הערות לסדר/ דוח ועדת החקירה לעניין הטיפול במפוני תוכנית ההתנתקות
לא שפר גורלה של ועדת החקירה לעניין הטיפול במפוני תוכנית ההינתקות: הדרמות הגדולות של אירועי המשט לעזה, שקדמו לפרסום הדוח הסופי שלה ב-15 ביוני, והעימות עם החרדים בפרשת עמנואל יומיים לאחר הפרסום, השכיחו במהירות רבה מדי את הדוח, וחבל. הן הנושא שעסקה בו הוועדה והן אופן טיפולה בו היו ראויים ליותר תשומת לב ואף ליותר הערכה.
ובאשר לנושא: אין ספק שסיפור פינויים של כ-9,000 התושבים היהודים מרצועת עזה (ועוד ארבעה ישובים מצפון השומרון) הוא אחת הטראומות הפוליטיות והחברתיות הקשות ביותר שידעה החברה הישראלית. די לזכור את האווירה במדינה, ממש בימי הקיץ האלה, לפני חמש שנים כדי להיווכח בכך; על הפרק הייתה תחושה של עימות מכונן, אולי אף אלים, בין המדינה לרבבות מאזרחיה, בייחוד באירוע הדרמטי שבו איימו רבבות מתכנסים ביישוב כפר מימון לפרוץ את מחסומי הכוחות שצרו עליהם. וכמובן, עצם העקירה של אלפי אזרחים מבתיהם - באירוע יזום אחד, בלי שעברו על החוק וגם בלי שהתקבלה לכך איזושהי תמורה מדינית ישירה – הייתה אירוע קשה כשהוא לעצמו, קל וחומר כשנוכחים לדעת שכעבור חמש שנים תהליך שיקומם של המפונים עוד רחוק מסיום: רוב בתי הקבע טרם הושלמו, רמת האבטלה בקרבם היא כפליים מן הממוצע הארצי, ורבים מהם נושאים איתם השפעת פיזיות ונפשיות ארוכות טווח.
לא מוכרחים לקבל את קביעתו של חבר ועדת החקירה, פרופ' ידידיה שטרן, ש"הפגיעה במפונים הייתה הפגיעה החמורה ביותר בזכויות האזרח מאז קום המדינה" (קביעה שאינה נזכרת בדוח עצמו, אבל נכללה בדבריו במהלך האירוע שבו הוגש הדוח), כדי להסכים שגם אם קשה לוודא שפגיעה זו היא הראשונה במדרג הפגיעות, מדובר בפגיעה קשה ביותר, מהכואבות ביותר שידעה החברה הישראלית, בייחוד כשהיא נוגעת לציבור שראה עצמו משרת המדינה ונאמן לה, לא רק בעצם התיישבותו באזורי הספר המדוברים, אלא גם בהיענות למשימות לאומיות אחרות.
עלי להודות: גם לקראת כתיבת סקירה זו לא קראתי את כל 488 עמודיו של הדוח, אלא רק את 25 העמודים האחרונים, המהווים תמצות של המסקנות וההמלצות. עם זאת גם קריאה חלקית זו יכולה להצביע על כמה תרומות חשובות של הוועדה גם לנושא הנחקר וגם לתרבות ועדות החקירה הישראליות בכלל.
- לוח זמנים קצר וסביר: מעבר לכל דיון לגופן של המסקנות, ראוי לשבח את הוועדה על עצם המהירות והיעילות שבה עשתה את עבודתה. הוועדה הוקמה בפברואר 2009, וכעבור שבעה חודשים כבר הגישה דוח ביניים. היא ראויה לברכה כבר על עובדה זו מתוך הכרה בעובדה שאין מדובר באירוע שכבר הסתיים, אלא באירוע "מתגלגל", ולפיכך מן הראוי להגיש המלצות מעשיות, ולו חלקיות, בשלב מוקדם ככל האפשר. יתר על כן, גם הדוח הסופי של הוועדה, שזה עתה הוגש, הושלם בתוך 16 חודשים מזמן הקמתה – זמן קצר וסביר לכל הדעות, בוודאי לנוכח התמשכות עבודתן של כמה ועדות חקירה ממלכתיות בעבר, כמו זו שעסקה בחקר פרשת "ילדי תימן".
- הימנעות ממסקנות אישיות: ייתכן מאוד שמיעוט תשומת הלב הציבורית שהופנתה לדוח מקורה לא רק באירועים האחרים בימים אלה, אלא גם בחלטתה העקרונית והראויה לשבח של הוועדה להימנע ממסקנות אישיות, ובכך גם למנוע מעצמה כותרות ראשיות המבשרות על עריפת ראשים. הוועדה אמנם מנמקת זאת בנימוקים נקודתיים הנוגעים לאופי הנושא שאותו חקרה (לא אותרו כוונות זדון; הצבעה על נאשמים הייתה מאריכה ומסרבלת את העבודה שכן היא הייתה מחייבת מתן זכות עיון בחומר הראיות, חקירה נגדית של עדים וכדומה), אבל דומה שעיקר הסיבה לכך הוא הנימוק הראשון המצוין בדוח: "אף שהיו מי שפעלו באופן רשלני, בלתי זהיר או בלתי מיומן, הוועדה סבורה כי ביקורת אישית עליהם אינה בעלת ערך משמעותי לתיקון המצב הנוכחי או לתיקון מקרים דומים בעתיד".
איזה משב רוח מרענן מבשרות המלים האלה לנוכח הרוח הרעה הפוקדת את השיח הציבורי הישראלי זה שנים ארוכות; רוח של פרסונליזציה מוחלטת שלפיה רק דיון לגופו של אדם הוא הדיון המעניין והחשוב, בשעה שדיון לגופו של עניין הוא משעמם, "אין בו דם", וממילא אחת דינו להיגנז. נושאים חשובים, לעתים קריטיים, נדחקים לקרן זווית משום שאין בהם היבט פרסונלי הנחשב מושך תשומת לב, ומולם ממלאים את החלל הציבורי לא מעט נושאים טפלים לחלוטין, שכל כוח המשיכה שלהם מקורו בעיסוקם באישיותם ובמחדליהם של אישים כאלה ואחרים. ואם כך בנוגע לאירועים מן השורה, קל וחומר בנוגע לוועדות חקירה: כמעט כל השיח הציבורי הפומבי ביחס לוועדות קודמות התמקד בשאלה את ראשו של מי יערפו ועד כמה "גבוה" יגיעו, וכמעט שלא ניתנה הדעת על המסקנות הענייניות שלהן, שמטבע הדברים הן הרבה יותר חשובות. טוב לדעת שוועדת חקירה זו בחרה להתעלם מהשיח הפופוליסטי הזה, ואפילו ביודעה שיש מי שעשו טעויות, הייתה מוכנה להתעלם מכך בשל העובדה שלא עשו זאת בזדון ו/או שהביקורת האישית אינה משמעותית לתיקון הסוגיות הנדונות. - נכונות לבקר גם את הנפגעים: השיח הפופוליסטי בישראל, בעקבות השיח הפופוליסטי במערב בכלל, מקדש את האנדרדוג. אם פעם הייתה בחברה המערבית/ישראלית רוח של קידוש ההתגברות על חולשות ועל מצבים קשים, כיום שולטת רוח הפוכה: קידוש הקורבניות והמסכנות, ומי שניכר בעליל שהוא סובל, אין לפשפש בציציותיו האמנם גם לו עצמו יש אחריות לסבל. כל זאת בניגוד לכלל היהודי הנפלא האומר "ודל לא תהדר בריבו" (ויקרא יט), רוצה לומר: אין להצדיק אדם רק משום שהוא עני או סובל. מדינת ישראל כולה סובלת מנורמה בעייתית זו בזירה הבין-לאומית, כשחלק ניכר מהביקורת נגדה מקורו בתחושתם האוטומטית של מיליוני צופי טלוויזיה שהפלסטינים צודקים בכל טענותיהם רק משום שהם נראים יותר מסכנים.
טוב מאוד אפוא עשתה הוועדה כשבצד הזדהותה עם מצוקתם של המפונים לא הסתירה גם את ביקורתה עליהם על אי-שיתוף פעולה מספיק שלהם עם הרשויות. ביקורת זו מנוסחת הן ביחס להתנהגותם לאחר הפינוי (כשאז אין גם הצדקה אידאולוגית להימנעות משיתוף פעולה), אבל הן ביחס לתקופה שקדמה לפינוי, אם כי אז הביקורת זהירה יותר ומוכנה גם (בצדק) להבין ללבם של המפונים שהתקשו לשתף פעולה כדי שלא לנטרל בכך את מאבקם למניעת הפינוי. - המלצות לעתיד: אמנם מדרכן של ועדות חקירה שהן מבקשות למנוע הישנות עתידית של הבעיות, וממילא הן מנסחות המלצות הנוגעות לכך כגון ההתייחסות לצורך בהקמת מועצה לביטחון לאומי, שימיו מימי ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים ועד ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה. אבל מכיוון שוועדת החקירה הנוכחית עסקה בנושא שמלכתחילה שנוי במחלוקת פוליטית עזה, אפשר היה להעלות על הדעת שהיא תבקש לחמוק מ"המלצות עתידיות", שמא יתפרשו כתמיכה פוליטית בפינוי עתידי. לזכותה של הוועדה ייאמר שהבינה את חשיבותה גם לעתיד ואת האפשרות הממשית שהמדינה תזדקק גם בעתיד לפינוי מספר רב של אזרחים, ולפיכך הכירה בצורך לרתום את מעמדה הציבורי ואת הלימוד המעמיק שעשתה בנושא, גם להתמודדות עתידית מעין זו. היא חמקה יפה מן החשש שתואשם במגמתיות פוליטית, בכך שהבהירה (בצדק) שהתרחישים שבהם ייתכן פינוי המוני אינם קשורים רק להכרעה מדינית, אלא יכולים להתרחש גם ביחס לתכניות פיתוח גדולות, ולהבדיל אסונות טבע או פעולות איבה.
ביחס למסקנות הוועדה לגופה של פרשת שיקום המפונים, מן הראוי לציין את הדברים האלה:
- בצדק הציבה הוועדה רף עקרוני, שלפיו במצבים מעין אלה ראוי להשיב לנפגע את מלוא "התועלת האובייקטיבית" שהוא הפיק מהנכס שנלקח ממנו. זה רף שהמדינה אמנם מתקשה לעמוד בו כבר בפרשת הפינוי שמדובר בה, ובוודאי תתקשה בעתיד אם יעמדו לפניה תרחישי פינוי המוניים עוד יותר, אבל ראוי לכל הפחות להציבו כרף עקרוני. בדיוק כמו אדם פרטי הפוגע בזולתו, כך מדינה הפוגעת באזרחיה מיוזמתה צריכה להעניק להם את מלוא הפיצוי על כך ולהשתדל ככל הניתן (במגבלות הסבירות) להחזירם למצב שאיבדו. לפיכך, הביקורת שהוטחה בוועדה מנימוקים פוליטיים (כאילו אנשי גוש קטיף נכנסו בעצמם למצב כיבוש וכן שהם נהנו במשך שנים מתנאי לוקסוס בחסות המדינה או מניצול של עבודה ערבית זולה, וממילא אין לעמוד כל כך על זכויותיהם) אינה רלוונטית. הרוב המוחלט של אנשי גוש קטיף התיישבו במקומותיהם ברשות ובסמכות, והממשלות השונות – ובכלל זה ממשלות העבודה, שיזמו את פיתוחו של גוש קטיף – העניקו להם "תנאי לוקסוס" כמו למתיישבי ספר אחרים בישראל. בהחלט אין להם זכות לתבוע הקלות במיסוי ושאר זכויות מיוחדות מהסוג שממנו נהנו בגוש קטיף (אלא אם כן ימשיכו להתיישב באזורי ספר), אבל לפיצוי על הרכוש, על ההשקעה ארוכת השנים, על עוגמת הנפש מן האובדן שאינו רק פרטי, אלא קהילתי ואידאולוגי - הם בהחלט ראויים בזכות ולא בחסד.
גם טענות מהסוג שביטא נחמיה שטרסלר בהארץ, שלפיהן היה על הוועדה לבקר את המתיישבים על תובענותם ולא להצדיק את טענותיהם, או החשש שמא כל תביעותיהם נועדו רק להקשות על הפינוי הבא אינן ממין העניין. המדינה צריכה לעשות צדק עם אזרחיה, בעיקר כשהם נפגעו ביוזמתה שלה, ולא מפעולות אויב או מכוח עליון, גם אם הדבר עולה לה ביוקר, ואפילו אם ישרת את המטרות הפוליטיות של הימין. אגב, אם בכלל ראוי הדבר להוות שיקול, אין דבר שישרת את הימין יותר מעשיית עוול ופגיעה מתמשכת במפונים. מנגד, בניגוד לדברי שטרסלר, הוועדה דווקא לא היססה לבקר מצבים שבהם לדעתה הממשלה והכנסת העניקו למפונים יותר מהמוצדק. - בצדק הציבה הוועדה כסעיף ביקורת מרכזי את העובדה שחוק ההינתקות סימן כמסלול פיצוי מרכזי את הפיצויים הכספיים האישיים, במקום ההעתקה הקהילתית, אף שלאמתו של דבר בפתרון זה בחרו 85% מהמפונים. כדי להבין שכך היה צפוי מלכתחילה לא נזקקה הממשלה לשיתוף הפעולה של המפונים (שאותו לא רצו לתת); די היה בהתבוננות שטחית בעולמם של המתנחלים, שבמשך השנים העדיפו בבירור התיישבות קהילתית על פני כל התיישבות אחרת, ודי היה להקשיב למי שחקרו את פינוי סיני וחבל ימית והגיעו למסקנה שההעתקה הקהילתית תרמה במידה ניכרת לשיקומם של המפונים שבחרו בה, לעומת מפונים אחרים. הדבר נבע בעיקר מן הזמן הקצר שעמד לרשות המערכת מרגע ההכרעה על הפינוי ועד מימושו; זמן שמטבעו לא יכול היה להספיק להיערכות להעתקת קהילתית, שהיא כמובן מסובכת הרבה יותר מנתינת המחאות.
בצדק ממליצה אפוא הוועדה שלקראת אפשרות של תרחישי פינוי בעתיד, תיעשה כבר כיום עבודת הכנה שתאתר אתרים אפשריים להעתקה קהילתית, ותגובש תכניות מגירה לבנייה קצרת טווח של יישובים כאלה ולהקמת אתרים זמניים (אם הפינוי ייעשה במצב חירום או שהזמן שיוקצה לפינוי מתוכנן לא יספיק לבניית קבע) בסמיכות לאתרי הקבע הצפויים – כדי למנוע מצב בנוסח מפוני גוש קטיף שעברו קודם להתיישבות ארעית (בעיקר בבתי מלון), אחר כך להתיישבות זמנית, ולבסוף לבתי קבע, שאינם בהכרח חופפים לאתרים הזמניים. לכך ראוי להוסיף גם את ההדגשה, שאינה מפורשת בדוח, שלנוכח תרחיש של פינוי המוני, ולנוכח הצפיפות שכבר קיימת במדינת ישראל, מן הראוי להביא בחשבון שגם העתקה קהילתית אין פירושה בהכרח בנייה מחודשת של כל היישובים המפונים, בדיוק לפי מתכונתם הקיימת, אלא אפשרות לצירוף קהילות בעלות מרכיבי אוכלוסייה דומים ליישובים גדולים יותר מכפי שהם כיום, ומי שלא יחפוץ בכך – יוכל תמיד לבחור באופציה של פיצוי אישי. - הוועדה מדגישה שעיקר הבעיות בשיקום המפונים אין מקורו בכוונות זדון, פוליטיות או אחרות, אלא בקשיי המשילות והביורוקרטיה "הרגילים" בממשל הישראלי. הוועדה נמנעה, בצדק, מלהמליץ המלצות בעניין רחב יריעה זה, שהרי הוא חורג מן המנדט שניתן לה, אבל דווקא לנוכח הופעתה הקבועה של תופעה זו ולנוכח חומרת האתגרים הכלליים שבפניהם ניצבת ישראל, המחייבים יכולת משילות אף גבוהה מן המקובל בעולם, חיוני עד מאוד להתייחס לכך.
נראה שהחשש משחיתות ומניצול לרעה של סמכויות המנהל הממשלתי יצר קיצוניות הפוכה, שלפיה מוערמים עוד ועוד חסמים ביורוקרטיים כדי לוודא שוב ושוב את כשרות ההליכים. הכוונה אולי טובה, אבל התוצאות איומות: לא רק שהביורוקרטיה האין סופית פוגעת ביכולת הקידום של מיזמים ותכניות חיוניות, אלא שבמידה רבה היא כשהיא לעצמה יוצרת תמריץ לשחיתות מתוך הרצון "לקצר הליכים" לאו דווקא כדי להגדיל את הרווח האישי, אלא לעתים פשוט כדי לנטרל את אין-סוף החסמים הבלתי סבירים מלכתחילה.
יתרה מזאת, נוצר מצב אבסורדי: החסמים מוטלים בעיקר לפתחם של היזמים הישרים (אגב, אין מדובר רק ביזמים הפרטיים, אלא לעתים קרובות גם ביוזמות ממשלתיות שאותן מנטרלות הפקידות הממשלתית עצמה והתקנות שיצרה), בזמן שהמושחתים אינם נתפסים, או שכאשר הם נתפסים, הם זוכים לרחמי בית המשפט, שכן "עולמם חרב עליהם" מן הפרסום עצמו, מאובדן משרתם הציבורית וכיו"ב. במקום זאת מן הראוי ליצור מציאות הפוכה: תעבוד המערכת באופן נקי וחלק ככל האפשר מתוך הצבת חסמים הכרחיים מזעריים, ואת ההרתעה כנגד השחיתות ניתן יהיה ליצור באמצעות הפעלתה באופן ממוקד: הגדלת כוח האדם של גורמי האכיפה כך שיוכלו לבצע יותר פעולות חקירה ואכיפה, והחמרה ניכרת בעונשים המוטלים על מי שאמנם נתפסו בשחיתות.
כדאי לזכור את לקח ימי הבראשית של מדינת ישראל: רבים מאנשי הציבור של אותם ימים, בכללם בוודאי דמויות הנתפסות כיום כנערצות, היו מן הסתם עומדים כיום לדין על "הפרת אמונים" ושאר נורמות בלתי תקינות. מנגד, העובדה שלא הוטלו חסמים רבים מדי לפתחם אפשרה להם לקדם, בזמן קצר יחסית, פרויקטים אדירים שהיום אנחנו רק יכולים לחלום עליהם. מכיוון שהאתגרים העומדים כיום לפתחנו אינם נופלים מאלה שעמדו לפני הראשונים, מן הראוי ליצור תנאים שיאפשרו קידום מדיניות בקלות היחסית שהם נהנו ממנה, בצד אכיפה יעילה הרבה יותר מבעבר כלפי המושחתים.
גילוי נאות: יאיר שלג הוא חבר בצוות המחקר בתחום דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה; צוות שבראשו עומד פרופ' ידידיה שטרן, אחד מחברי ועדת החקירה.
עוד בנושא
מאמרים
יעל כהן ויצחק לוי, חנינה לעצורי ההתנתקות, 16.2.2010
יאיר שלג, 'רגליים שחורות' ביהודה ושומרון: מודל הפינוי האלג'יראי ושאלת התאמתו לישראל, 23.1.2008
ספרים
יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: היתתקות 2005 כמקרה מבחן, 2007
ענת רוט, סוד הכוח: מועצת יש"ע ומאבקיה בגדר ההפרדה ובתכנית ההתנתקות, 2000