הערות לסדר/ ייתנו – יקבלו
הפטור החרדי משירות צבאי הוא עוול וחילול השם שאין כמותם. ההצדקה היחידה היא הפער המהותי בין אורח החיים החרדי לנורמות השירות הצבאי. החרדים רשאים לבקש הכרה בפער זה, אבל לא לתבוע אותה בהתרסה. ויש צורך גם לקבוע תמורה לוויתור על שירותם הצבאי: או שירות חלופי הולם, או ויתור מצדם על הטבות שהמדינה נותנת לצעיריה.
הדבר המקומם ביותר בתגובה החרדית לפסיקת בג"ץ בנוגע לביטול חוק טל היא התובענות; ההכרזה המתריסה שיהיה מה שיהיה, הם לא יתגייסו לצה"ל, ושכולם יקפצו. זה מקומם לא רק בשל עצם ההתרסה החצופה נגד שלטון החוק וההנחה הסמויה שהכוח הפוליטי החרדי יאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם (למרבה הצער בעשורים האחרונים זה הוכח כדי נכון, ועדיין ההתרסה הגלויה על כך מקוממת). זה מקומם קודם כול משום שלפני כל הוויכוח המלומד של טיעוני בעד ונגד, שאלת גיוס החרדים לצה"ל היא בראש וראשונה שאלה מוסרית עליונה.
הרי לאמיתו של דבר באמת קשה להעלות על הדעת הצדקה לאפליה בוטה כל כך בין דם לדם: בין ההנחה שצעירים חילונים ואנשי הציונות הדתית אמורים להתגייס לשלוש שנים (ולשנות מילואים ארוכות אחר כך), רבים מהם לתפקידים מסכני חיים ממש, בשעה שמגזר שלם ייפטר משותפות בנטל (אכן, הערבים פטורים גם כן, אבל שם הפטור בבירור מובן יותר). למעשה, קשה להעלות על הדעת בכל תולדות העם היהודי (!) עוול מוסרי גדול יותר, בוודאי כשמדובר בעוול מוסרי מאורגן וממוסד. כשמביאים בחשבון שמדובר במגזר דתי, מדובר ככל הנראה גם בתופעת חילול השם הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי. בהקשר זה כדאי לצטט את הרמב"ם, שבאחד מפרקיו הראשונים של חיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" כולל בהגדרת חילול השם מעשים "שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות; דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינם עברות". כלומר, כשמדובר באדם המתיימר לייצג את התורה, השיפוט השלילי של הבריות, אפילו אין המעשה עצמו בגדר עברה, הוא שהופך אותו לחילול השם. לנוכח זאת, האם ניתן בכלל להעלות על הדעת חילול השם גדול וממוסד יותר מההשתמטות ההמונית של החרדים משירות צבאי?
והנה, לא רק שהחרדים אינם משפילים את פניהם בבושה, אלא שהם נאבקים בראש חוצות על זכותם להמשיך לחלל את השם, ואף מצהירים שילכו לכלא בהמוניהם אם זכותם לחלל את השם תיפגע.
מנגד, בכל הטיעונים החרדיים בזכות הפטור משירות יש רק טיעון אחד רציני - וזה איננו הטיעון על לימוד התורה שמחזיק את קיום העולם (אפשר ללמוד תורה לפני השירות הצבאי וגם אחריו, והעולם, ובכלל זה העולם היהודי, התקיים גם לפני שבן-גוריון הסכים לפטור את כלל בחורי הישיבות משירות צבאי. צריך גם להודות בכאב שלימוד התורה לא הועיל לעם היהודי להינצל מכל אסונותיו – החל בשני החורבנות בתקופה הקדומה וכלה בחורבן במאה העשרים). הטיעון הרציני היחיד הוא זה שמדבר על הפער בין אורח החיים החרדי לנורמות החיים בצבא.
אורח החיים החרדי הוא אורח חיים צבאי לכל דבר, אבל בצבא חלופי, צבא השם. יש בו מערכת מדוקדקת של פקודות הנוגעות לכל שעות היום והלילה, ויש בו חובת כפיפות מוחלטת למקור הסמכות – הקב"ה ונציגיו עלי אדמות פוסקי ההלכה. נכון, לכאורה גם בציונות הדתית קיימת תפיסת עולם דומה. אבל הציונות הדתית קיבלה על עצמה מרצון את דילמת הנאמנות הכפולה, וכדי להימנע מהמתח הכרוך בכך עיצבה תפיסת עולם הלכתית המעניקה למדינה ולצבא מעמד דתי, כך שחובת הכפיפות לחוק ולמפקדי הצבא מקבלת גם ערך דתי. בתפיסת העולם החרדית, לעומת זאת, אין בכלל דילמה בין הכפיפות לחוק המדינה או להלכה. ברור שההלכה היא המכרעת, ולתפיסתם ההלכה גם לא חשה כל צורך להתאים עצמה לצורכי המדינה.
בעיקרון זה כמובן מצב שמקשה על החרדי לתפקד גם בחברה אזרחית יומיומית, שגם בה יש חוקים חלופיים: בין שמדובר בחברה לא-יהודית, וקל וחומר בחברה יהודית חילונית (שלשיטתו אמורה להיות כפופה כמותו להלכה). אבל את הדילמה הזאת החרדי פותר בשתי דרכים: ראשית, באמצעות לגיטימציה לפשרה פנימית מסוימת, שהרי הוא מוכרח לחיות במקום כלשהו; ושנית, באמצעות העובדה שבכל זאת החיים האזרחיים אינם טוטליים כמו החיים הצבאיים, בוודאי לא מבחינת תובענותם הערכית. חרדי יכול לחוש שנאמנותו הערכית החד-משמעית היא לתורה, ועדיין לחיות חיי יומיום סבירים בשוק העבודה ובשאר מערכות חיי היומיום.
המערכת הצבאית שונה. היא תובעת נאמנות טוטלית ומחויבות טוטלית. לא במקרה כשצעיר מקבל את תעודת הזהות שלו (רגע סמלי של הפיכתו לאזרח, אף שלמעשה הדבר התרחש כבר ברגע לידתו במדינה), הוא לא נדרש לשבועת אמונים טוטלית למדינה, אבל ברגע שהוא הופך לחייל הוא בהחלט נדרש לכך. לפיכך, החשש החרדי מהצבא הוא כפול ומובן: גם חשש אידאולוגי ממערכת של מחויבות טוטלית חלופית לזו שלו, וגם חשש פרקטי ממערכת שמשתלטת על כל זמנו של המשרת בה למשך זמן שירותו, תובעת את כל האנרגיות הרגשיות שלו, וממילא עצם השירות בה עלול להביא את החרדי לידי המרה של זהותו (הנסיון מוכיח שאכן גם רבים מצעירי הציונות הדתית נהפכו לחילונים בזמן השירות הצבאי, וזו בוודאי המסגרת "מעודדת החילון" הגבוהה ביותר בביוגרפיה של אנשי הציונות הדתית). זו דרישה שבעייתי מאוד להציבה לפני הציבור החרדי.
מה אפוא צריכה החברה הישראלית לעשות מול המתח שבין העוול שבאי-השירות לעוול שבכפיית השירות? התשובה היא שקודם כול החרדים עצמם היו צריכים להכיר בכך שיש פה מתח ולפנות לחברה הישראלית, בדחילו ורחימו, בבקשה – לא בתביעה, לא בהתרסה, לא באיום בהליכה בכלא: אנחנו מודעים לכך שפטירתנו משירות היא אפליה בעייתית מאוד. אנחנו מבקשים שתסכימו לכך מתוך כבוד לאורחות חיינו הכל כך שונים, ואנו עצמנו נחשוב על דרכים כיצד לפצות את החברה על כך. במקרה כזה אכן היה על החברה הכללית להסכים לכך ולדון ביחד כיצד מעניקים החרדים לחברה תרומה מוחשית (לא מסוג "תלמוד התורה המגונן"), שתהיה ולו בגדר חלופה חלקית לכך שאינם משרתים.
בהיעדר הסכמה כזאת, את המתח שצוין קודם אפשר לפתור בשתי דרכים: כפייתה של תרומה חלופית או כפיית התפיסה הבדלנית גם במישור הזכויות, ולא רק החובות. במילים אחרות: האפשרות האחת היא כפייתו של שירות אזרחי – בתחומי הרווחה, הבריאות וכדומה. והאפשרות השנייה היא דגם העדה החרדית, שאכן מוסרי יותר מהדגם שמקיימים רוב החרדים עם המדינה. בעדה החרדית אמנם לא נותנים, אבל גם לא לוקחים (לפחות לא באופן רשמי) ומוותרים מרצון על השתתפות המדינה בחייהם. כלומר, חרדים שיבקשו שלא לשרת בצה"ל יצטרכו לחתום שבכך הם מוותרים גם על סיועה של המדינה במשכנתא, בארנונה ובהטבות דומות אחרות, בוודאי במימון לימודיהם בישיבות. יש אפילו מקום לשקול את זכות השותפות של נציגים חרדיים בהכרעות ביטחוניות. הרי אנחנו דוחים את השתתפותם בבחירות של יהודים בארצות הברית, ואפילו יורדים ישראלים, בטענה (המוצדקת) שמי שאינו שותף למחיר לא יכול להיות שותף בהכרעה. האם הכלל הזה אינו תקף בנוגע לשותפות החרדית בהכרעות ביטחוניות?
ניתן גם להגדיר כלל אצבע איזו מהחלופות מועדפת: אם החרדים מכירים בעוול שבאי-השירות ומוכנים לשתף פעולה בעיצוב תמורתו, כי אז יש להעדיף את החלופה הראשונה. אם, לעומת זאת, הם ימשיכו במגמה הלעומתית הנוכחית, כי אז ראוי לבחור בחלופה השנייה.
מה שברור הוא שהמצב הקיים, שבו החרדים אינם נתבעים לתמורה חלופית ורק מקבלים הטבות על אי-השירות, הוא מצב מעוות ומקומם שאינו יכול להימשך. גם מי שטוען ש"לא צריך להיות צודק, צריך להיות חכם" צריך לזכור שאסור שהפער בין הצדק לחוכמה יהיה גדול מדי, כיוון שאז הוא יגרור תגובות נגד קשות כל כך עד שבהכרח הוא יהפוך את העמדה הבעייתית מלא-צודקת גם ללא-חכמה.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.