שינוי שיטת בחירת השופטים לא יבטיח את הגיוון, ועלול לפגוע במקצועיות. הכרחי להרחיב את הגיוון, אבל הדרך לשם לא עוברת דרך פוליטיזציה של בחירת השופטים. מה שיתרום לגיוון זה מה שהגדיל את הגיוון בפוליטיקה – מלמטה למעלה. יותר עורכי דין מכל המוצאים, עידוד ללימודים אקדמיים במשפטים, עידוד לבחירה במקצוע השפיטה ולהגשת מועמדות למכרזי העוזרים של השופטים, הכשרות מקצועיות. הרי אף אחד לא רוצה ששופט ישפוט בתחומים פליליים רק כי הוא מזרחי או דתי או ערבי. כולנו רוצים מערכת משפט קודם כל מקצועית, אבל זה כמובן לא אומר שהיא לא יכולה להיות מגוונת. ההטיה שלפיה אנשים בוחרים את הדומים להם נכונה לגבי תחומים רבים בחיים. זאת הטיה שצריך להשתחרר ממנה, ויש לוודא שתהליכי הערכת המועמדים לשפיטה, כבר במרכזי ההערכה למועמדים לשפיטה, לא לוקים בהטיות ובדעות קדומות, אבל הפיכת המינויים לבית המשפט לפוליטיים לא תפתור את הבעיה.    

בהקשר הנוכחי, נדמה שמה שהלהיט את הרוחות, חוץ מהתמיכה הבלתי מסויגת בנתניהו, היה תחושת הזעם, העלבון והקיפוח, שהדהדו את אלה של ראשי הפנתרים השחורים אי שם בראשית שנות ה-70. באופן מעניין, היום אולי קשה להאמין, אבל "מרד המרוקאים" (כמו שנכתב בכותרת של "העולם הזה" לאחר אירועי ואדי סליב ב-1959) נולד דווקא בליבוי וליווי השמאל הרדיקלי. כך שבדרך הטבע, לולא האנטגוניזם של יוצאי צפון אפריקה  המוצדק בחלקו למפא"י, היה סביר יותר שמעמד הפועלים, כמו אותו טכנאי מטוסים שהתראיין במסגרת הפגנת התמיכה ב"רפורמה", יזדהה עם מסרים יותר מעמדיים, "שמאלניים", של סולידריות חברתית, שוויון, צדק חלוקתי. בדיוק ההפך מהמסרים שמהדהד פורום קהלת.

הבקבוק של "השד העדתי" נפתח במשבר הנוכחי כמעט דרך מקרה, ותיעל את השנאה והזעם והעלבון של אלה "שאין להם" כנגד אלה "שיש להם". השנאה של המזרחים לבג"ץ ניזונה בעיקר מהלך הרוח הפופוליסטי של שנאה לאליטות באשר הן, בפרט אלה המקצועיות כמו השירות הציבורי, רופאים, עורכי דין, אקדמאיים ועוד בעלי מקצועות חופשיים.

אולם המציאות הזו דורשת בכל זאת חשבון נפש. המחנה הליברלי-דמוקרטי, אשכנזי ברובו, צריך להסתכל אל המציאות בעיניים, ולשאול את עצמו איך ייתכן שכיום, כשחלק גדול מהילדים אינו יודע כלל מה מוצאו, כשהמונח "נישואים מעורבים" נשמע כמו לקוח מעידן אחר, איך עדיין הסוגיה העדתית מבעבעת בכזו קלות אל פני השטח?    

החיבור של שנאת האליטות ובהן בג"ץ על שופטיו הדומים זה לזה, שנאת הטייסים וההייטקיסטים שזוכים להילה מופרזת באתוס הישראלי, תחושת הקורבנות המתמשכת המגבירה את ההזדהות עם נתניהו - כל אלה יוצרים בימין את מה שוויל קימליקה קרא "minoritized majorities", רוב שחווה את עצמו כאילו הוא מיעוט מאוים.

ציבור שאינו בטוח בעצמו – תעסוקתית, כלכלית, זהותית, ובעיקר מי שאין לו תקווה, מתמגנט לתחושה של איום. תחושת איום היא כר פורה לצמיחה של חשיבה מסוג אחר – חשיבה קורבנית, קונספירטיבית וקסנופובית (שנאת האחר). מי שאינו בטוח בעצמו אינו יכול להכיל מורכבות ואחרות. כשקבוצה או אדם חשים מאוימים, נרדפים, בסכנת קורבנות מתמדת, הם רואים צל הרים כאנשים, וקושרים בין תופעות שאינן קשורות כדי ליצור תמונת עולם שמחזקת את תחושת האיום.  

ועם כל הכבוד לערכים הליברליים, אי אפשר לצפות ממי שנמצא בשולים של החברה, למי שמרגיש שהוא שקוף, להאמין בממשותם של ערכים כמו צדק, חירות ושוויון. מי שנלחם על קיומו לא יכול להנות משכרון הפסגות של החירות, תחושת הצדק היא ממנו והלאה, ובעיקר – אי השוויון שהוא חווה ביומיום לא יכול להתקיים יחד עם אשליית השוויון, שהדמוקרטיה הליברלית כביכול מעניקה.

זו גם אחת הסיבות שבגינה לא יצאו הערבים למחאה. הם כנראה כבר ירדו ליגה, והם אזרחים סוג ג'. הפרדוקס הוא שמי שיצא להגן על בג"ץ ברחובות הוא דווקא מי שסביר שפחות יזדקק להגנתו. בג"ץ, מעצם טבעו, הוא מנגנון אנטי-רובני שמגן על מי שלא יכול להשמיע את קולו באמצעות המנגנונים האחרים שהדמוקרטיה מזמנת, מי שאין לו ייצוג הולם או בכלל. האזרחים חסרי הקול, "האחר". כך בג"ץ הגן על זכויות האסירים, שהם באמת מיעוט שאין מי שישמיע את קולם, כאשר קבע שאין להפריט את בתי הסוהר, ושאי אפשר להפוך את האסירים לתתי אדם, רק בשביל בצע כסף.

השהיית ה"רפורמה המשפטית" היא הזדמנות לכונן הסכמה רחבה על המסד החוקתי של ישראל, אם כי קשה להאמין שמה שלא צלחנו במשך 75 שנה יתרחש בשלושה חודשים. אבל יותר מכך, המשבר הזה הבהיר לכולם שתמיד תהיה סיבה לתעל אליה את הזעם, העלבון והשנאה, ולכן, מה שצריך יותר מכל הוא להקנות תקווה, והיא צריכה לצמוח מלמטה למעלה, מהתלמידים בבתי הספר, אל המוסדות להשכלה גבוהה, אל שוק התעסוקה.