הבחירות לראשות מפלגת העבודה (2011)

מפלגת העבודה בוחרת ביום שני מנהיג חדש. אבל פעם נוספת, כמו בכל פריימריז אחרים שהתקיימו בעשור האחרון, כתם הוטל על הליך דמוקרטי זה. האם זו עילה מספקת לשקול את ביטול הבחירות המקדימות?

מבוא

מפלגת העבודה ניגשת לבחור, פעם נוספת, מנהיג חדש. תהיה זו הפעם השישית בעשור האחרון שהמפלגה מקיימת בחירות פנימיות לבחירת היושב ראש, עובדה המשקפת מציאות של מפלגה הסובלת ממשבר הנהגה ומאובדן דרך רעיונית, המתבטאים גם בחולשה אלקטורלית נמשכת. עם זאת, רבים ראו בעזיבתו של אהוד ברק בראשית 2011 הזדמנות להעלות את המפלגה בחזרה על פסיה האידאולוגיים, ומבחינה זו הבחירות הפנימיות לבחירת מנהיג חדש עוררו באופן טבעי עניין.

הבחירות להנהגת המפלגה מתקיימות גם הפעם במתכונת של בחירות מקדימות (פריימריז): זכות הבחירה ניתנת לכלל חברי המפלגה. ואולם במקום שנקבל חגיגה דמוקרטית אמיתית, גם הבחירות הללו (כמעט כמו כל בחירות פנים-מפלגתיות - גם בליכוד ובקדימה) הוכתמו בשורה של אי-סדרים, שערוריות והאשמות הדדיות. האם הכשלים המלווים את הבחירות המקדימות הם עילה מספקת לשקול את ביטולן? נייר זה ינסה לענות על שאלה זו. בחלק הראשון ייסקרו שיטות בחירת המנהיגים במפלגת העבודה, החלק השני יאתר את הכשלים בשיטה הנוכחית, ובחלק האחרון יוצעו כמה צעדים היכולים להביא מזור להליך חשוב זה של בחירת מנהיגי מפלגות.

בחירת המנהיג במפלגת העבודה: תהליך של דמוקרטיזציה

מנהיגי מפלגות יכולים להיבחר במגוון של שיטות. לעתים ממנים אותם מנהיג רוחני או קבוצה מצומצמת של בעלי מעמד במפלגה, ובמקרים אחרים בוחרים אותם צירי מוסדות המפלגה (מרכז, ועידה, מועצה) או חברי המפלגה. במפלגת העבודה הישראלית (ובמפא"י, שקדמה לה) הורחב בהדרגה הגוף הבוחר את מנהיגי המפלגה.
הפעם הראשונה שבה נאלצה המפלגה להתמודד עם סוגיית בחירת המנהיג הייתה ב-1963, לאחר התפטרותו של דוד בן-גוריון מראשות הממשלה ומראשות המפלגה. ואולם זהות יורשו לא הייתה נתונה במחלוקת של ממש - מאז אמצע שנות החמישים ביצר לוי אשכול את מעמדו כמספר שתיים בצמרת מפא"י, וחברי המזכירות והלשכה מינוהו פה אחד להחליף את בן-גוריון. התמודדות גלויה ראשונה על תפקיד מנהיג המפלגה נערכה שנתיים לאחר מכן (1965), כשקרא בן-גוריון תיגר על אשכול כחלק ממאבק האיתנים שפילג את מפא"י על רקע פרשת לבון וספיחיה. הזירה הייתה מרכז המפלגה: 179 חברים (63.5%) הצביעו בעבור אשכול, ואילו 103 תמכו בבן-גוריון. כתוצאה מכך פרשו בן-גוריון ורבים מתומכיו ממפא"י וייסדו את רפ"י. כשנפטר אשכול בראשית 1969 לא הייתה התמודדות פורמלית על מינוי מחליפו, וגולדה מאיר מונתה לתפקיד לאחר התייעצות של צמרת מפלגת העבודה. התפטרותה של מאיר ב-1974 בעקבות פרסום דוח ועדת אגרנט סימנה את פתיחתה של סדרת התמודדויות בין יצחק רבין לשמעון פרס.

ההתמודדות הראשונה ביניהם, בשנת 1974, נערכה במרכז המפלגה, ורבין ניצח בה ברוב של 298 מול 254 קולות. השנייה נערכה ב-1977, הפעם בוועידת המפלגה, גוף רחב יותר. גם הפעם ניצח רבין בפער קטן - 1,445 לעומת 1,404 קולות. ההתמודדות השלישית נערכה ב-1980 בוועידת המפלגה, והפעם הייתה ידו של פרס על העליונה - 2,123 מול 875 קולות. יותר מעשור חלף בטרם התקיימה התמודדות נוספת, הרביעית במספר. ההתמודדות, שנערכה ב-1992, התקיימה לראשונה במתכונת של פריימריז, וזכות הבחירה ניתנה לכל חברי המפלגה. בהתמודדות זו, שבה הצביעו למעלה מ-100,000 חברי המפלגה, ניצח רבין (ראו טבלה 1).

טבלה 1: היסטוריה של התמודדויות

שנת ההתמודדות	המועמדים	המנהיג הנבחר	הגוף הבוחר
1965	דוד בן-גוריון לוי אשכול	לוי אשכול	מרכז המפלגה
1969	גולדה מאיר (מועמדת מוסכמת)		מרכז המפלגה
1974	יצחק רבין שמעון פרס	יצחק רבין	מרכז המפלגה
1977	יצחק רבין שמעון פרס	יצחק רבין*	ועידת המפלגה
1980	יצחק רבין שמעון פרס	שמעון פרס	ועידת המפלגה
1992	אורה נמיר יצחק רבין ישראל קיסר שמעון פרס	יצחק רבין	חברי המפלגה (פריימריז)
1995	שמעון פרס (מועמד מוסכם)		מרכז המפלגה
1997	אהוד ברק אפרים סנה יוסי ביילין שלמה בן-עמי	אהוד ברק	חברי המפלגה (פריימריז)
2001	אברהם בורג בנימין בן-אליעזר	בנימין בן-אליעזר	חברי המפלגה (פריימריז)
2002	בנימין בן-אליעזר חיים רמון עמרם מצנע	עמרם מצנע	חברי המפלגה (פריימריז)
2003	אפרים סנה דני עטר שמעון פרס	שמעון פרס**	מרכז המפלגה
2005	בנימין בן-אליעזר עמיר פרץ שמעון פרס	עמיר פרץ	חברי המפלגה (פריימריז)
2007	אהוד ברק אופיר פינס דני יתום עמי איילון עמיר פרץ	אהוד ברק	חברי המפלגה (פריימריז)
2011	יצחק הרצוג עמיר פרץ עמרם מצנע שלי יחימוביץ'	?	חברי המפלגה (פריימריז)

* רבין אמנם זכה בהתמודדות, אבל בחר להתפטר מתפקידו זמן קצר לאחר מכן בעקבות חשיפת פרשת הדולרים. שמעון פרס מונה להחליפו כמנהיג המפלגה.

**  התמודדות זו הייתה לבחירת יושב ראש זמני למפלגה מתוך הוראה שמנהיג חדש ייבחר בטרם הבחירות הבאות לכנסת.

שיטת הפריימריז - האם היתרונות עולים על החסרונות?

לכאורה בחירות מקדימות במתכונת של פריימריז הן עניין ראוי וחיובי: לא עוד הכרעה בידי קומץ בכירים או בידי צירי מרכז כפי שקרה בעבר, אלא בחירה על ידי עשרות אלפים חברי מפלגה. בחירה בגוף רחב כזה מעניקה למשתתפים רבים הזדמנות להשתתף בהליך הבחירה, מקרבת את המפלגות אל תומכיהן, מבטאת באופן ישיר ושקוף את רצון החברים ומעודדת השתתפות פוליטית פעילה יותר. הליך כזה יכול וצריך להיות בגדר "חגיגה לדמוקרטיה", צינור השפעה של אזרחים שאכפת להם מענייני החברה והמדינה המביעים את עמדתם בשאלת המנהיגות.

אבל למעשה הופקרו הפריימריז ונהפכו לזירה של קבלני קולות ועסקנים זוטרים המנצלים בציניות את הדמוקרטיה הפנימית של המפלגה. בעשור האחרון ראינו פעם אחר פעם כיצד גורמים שליליים שודדים את הבחירות הפנימיות במפלגות. קשה להיזכר בהתמודדות אחת שלא הוכתמה בהליכים לא תקינים (ראו טבלה 2). טפסים מזויפים, מפקדי ארגזים של קבלני קולות, הפרה של חוקי מימון הבחירות, מתפקדים כפולים, אזרחים שנהפכו חברי מפלגה בלי ידיעתם ואחרים שהצטרפו בלי כל כוונה להצביע למפלגה בבחירות לכנסת - תופעות אלו נהפכו חלק מהנוף הקבוע של כל בחירות מקדימות והמאיסו את ההליך הדמוקרטי הזה על שכבות רחבות בציבור.

טבלה 2: דוגמאות ל"קלקולים" שנתגלו בבחירות המקדימות לראשות מפלגות

שנה	מפלגה	הקלקול
1999	ליכוד	פרשת "אננקס מחקרים", פרשת "סיריל קרן": קבלת תרומות שלא כדין בניגוד להגבלות בחוק המפלגות.
2001	עבודה	זיופים שיטתיים של ההצבעה בקלפיות הביאו לידי התנצחות משפטית ממושכת בין המועמדים אברהם בורג ובנימין בן-אליעזר ובסופן נערכו בחירות חוזרות בעשרות קלפיות.
2005	עבודה	זיופים המוניים של טופסי התפקדות למפלגה הביאו לידי דחיית הבחירות בחודשים אחדים.
2008	קדימה	מחנהו של שאול מופז עתר בדרישה לקיים ספירה חוזרת של הקולות בחשד לאי-סדרים.

 

הכשלים העיקריים של הבחירות המקדימות נוגעים להליך ההצטרפות למפלגה, להתפקדות. הענקת זכות הבחירה לכל חבר מפלגה, ללא מגבלות משמעותיות וללא פיקוח והסדרה אפקטיביים, פתחה פתח לניצול לרעה של השיטה. בכל מפקד חברים עולות עדויות בדבר פעילים מקומיים הפוקדים כמות גדולה של אזרחים בעבור מועמד זה או אחר. בכך אין כמובן כל פגם: הרי דמוקרטיזציה משמעה התרחבות ופתיחת השורות גם בדרך של שכנוע. כל עוד מדובר בפעילים המונעים מאידאולוגיה הדבר חיובי. אלא שפעמים רבות מדובר באנשים בעלי זיקה מפוקפקת למפלגה המונעים על ידי בצע כסף, טובות הנאה או גישה לנבחר הציבור. הם מצרפים למפלגה מספר רב של אזרחים בדרכים פסולות רק כדי להשפיע על התוצאות ולחזק את כוחם. לעתים הם פוקדים אנשים בלי ידיעתם או תוך כדי הטעיה, במקרים אחרים הם משלמים בעבורם דמי חבר  והיו אף מקרים של טופסי התפקדות מזויפים.

שני תחקירים שפורסמו לאחרונה ממחישים את שיטות הפעולה הללו. בקדימה דווח על כעשרים צעירים שפעלו במגזר החרדי ופקדו למפלגה יותר מאלף אזרחים שאין להם כל זיקה למפלגה ואינם מתכוונים להצביע בעבורה בבחירות לכנסת (לוי, 2011). לפי התחקיר, הפוקדים משלמים בעבור המתפקדים את דמי החברות ואף מבטיחים להם טובות הנאה נוספות כמו עבודה בשכר ביום הבחירות במפלגה. שיטות פעולה דומות התגלו לא מכבר גם במפלגת העבודה, כשדווח על יותר מ-500 מתפקדים חדשים למפלגה בעיירה נתיבות (Ynet, 2011). נתון זה תמוה לנוכח העובדה שבבחירות האחרונות לכנסת קיבלה מפלגת העבודה פחות מ-200 קולות בעיירה.

שיטות פעולה כאלה יוצרות גדודים של "חברים מזדמנים" (instant members) - כאלה המצטרפים למפלגה זמן קצר לפני הפריימריז ולא נשארים חברי מפלגה לאחריהם; ושל "חברים לא-כנים" - כאלה שכלל אינם מצביעים למפלגה בבחירות ואינם מזדהים עם דרכה הרעיונית. שיטות פעולה אלה גם מעניקות לעתים השפעה יתרה למגזרים באוכלוסייה שקל יותר לגייסם ולנייד אותם לקלפיות. כך אנו מגיעים לבחירות פנימיות שבהן יש משקל יתר למגזרי אוכלוסייה שאינם מייצגים את פרופיל המצביעים של המפלגה (מתיישבי יהודה ושומרון בשורות הליכוד, ערבים בשורות מפלגת העבודה, חרדים בשורות קדימה). כל אלה מטילים על ההליכים הדמוקרטיים הפנימיים צל כבד ויוצרים מציאות שבה האזרחים מואסים בפריימריז ודווקא המפלגות ה"דמוקרטיות" משלמות מחיר כבד של כרסום באמון הציבורי בהן.

מה לעשות?

האם צריך אפוא להרים ידיים ולהודות בכאב שדמוקרטיה היא אולי ערך חשוב ברמת המדינה, אך אינה חשובה ביותר ברמת המפלגה? דרך זו אפשרית, אך לא סבירה. ראשית, מפני שבחירת המנהיגים בפריימריז השתרשה במידה כזאת שקשה לשער שמפלגות ייסוגו חזרה לגוף בוחר מצומצם יותר. תהיה בכך משום פגיעה בלגיטימציה של המנהיג הנבחר. שנית, מכיוון שרוח הזמן היא בכיוון של דמוקרטיזציה: רוב המפלגות בעולם המערבי עוברות במהלך שני העשורים האחרונים לבחירת מנהיגיהן בשיטות של פריימריז. שלישית, בימים שבהם אזרחים חוזרים לתבוע מעורבות הולכת וגוברת בעיצוב הפוליטיקה והמרחב הציבורי, אסור שנותיר הכרעות קריטיות כמו "מי ינהיג?" או "מי ייצג אותי?" בידי חבורה מצומצמת של בעלי עניין. העקרונות העומדים בבסיס הבחירות המקדימות הם עקרונות נכונים, ועל כן לא צריך להרים ידיים בייאוש, אלא ליזום תיקונים שיחזירו את האמון בהליך דמוקרטי זה.

איך אפשר אפוא לטהר את הפריימריז ולהפוך אותם לא רק להליך כוללני, אלא גם להליך דמוקרטי אמיתי? במילים אחרות, כיצד ניתן להבטיח שהגדלת הכמות לא תבוא על חשבון האיכות? כמו שהוזכר, שורש הבעיה נעוץ בהליכי ההתפקדות, ולכן כדי להשיב את האמון למפלגות צריכים חברי הכנסת לטפל בסוגיה זו.

כך למשל אפשר להנהיג הצלבה מחייבת של רשימות מתפקדי כל המפלגות והחמרת הענישה על אזרחים שהתפקדו ליותר ממפלגה אחת. הצעת חוק כזו (שהיא בגדר תיקון לחוק המפלגות) כבר עברה לאחרונה בקריאה טרומית, ויש לקוות שחקיקתה תושלם במושב הכנסת הקרוב. צעד משלים הוא הפיכת הליך ההתפקדות לאישי ושקוף מתוך הבטחת זיהוי ודאי של כל מתפקד ומתפקד. סימון טופסי ההתפקדות בברקוד יאפשר לזהות את מקורו של כל טופס, יקל על גילוי טפסים שהוגש יחדיו ויסייע לחשוף פעילות אפשרית של קבלני קולות. כדי להבטיח שאת דמי החברות ישלם המתפקד עצמו, יש לוודא שהם ישולמו בהוראת קבע, באמצעות חשבון הבנק או כרטיס האשראי שלו. לבסוף, יש לחייב את המתפקדים בוותק של שנה לפחות בטרם יוכלו לממש את זכותם ולהצביע בבחירות המקדימות. תקופת הכשרה כזאת תאפשר זכות הצבעה בבחירות הללו רק לאלה ששילמו גם בעבור שנת חברותם השנייה, כלומר אישררו את חברותם במפלגה באופן יזום. בכך יוקטן התמריץ של קבלני הקולות לפקוד מתפקדים מזדמנים, ויובטח שבבחירות הפנימיות ישתתפו מתפקדים אמיתיים - כאלה שבאמת אכפת להם.

צעדים כאלה ינטרלו את השפעתם ואת כוחם של קבלני הקולות ויבטיחו שהמצטרפים למפלגה עשו זאת מרצונם, מיוזמתם וללא שיקולים זרים. בצורה כזאת יובטח שבעלי זכות הבחירה בבחירות פנים מפלגתיות יהיו קהל המשקף באופן מהימן את ציבור התומכים שלהן.

אל לנו לראות בטיהור הפריימריז עניין פנימי של המפלגות בלבד, אלא צעד העשוי להשפיע באופן חיובי על המערכת הפוליטית כולה. שיקומן של המפלגות המצרפיות הגדולות צריך להיות אינטרס ראשון במעלה לכל אזרח החרד לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית: בלא מפלגות גדולות חזקות מתחזקת הפוליטיקה הסקטוריאלית ונפגמת יכולת המשילות; בלא מפלגות גדולות חזקות עלולים להתחזק תהליכי הפיצול הפרלמנטרי והאופורטוניזם הפוליטי. טיהור הפריימריז יהיה צעד ראשון אך קריטי בדרך לשיקומן של המפלגות והשבת האמון הציבורי בהן.  

---

ד"ר עופר קניג כתב את עבודת הדוקטור שלו על 'שיטות בחירת מנהיגי מפלגות ותוצאותיהן הפוליטיות'. כיום משמש כחוקר בפורום לתיקון שיטת הממשל של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

מקורות

לוי, מוטי, 2011, 12 ביולי. אנשיו של שאול מופז פקדו אלפי חרדים לקדימה, וואלה! חדשות.

 מרזל, יגאל (2006). "דמוקרטיה פנימית במפלגות", בתוך גדעון רהט (עורך), בחירת מועמדים בישראל: המצוי והרצוי, תל אביב: המכון לחקר הכלכלה והחברה, עמ' 60 80.

Ynet, 2011 (1 ביולי). חרדים לפרץ: מאות התפקדו בנתיבות לעבודה, Ynet.

Cross, William and Andre Blais, 2011. "Who Selects the Party Leader?", Party Politics 17 (4).

Hazan, Reuven Y. and Gideon Rahat, 2010. Democracy within Parties: Candidate Selection Methods and their Political Consequences, Oxford: Oxford University Press.

Kenig, Ofer, 2009. "Democratizing Party Leadership Selection in Israel: A Balance Sheet", Israel Studies Forum 24 (1): 62-81.

Scarrow, Susan E., 1999. "Parties and the Expansion of Direct Democracy: Who Benefits?", Party Politics 5 (3): 341-362.