מאמר דעה

הפרדת רשויות או חלוקה של סמכויות

| מאת:

בשנים האחרונות מתפשט שימוש שגוי במונח "הפרדת רשויות", שסותר את מהותו האמתית של המונח. ממונח המייצג עקרון יסוד בדמוקרטיה, שתכליתו לשרת את חירות האזרחים, הוא הפך לקרדום לחפור בו כדי לפגוע בדמוקרטיה.

הפרדת רשויות

בשנים האחרונות, ובשנה האחרונה ביתר שאת, מתפשט שימוש שגוי במונח "הפרדת רשויות", שסותר את מהותו האמתית של המונח. ממונח המייצג עקרון יסוד בדמוקרטיה, שתכליתו לשרת את חירות האזרחים, הוא הפך לקרדום לחפור בו כדי לפגוע בדמוקרטיה.

לפי תפיסה חדשה זו, "הפרדת רשויות" היא למעשה "הפרדת כוחות" בין הרשויות, כאשר אין מגע ביניהן ואין האחת רשאית לפקח על זולתה. ברוב המקרים נעשה שימוש במונח במשמעותו זו כדי להצדיק פגיעה בתפקידה של הרשות השופטת לבקר את פעולות הממשלה או הכנסת. בשם "הפרדת הרשויות" משתלחים בביקורת החוקתית על החקיקה ובביקורת של בית המשפט על פעולות הממשלה. "הפרדת רשויות" עמדה, למשל, מאחורי הנסיון להצדיק הצעת חוק האוסרת על חברי כנסת להגיש עתירות לבג"צ נגד הכנסת. היא עומדת מפורשות מאחורי הצעה לתיקון חוק יסוד: השפיטה (הפרדת רשויות) – שנועדה למנוע מבית המשפט הגבוה לצדק, במקרים רבים הנתונים כיום תחת סמכותו, לתת צו לממשלה, לכנסת, לועדה בכנסת או לנשיא המדינה. הטענה היא שמשום שמכוח הפרדת הרשויות, כל רשות מוקפת בחומה סינית, המבודדת אותה מפני הרשויות האחרות, עצם קיומה של ביקורת שיפוטית מחלל את עקרון הפרדת הרשויות.

לאמתו של דבר, מדובר בתפיסה שגויה ומעוותת שבה מגויס המושג כדי לחתור תחת תכליתו היסודית. העיקרון איננו הפרדה של רשויות אלא חלוקה של סמכויות. בתור שכזה הוא בא לידי ביטוי, במתכונות שונות, בכל דמוקרטיה, גם בעבר וגם כיום. העיקרון נועד להבטיח שלשום גוף שלטוני לא תהיה סמכות בלתי מוגבלת. סמכות בלתי מוגבלת כזו יש בה כמאמרו של הפוליטיקאי וההיסטוריון הבריטי לורד אקטון כדי להשחית באופן מוחלט וטמונה בה סכנה חמורה לחרותם של האזרחים שהדמוקרטיה אמורה להבטיח ולטפח ולשלטון העם (כלל האזרחים). כדי שהעם יהיה הריבון האמתי, כנדרש בדמוקרטיה, מתחייב ששום גוף שלטוני, האמור לפעול למען העם ובשמו, לא יהיה ריבון אלא שלוחו מוגבל הסמכויות של הריבון.. כדי להשיג תכלית זו, מונהגת חלוקת סמכויות, כך שהכוח השלטוני יתחלק בין גופים שונים ולא ירוכז ביד אחת, והגופים הללו יפקחו זה על זה, כלומר מופעלת שיטה של איזונים וריסונים. זהו ההפך הגמור מחומה סינית המפרידה בין רשות לרשות.. וכך תאר את העיקרון הנשיא שמגר בבג"צ רסלר (1988): "הפרדת הרשויות נוצרה כדי ליצור איזון בין הרשויות, שכן רק בדרך זו, דהיינו על ידי מניעת ריכוז היתר של הכוח באופן בלעדי בידי רשות אחת, מובטחת הדמוקרטיה ונשמרת חירותם של הפרט ושל הכלל. לשון אחר, הביזור השיטתי והקונספטואלי של הסמכויות בין הרשויות, תוך השלטת עקרונות חוקתיים בדבר פיקוח ובקרה הדדיים, וקביעתם למטרה זו של קשרים וגשרים בין הרשויות השונות, הם שיצרו את הבסיס בעל המרכיבים המשולבים החובקים את כל זרועות השלטון. כך נוצרת מקבילית הכוחות, המקימה ומייצבת את האיזון, שהוא תנאי לקיום החירות ולקיום תקינות הממשל על כל זרועותיו."

לא הפרדה, אם כן, אלא קשרים, גשרים, פיקוח ובקרה. מכאן, שלא רק שעקרון הפרדת הרשויות אינו מקים טיעון השולל ביקורת שיפוטית של בית המשפט על פעולת הרשויות האחרות – ההיפך הוא הנכון. במסגרת האיזונים והבלמים בין הרשויות, וכדי למנוע כוח אבסולוטי מן הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, מתחייבת ביקורת שיפוטית. היא נועדה להבטיח שהרשות המבצעת אינה חורגת מן הסמכויות שהוענקו לה לפי חוק ( ואין לה סמכויות מעבר לכך) ושהרשות המחוקקת אינה חורגת מהסמכויות שניתנו לה בחוקה או בחוקי יסוד.

מעבר לכך, העלאת הטיעון בדבר הפרדת הרשויות (במובן של הימנעות מהתערבות), כאשר היא נעשית על רקע השיטה השלטונית בישראל, היא מיתממת. האם קיימת הפרדה בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת (שכמעט כל חבריה הם חברי כנסת)? האם הרשות המבצעת לא שולטת הלכה למעשה ברוב רובו של ההליך החקיקתי באמצעות רוב קואליציוני ומכאן שההחלטות על חקיקה, לאמיתו של דבר, מתקבלות בועדת השרים לעניני חקיקה בממשלה? האם הרשות המבצעת אינה עוסקת גם בחקיקה, באמצעות חקיקת המשנה שהיא מופקדת עליה, וגם בשפיטה, באמצעות טריבונלים מיוחדים? מובן, לכן, שהרשויות אינן מופרדות. הן מפקחות זו על זו ומשפיעות זו על זו, כדי שלאף אחת מהן אין כוח אבסולוטי. גם לבית המשפט אין, כמובן, כח אבסולוטי – משום שהחוקים וחוקי היסוד שמכוחם הוא שופט ואותם הוא מפרש – נוצרים ברשות המחוקקת, שבישראל היא גם הרשות המכוננת. בשיטה הפרלמנטרית, בה יש קושי אינהרנטי בפיקוח שהמחוקק אמור להפעיל על הרשות המבצעת, כלומר פיקוח הרוב הקואליציוני על עצמו, הצורך בביקורת שיפוטית עצמאית מתחזק. כך גם מתחזק הצורך בביקורת שיפוטית על המחוקק במציאות פוליטית שבה הרוב הפוליטי הוא גם אתני, והמיעוט האתני הוא מיעוט קבוע. עקרון הפרדת הרשויות או ליתר דיוק- חלוקת הסמכויות הוא מעקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית, שנועדה להבטיח כאמור את ריבונות העם ואת חירותו ואת הוגנותו של השלטון. האויב הגדול של כל אלה הוא עריצות השלטון או עריצות הרוב. עקרון חלוקת הסמכויות, יחד עם עקרון חופש הביטוי וההתאגדות ועקרון השוויון, נועדו למנוע מהשיטה הדמוקרטית שלנו להפוך כיסוי לעריצות שלטונית של הרוב. אין זה מפתיע לכן שהמערכה על הדמוקרטיה הישראלית מתחוללת סביב עקרונות אלה; והמבקשים לאפשר עריצות של הרוב חותרים תחתם: חוק החרם וחוק הנכבה תחת חופש הביטוי, חוק וועדות הקבלה תחת עקרון השוויון, חוק ההדחה וחוק העמותות תחת שניהם. האם פיהם וליבם של חסידי עקרון הפרדת הרשויות במובנו המעוות שווים? חוששים אנו שלא. אותם גורמים פוליטיים המצדדים בחיסול הביקורת השיפוטית תחת אמתלת "הפרדת הרשויות", תומכים גם בפוליטיזציה של מינוי השופטים, ביצירת תלות של השופטים ברשות המחוקקת. כל האמצעים כשרים כדי להבטיח שביקורת שיפוטית של ממש לא תהיה כאן, קרי שהשלטון יוכל לעשות כטוב בעיניו. גורמים אלה עמדו לאחרונה מאחורי חוק ההדחה, המאפשר לכנסת לדון חבר כנסת ולהדיח אותו (בהחלטה ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת). כך הוסמכה הרשות המחוקקת, ששיקוליה הם פוליטיים, לפעול, למעשה גם כרשות תובעת, שופטת ומענישה במאטריה שהיא מעין פלילית, שהרי מדובר בקביעה של הכנסת שחבר הכנסת הסית לגזענות או הביע תמיכה בטרור.

כל נסיון להחליש את בית המשפט בשם "הפרדת הרשויות", נועד לאפשר עריצות של הרוב. לא רק שהוא בא לפגוע בדמוקרטיה, הוא גם עלבון לאינטלגנציה.

המאמר פורסם לראשונה במוסף "צדק" של "מקור ראשון"