הצעת חוק רשות התקשורת

שר התקשורת מבקש ליצור שינוי דרמטי בפיקוח על שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל על ידי הקמת גוף כלאיים פנים ממשלתי שיהיה בשליטה פוליטית וכך יחזק גם את פיקוח על שוק השידורים המסחריים.

בשקט בשקט מבקש שר התקשורת משה כחלון לייצר שינוי דרמטי בפיקוח על שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל. משרד התקשורת פרסם לפני כשבועיים תזכיר חוק המציע איחוד של הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו והמועצה לשידורי כבלים ולוויין, כגוף פנים ממשלתי בתוך משרד התקשורת. כחלון מצהיר כי בכוונתו להעביר את החוק בקריאה ראשונה עוד לפני יציאת הכנסת לפגרה. היום תובא הצעת החוק בפני וועדת השרים לחקיקה.

אין ספק שתחום השידורים בישראל מתאפיין בריבוי רשויות הסדרה ובכפילויות מיותרות. עם זאת, הצעת החוק היא רעה ומבטאת מגמה מסוכנת של חיזוק של השליטה הפוליטית בגוף הכלאיים החדש ולכן גם בפיקוח על שוק השידורים המסחריים.

לפי תזכיר החוק המועצה לשידורים מסחריים תמונה ישירות על ידי הממשלה. יושב ראש המועצה, שיהיה גם מנכ"ל הרשות, יהיה מינוי של שר התקשורת. אותו יושב ראש יכול  להיות בעל ניסיון של עשור בתחום התקשורת ללא כל ניסיון ניהולי, כלומר להיות "עיתונאי חצר" נאמן. אמנם, בהצעה נקבע כי תקציב הרשות החדשה ייקבע בחוק תקציב שנתי בסעיף תקציב נפרד, אבל קשה להניח שהשפעת האוצר על גוף הפיקוח לא תהיה אדירה.

בדברי ההסבר להצעת החוק כתוב שזכייניות הטלוויזיה יפסיקו לשלם דמי זיכיון ויחסכו עשרות מיליוני שקלים בשנה. אולי בשל כך נרשם שקט יחסי בגזרה. הנה מבזק לידיעת הזכייניות: תזכיר החוק מעניק לשר התקשורת סמכות לקבוע אגרות שנתיות שעל מורשה לשידורים לשלם בעד שידוריו. אכן, הכסף יועבר לאוצר המדינה ולא לרשות השנייה, אך, מעבר לאחיזת העיניים, הפוליטיקאים מחזקים את שליטתם הישירה בגופי התקשורת בישראל.

מגמה מסוכנת דומה מסתמנת ביחס לחברות החדשות של זכייניות הטלוויזיה. כיום בעלי המניות של חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 הם הזכייניות (שישים אחוז) והרשות השניה (ארבעים אחוז). הצעת החוק מבקשת להפוך את הזכייניות לבעלות המניות היחידות בחברות החדשות. הסיבה המקורית לחלוקת המניות היתה הרצון לשמור מעורבות של הרגולטור כמייצג האינטרס הציבורי בגופים מסחריים המשדרים חדשות, ויש לזכור כי שתי חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10, הן המקורות העיקריים לחדשות טלוויזיוניות בישראל. המהלך המוצע מבטא מחד גיסא התפרקות מחובת ההגנה על השיח הציבורי בישראל, ומאידך גיסא ידרוש מחברות החדשות להגיש את תקציבן השנתי לאישור מנכ"ל הרשות החדשה, שהוא, כבר אמרנו, מינוי פוליטי.

הפער בין הדימיון למציאות בולט מאד בכל תכנון שוק התוכן בישראל, וכתוצאה ממנו נוצר משחק רע לדמוקרטיה ורע לצרכני המדיה. די להיזכר במהלך הרגולטורי האחרון - המעבר לרישיונות - שנחל עד היום כישלון חרוץ. על רקע זה בולטת אי בשלותו של התזכיר. נאמר בו כי "אין כרגע הערכה של עלות ההצעה לאוצר המדינה". הייתכן? בנוסף, קיימת בתזכיר אי בהירות ביחס לתפקידי הגוף החדש ומטרותיו. האם די באמירה סתמית לפיה הגוף החדש יפעל לפי המטרות ה"אמורות בכל דין" בלי להתייחס לכך שמטרות הגופים המאוחדים ותפקידיהם שונים אלה מאלה? זוהי דוגמה מובהקת לחקיקה עצלנית שזכתה לביקורת בג"ץ ביחס לגופים מסדירים אחרים.

בלהיטותו לכנס תחת כנפיו את גופי הפיקוח, שכח שר התקשורת עוד עניין פעוט. בשנת 2012 השאלה של הפרדת תכנים מתשתיות היא במידה רבה לא רלבנטית. עידן ההתלכדות  איננו עוד חזון רחוק, אלא מציאות קיימת. משרד התקשורת טרם הצליח לגבש תשובה, ולו ראשונית ומשכנעת, כיצד להתמודד עם מגרש המשחקים העקום אשר נוצר כתוצאה מקיומם של שירותים זהים שחלקם מפוקחים והאחרים לא. מוטב היה שיתמקד בעת הזאת בהגדרת גבולות הפיקוח באופן בהיר, עוד בטרם הוא יוצר רשות שתפקידיה ותחומי אחריותה אינם ברורים. האתגר הוא להגדיר את מה יש אינטרס ציבורי להסדיר. שאלת המבנה של הארגון שיעסוק בכך, היא בעלת חשיבות בדרגה שניה. התעלמות מסוגיה זו והתמקדות בהסדרת הערוצים הקיימים היא, בפשטות, התמודדות עם אתגרי העבר.