מה משמעות החלטת הממשלה בעניין מועצת הרשות השנייה?
בג"ץ הורה בצו ביניים כי מועצת הרשות השנייה תמשיך לפעול בהרכבה הקיים עד להכרעה בעתירה. הממשלה החליטה כי מבחינתה אין תוקף מחייב לצו ולהחלטות שתקבל המועצה מכוחו. אף שהצו לא כוון אל הממשלה, ולכן אין להחלטת הממשלה כל תוקף משפטי, ההשלכות עלולות להיות חמורות. מעבר לעצם ההצהרה הבעייתית שלפיה הממשלה אינה מחויבת לצו שיפוטי, היא עלולה להציב כל עובד ציבור בדילמת נאמנות: למי יציית כאשר הממשלה ובית המשפט נותנים לו הוראות סותרות
ראש הממשלה, שר המשפטים ושר התקשורת בכנסת, ארכיון | Photo by Yonatan Sindel/Flash90
מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו היא רגולטור התקשורת המסחרית בישראל: ערוצי הטלוויזיה 12,13,14 וכן תחנות הרדיו האזורי. המועצה מורכבת מנציגי ציבור האמורים לשקף מומחיות ואת הגוונים השונים של החברה הישראלית. הרשות השנייה היא גוף חוץ ממשלתי, וזאת כדי להבטיח את עצמאותה. עם זאת, המינויים למועצת הרשות נעשים על ידי שר התקשורת באישור הממשלה.
שתי החלטות חשובות ניצבות בפני הרשות השנייה בימים אלה: האחת היא אישור עסקת מכירת ערוץ 13, הנמצא בקשיים כלכליים משמעותיים, לקבוצת משקיעים בראשות איש ההייטק אסף רפפורט, והשנייה היא בחינה האם ערוץ 14 עדיין צריך להיחשב "ערוץ זעיר" הפטור כמעט מכל חובות ההשקעה – בחדשות ובהפקה מקורית – או שהוא כבר צריך להיחשב כערוץ רגיל בשל העלייה בצפייה בו.
מועצת הרשות נבחרת לחמש שנים, ומדי פעם יש צורך במינוי חברים בודדים במקרה של פרישה. המועצה הקיימת מונתה ברובה על ידי שר התקשורת הקודם, אך לאורך שנות קיומה של הממשלה הנוכחית נוספו בה חברים נוספים. בסוף 2025 הסתיימה כהונת המועצה הנוכחית ובמרץ 2026 אישרה הממשלה מועצה חדשה, שהמינוי של חלק מחבריה הוא בעייתי, אם בשל התבטאויות עבר חריפות כנגד חלק מגופי השידור שהמועצה היא הגוף המפקח עליהם, ואם בשל ניגודי עניינים המחייבים צינון. אכן, כנגד חלק מהמינויים הוגש בג"ץ. במרץ 2026 הורה בג"ץ כי עד שלא תתקבל הכרעה לגבי חוקיות מינויים אלה, תמשיך לכהן המועצה הקודמת.
בתגובה להחלטת בג"ץ התפטרו חלק מחברי המועצה. ביוני 2026 הוגשה עתירת נוספת לבג"ץ וזאת אחרי שהסתבר שחלק גדול מחברי המועצה התפטרו בלחץ שר התקשורת או מי מטעמו. בצו ביניים הורה בג"ץ כי עד שלא יינתן פסק דין על ידו בנושא, מועצת הרשות השנייה הקודמת תמשיך לכהן גם לאחר התפטרות חלק מחבריה, עד להכרעה בעתירה.
הצו נועד לשמר את המצב הקיים ולמנוע שינוי בלתי הפיך בתקופת הביניים. בית המשפט הביע "חשש כבד", כלשון בית המשפט, כי הופעל לחץ מצד שר התקשורת או מי מטעמו על חברי המועצה להתפטר במטרה לסכל את מימוש הכרעות של בית המשפט. בית המשפט אף קבע כי חלק מחברי המועצה הקודמת שהתפטרו – מצטרפים למועצה החדשה, והתפטרותם רק כדי לסכל את פעילות המועצה עלולה להוות הפרה של חובת הנאמנות המוטלת עליהם לפי החוק.
למרות שצו הביניים אינו מחייב את הממשלה לנקוט פעולה אופרטיבית כלשהי, אלא מופנה למועצת הרשות השנייה, החליטה הממשלה כי אינה מכירה בצו.
לטענת הממשלה, בית המשפט פעל בניגוד לחוק, ועל כן היא קובעת כי לא תכיר בפעולותיה והחלטותיה של מועצת הרשות השנייה מכוחו. היא אף מגדילה וטוענת כי אף גורם אחר לא יוכל להסתמך על החלטות אלה.
כלומר, הממשלה מצהירה בהחלטה רשמית כי מבחינתה לצו הביניים של בית המשפט אין תוקף מחייב.
להחלטת הממשלה יש שתי השלכות מרכזיות.
ברמה המעשית, היא עלולה להרתיע את מועצת הרשות השנייה מפני מימוש סמכויותיה בהתאם לצו בג"ץ, ולכן להשפיע על הגופים שלגביהם אמורה מועצת הרשות השנייה לקבל החלטות בתקופה הקרובה, למשל ערוצי הטלוויזיה, העובדים בהם וגם הצופים. גם אם אין בידי הממשלה כל סמכות להודיע על אי התקיפות של הצו, עצם ההודעה כי לא תכיר בהחלטות המועצה נועדה להפעיל לחץ על חברי המועצה, להקשות על פעילותה ולערער את החלטותיה.
ברמה העקרונית, אם הממשלה תאמץ גם בעתיד עמדה שלפיה היא רשאית להתעלם מהחלטות שיפוטיות שלדעתה ניתנו בחוסר סמכות, היא עלולה להוביל למשבר חוקתי. במצב כזה, עובדי ציבור ובעלי תפקידים מקצועיים עלולים למצוא את עצמם בין הוראות סותרות של בית המשפט ושל הממשלה, מבלי לדעת למי עליהם לציית.
כך, למשל, אם בג"ץ יורה למשטרה לחדול ממדיניות מסוימת והממשלה תודיע כי אינה מכירה בפסק הדין, יידרשו השוטרים לבחור בין מילוי הוראות הממשלה לבין קיום צו שיפוטי. באופן דומה, אם תתקבל הכרעה שיפוטית של יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית והממשלה תודיע כי אינה מכירה בה, יעמדו גם הדרגים המקצועיים של ועדת הבחירות בפני התנגשות בלתי אפשרית בין חובתם לקיים החלטה שיפוטית לבין הוראות הממשלה.
זו בדיוק משמעותו של משבר חוקתי: מצב שבו רשויות השלטון אינן מכירות עוד בגורם מוסמך אחד המכריע במחלוקות משפטיות מחייבות, והדרג המקצועי נדרש לבחור למי לציית: לממונים עליו או לחוק כפי שפורט על-ידי בית המשפט.
כאמור, החלטת הממשלה מתייחסת לצו ביניים בתיק שעדיין נדון בבג"ץ. הייעוץ המשפטי לממשלה הגיש לבית המשפט הודעת עדכון שבה הובא הנוסח המלא של החלטת הממשלה.
הרכב השופטים פרסם אתמול (7.07.2026) החלטה קצרה העומדת על חשיבות הכיבוד של צווים שיפוטיים תוך הפניה לפסיקה קודמת. בית היתר, נכתב בהחלטה:
מדינה שבה רשות שלטונית נוטלת את החוק לידיה – ברצותה, מקיימת צו שיפוטי שניתן נגדה, וברצותה מתעלמת ממנו – היא מדינה שנזרעים בה זרעי פורענות ואנרכיה ומתפתחת בה תרבות מסוכנת של שלטון הכוח ושרירות.
בית המשפט אף ציין בהחלטתו כי פעולה של עובד ציבור בניגוד לצו שיפוטי עלולה להוביל, במקרים מסוימים, לכך שהחסינות האישית המגינה עליו מפני תביעות נזיקין לא תחול. במצב כזה, עובד הציבור שפעל בניגוד לצו עלול להיתבע באופן אישי בידי אדם או גוף שנפגעו ממעשיו. אם ייקבע שהוא אחראי לנזק, הוא עלול להידרש לשלם פיצויים מכיסו. זאת, בניגוד למצב הרגיל, שבו עובד ציבור הפועל במסגרת תפקידו מוגן מפני תביעה אישית, והאחריות לנזק מוטלת על המדינה או על הרשות הציבורית.
הממשלה רשאית לחלוק על החלטות בית המשפט ואף לבקר אותן. אבל, בדיוק כשם שאדם פרטי אינו רשאי להחליט שפסק דין שניתן נגדו אינו מחייב אותו משום שלדעתו הוא שגוי, כך גם הממשלה אינה רשאית לעשות כן.
כל עוד החלטת בית המשפט עומדת בתוקפה, הממשלה מחויבת לציית לה משום שבית המשפט הוא הפרשן המוסמך של החוק במדינת ישראל. אם הממשלה סבורה שההחלטה שגויה, עומדים לרשותה כלים משפטיים מקובלים, כגון בקשה לעיון נוסף. בכל מקרה אין לממשלה את הסמכות להחליט בעצמה כי החלטת בית המשפט אינה מחייבת אותה.
אחד מעקרונות היסוד של מדינת חוק הוא שקיים גורם אחד המוסמך להכריע באופן מחייב במחלוקות לגבי פרשנות החוק ולגבי היקף סמכויותיהן של רשויות השלטון, והוא בית המשפט.
לעומת זאת, הממשלה היא גוף פוליטי העומד בראש הרשות המבצעת. לרשותה עומדים כלל המשאבים והמונופול על השימוש בכוח, ותפקידה לגבש מדיניות וליישם אותה במסגרת החוק. במקרים של ספק לגבי יישום החוק, הממשלה אינה מוסמכת להכריע בעצמה ובוודאי שאינה מוסמכת לקבוע אילו החלטות שיפוטיות מחייבות אותה ואלו לא.
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר המחלוקת נוגעת לגוף רגולטורי בתחום התקשורת, שבו לממשלה ולעומד בראשה קיים עניין ישיר בתוצאות ההליך.
חשוב להדגיש כי המחלוקת הזו אינה עוסקת רק בהרכב מועצת הרשות השנייה. השאלה העקרונית היא האם הממשלה רשאית להחליט בעצמה שפסק דין של בית המשפט העליון אינו מחייב אותה.
אם הממשלה רשאית לקבוע אילו פסקי דין תקיים ואילו לא, נפגעים עקרון שלטון החוק, עקרון הפרדת הרשויות ומעמדו של בית המשפט כגורם המכריע במחלוקות משפטיות. לכן, השאלה המתעוררת במקרה זה חורגת בהרבה מעניינה של הרשות השנייה ונוגעת ליסודות המשטר הדמוקרטי בישראל.