נזיפה ממלכתית או פוליטית?
האירוע בפתיחת כנס החורף של הכנסת, שבו מחה נשיא המדינה על ביזוי נשיא בית המשפט העליון, הזכיר לכולנו שהממלכתיות הישראלית כבר כמעט שאינה קיימת. האם תפקידו של נשיא המדינה בתקופה כזו הוא לשמור על ניטרליות ולפשר, או להתייצב בחזית ההגנה על ערכי היסוד של הדמוקרטיה?
Photo by Chaim Goldberg/Flash90
פתיחת מושב החורף של הכנסת הייתה קצה הקרחון של המציאות הפוליטית ההזויה שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בה כבר מאז נאום המהפכה המשטרית של יריב לוין בינואר 2023.
הנשיא יצחק הרצוג איבד את שלוותו לנוכח התעלול הילדותי של יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה. יושב ראש הכנסת, שבימים כתיקונם אמור להיות דמות ממלכתית, ואף משמש לפי החוק ממלא מקום נשיא המדינה כשזה יוצא מן הארץ או נבצר ממנו למלא את תפקידו, נהג בחוסר כבוד משווע כשכינה את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית בתואר "השופט". הביזוי האישי הזה הוא ביטוי גרוטסקי למחלוקת עמוקה ביחס למהותה של הדמוקרטיה: שלטון הרוב ללא מעצורים מזה למול תפיסה הרואה את הדמוקרטיה כמערכת של איזונים ובלמים בין הרשויות שנועדו להבטיח את השמירה על ערכי יסוד כמו שוויון וזכויות מיעוטים.
הרצוג, במקום לקרוא את הנאום המהוקצע שהוכן מראש, דיבר "מדם ליבו השותת". חרה לנשיא המדינה חוסר הכבוד, הפגיעה בכבודו של אדם, העקיצות האישיות במקום הדיון הענייני במחלוקות, והשבירה של מסורות ארוכות שנים של יחסי כבוד בין נציגי שלוש רשויות השלטון, גם לנוכח אי הסכמות. דבריו של הנשיא זכו לשני סוגים של תגובות – מחיאות כפיים מספסלי האופוזיציה, וקריאות ביניים מספסלי הקואליציה. האם היה זה אקט ממלכתי של נשיא המדינה או שהיה זה רגע מכונן של פוליטיזציה של מוסד נשיא המדינה?
האירוע הזה הוא משל למה שקרה לממלכתיות בשנים האחרונות, מאז נשא הנשיא ראובן ריבלין את נאום "תמה הממלכתיות". למעשה, בחברה הישראלית כבר אין דבר כזה ממלכתי. אפילו הסכמה על טקס ממלכתי לאירועי השבעה באוקטובר אין. הימים הלאומיים הפכו להיות נפיצים. שלא לדבר על הזילות של המושג ממלכתי בכל הקשור לוועדת חקירה לאירועי שבעה באוקטובר. לפי פרשנותה של הקואליציה ממלכתי משמעותו פוליטיזציה של הרכב הוועדה כך שיהיו בה נציגי אופוזיציה וקואליציה. הרכב כזה של ועדת חקירה כביכול "ממלכתית" יסתום את הגולל על אפשרות להגיע לחקר האמת, והאיוולת של מינוי חברי ועדה שהם אנשי צבא, שופטים ומשפחות שכול מטעם הקואליציה ומטעם האופוזיציה, יחקוק את הקיטוב לנצח בתולדות מדינת ישראל.
הנשיא, שהוא המוסד המגלם את הממלכתיות בצורה המובהקת ביותר, מנסה מזה שלוש שנים לתווך, לגשר ולפשר. אבל מאמצים אלה אינם נושאים פרי באווירה כל כך מקוטבת. הנשיא עצמו ציין בדבריו שבעצם הצדדים הניצים אינם מדברים אחד עם השני אלא כל אחד מדבר אל בייס מדומיין שלו, ומקצין את עמדתו ומתחפר בה. כך שלרוב מאמצים אלה, כמו "מתווה העם" לפתרון המחלוקת בנושא המהפכה המשטרית, נוחלים כשלון.
השאלה מהי המשמעות של להיות ממלכתי בעת הזו? האם על הנשיא להיות ניטרלי ופשרן או שתפקידו לסמן את הקווים האדומים, ולא משנה מי חוצה אותם, גם אם אלה נציגיו של רוב הציבור. אמנם לנשיא בישראל אין סמכויות פורמליות רבות אך הוא יכול להשתמש באמצעים לא פורמליים כמו הנאום הספונטני שנשא אתמול, סירוב לחתום על חוק אנטי-דמוקרטי, על אף שמדובר באקט סמלי שאין לו השפעה על עצם כניסת החוק לתוקף, אמירות תקיפות יותר בעניין ועדת חקירה ממלכתית, כמו למשל האיום של הנשיא יצחק נבון שיתפטר אם לא תוקם ועדת חקירה לטבח סברה ושתילה או אמירה מפורשת שלא יעניק חנינה לאף אדם, כולל ראש הממשלה, כל עוד לא אמר בית המשפט את דברו.
הניסיון ממדינות אחרות שבהן יש נשיא טקסי כמו זה שיש בישראל מלמד שהנשיא יכול להיות מגן הדמוקרטיה או להיות זרז לנסיגה דמוקרטית, אבל כדי להגן על הדמוקרטיה עליו לצאת מאזור הנוחות שלו, ולנקוט בדרכים ובאמצעים שלא נמצאים בשימוש דרך קבע בארגז הכלים הנשיאותי. נשיאת הונגריה לשעבר קטלין נובאק, על אף שהייתה מזוהה עם מפלגת השלטון בראשות ויקטור אורבן, נקטה בצעד חריג כשהחזירה לעיון הפרלמנט חוק מעורר מחלוקת שפגע בלהט"בים. לעומת זאת, נשיא פולין, קרול נברוצקי, המזוהה עם מפלגת חוק וצדק שהייתה בשלטון והובילה את פולין לנסיגה דמוקרטית, משתמש בסמכותו להטיל וטו על חקיקה כדי לפגוע במאמצי הממשלה הנוכחית להשיב את פולין למשפחת המדינות הדמוקרטיות.
מה תפקידו של נשיא המדינה בישראל בעת הזו? בפתח מושב הכנסת ראינו לרגע הבלחה אותנטית של נשיא שרואה את עצמו בראש ובראשונה כמגן הממלכתיות האמיתית, דהיינו האינטרס המשותף של רוב הציבור וערכי היסוד המשותפים (כמעט) לכל החברה, ובראשם כבוד האדם.
פורסם לראשונה בעין השביעית
