הערות לסדר/ המפתח ביד המדינה
התרחיש המעשי הראלי הוא שגם אם יאומץ דו"ח פלסנר, המדינה עצמה תרצה לפטור את רוב החרדים משירות צבאי. המאבק הנוכחי בכל זאת חשוב למען עתידו של "צבא העם".
לאורך זמן, סביר שגם אימוץ דו"ח פלסנר לא יביא לשירות צבאי של רוב החרדים. בואו נניח לרגע את התרחיש הבדיוני, לפיו החרדים מסירים את התנגדותם לדו"ח ומתייצבים בהמוניהם בלשכות הגיוס. הם "רק" דורשים שתישמר להם האפשרות לשמור על זהותם בצבא: יחידות נפרדות לחלוטין, ללא בדל קירבה לנשים; כשרות למהדרין מן המהדרין; אפשרת לשיעורי תורה בכל רגע פנוי. קל לתאר את השלב הבא: הצבא יוצף במחאות יומיומיות הן מצד חרדים על פגיעה באורחות-חייהם, והן מצד חילונים המוחים על פגיעה באמונתם ובזכויותיהם. תוך זמן קצר יעדיף הצבא עצמו לשחרר את רוב החרדים, ולהעביר אותם לידי השירות האזרחי, וכעבור זמן קצר נוסף יודיע האוצר שאין שום הגיון כלכלי בשירות רבבות חרדים בשירות אזרחי לא מקצועי, שאינו תורם הרבה למשק (ואולי אף דוחק רגלי עובדים ותיקים) ורק עולה למדינה דמי הכשרה יקרים. אחרי הסיבוב הזה יכירו גם רוב המתייצבים היום בהפגנות לגיוס החרדים שעדיף לאפשר לחרדים להגיע היישר לשוק העבודה, מאשר לנסות ולעבור דרך תחנת הביניים ששמה צבא. למעשה, לו רצו החרדים לסתום את הגולל אחת ולתמיד על גיוסם, היו הם עצמם צריכים לאמץ את הרעיון שיתייצבו בהמוניהם בבקו"ם.
ולמרות כל זאת, המאבק הנוכחי למען גיוס החרדים הוא חשוב ואף חיוני. מדוע? משום שיש חשיבות עליונה שהפטור לחרדים, אם אכן יבוא כצפוי גם לאחר גיוסם, יינתן מרצונה של המדינה עצמה – ומתוך הכרה של רוב הציבור המשרת בהגיון שבפטור הזה – מאשר בזכות האולטימאטום הפוליטי שמציבים החרדים כיום. זה לא עניין של כיפוף ידיים סמלי, למי שמורה ההכרעה בנושא, אלא עניין מעשי ממדרגה ראשונה – לעצם עתידו של 'צבא העם', או גיוס החובה, בישראל.
לו יימשך המצב הנוכחי, קשה יהיה למנוע את קריסתו הסופית של צבא העם. כשאחוז הילדים החרדים בכיתות א' (כלומר, אחוז המועמדים לגיוס בעוד 12 שנים), מגיע לכמעט שליש מהאוכלוסיה היהודית, אי-אפשר לקבל שאותו שליש מגדיר את השירות הצבאי כ'ייהרג ואל יעבור', ובודאי שהנצחת המצב הזה היתה גורמת לתביעה לבטל לחלוטין את שירות החובה בישראל.
לעומת זאת, אם המדינה עצמה בוחרת, משיקוליה שלה, לוותר על גיוס חלק ניכר, אפילו רוב, האוכלוסיה החרדית, והדבר נעשה מתוך הכרת רוב הציבור המשרת בהגיון הנימוקים לפטור, קל יותר להשלים איתו – כשם שרוב הציבור משלים עם הפטור הניתן לציבור הערבי (עובדה שחוץ מנסיון לניצול פוליטי של תביעה לגיוס הערבים על-ידי מפלגת 'ישראל ביתנו' וכמה ח"כים מהליכוד, לא נרשמה בשבועות האחרונים דרישה עממית כזו, וזאת למרות שלמפלגות הערביות אין כח קואליציוני שיכול למנוע את הגיוס), וכשם שמתקיימת השלמה בפועל עם העובדה שישנם גם לא מעט משתמטים חילונים. מה שקשה היא העובדה שישנו מיגזר אחד המנצל את כוחו הפוליטי כדי לפטור את בניו משירות.
מודל צבא העם חיוני לחברה הישראלית, מכמה סיבות: ראשית, כביטוי כמעט אחרון ליצירת היכרות וחישוקים מאחדים בחברה שסועה, העומדת בפני בעיות וקיטובים מהקשים בעולם. לא במקרה, החרדים והערבים, שאינם משרתים, הם גם הציבורים המודרים ביותר מהמיינסטרים הישראלי. למעשה, זה היה צריך להיות אינטרס מרכזי שלהם ליזום השתתפות בשירות - אלא אם כן ההנהגות הפוליטיות של שני המיגזרים הללו, מטעמים שאינם חופפים לטובת הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג, מעוניינים בהנצחת הבדלנות.
מודל צבא העם חיוני גם כדי שהצבא יוכל לבחור את המשרתים בו מבין קבוצות האיכות הגבוהות ביותר בחברה הישראלית, ובכך לשמור על איכותו האנושית. לא פחות מכך הוא חיוני כדי שהצבא לא יתפתח לכדי 'איגוד מקצועי' שיש לו אינטרסים עצמאיים, וכדי שלא יהפוך למכשיר בידי השקפת עולם אידיאולוגית של הממשלה המושלת ברגע נתון, אלא יופעל רק ליעדים שיש עליהם הסכמה רחבה.
תהליכי ההפרטה המושלים עדיין בשיח הציבורי הישראלי מושכים ממילא לכיוון של שינוי מודל צבא העם לצבא מקצועי (כזה שמבקש למשוך את חייליו, המתגייסים באופן וולונטרי, בעיקר באמצעות פיתויים חומריים). אבל אם יש בכלל סיכוי לעצור את התהליך המסוכן הזה ביחס לצבא, הריהו רק אם מודל גיוס החובה יישמר לפחות ברמה העקרונית. כלומר, שבידי המדינה תהיה הזכות לגייס את כל הצעירים היהודים, ורק מרצונה שלה היא תבחר, אם תרצה בכך, לפטור חלק מהם. במקרה כזה, סביר שהצעירים החרדים יהיו גורם מרכזי בין הנהנים מהפטור – וזה בסדר, כל עוד המדינה היא זו שתחליט על כך משיקוליה שלה, ולא החרדים יכפו זאת עליה בלחץ פוליטי.
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פובליציסט ועיתונאי.